"עבור האיסלאמיסטים, הסכמים והבנות עם המערב הם רק השלב הראשון בתוכנית הגדולה. בהתחלה הם כמובן יסכימו שזה שלנו וזה שלכם, אבל אז הם יגידו, 'רק רגע, גם זה שלנו וגם זה וגם זה'. זאת האסטרטגיה של האיסלאמיסטים הגדולים. זה מה שנקרא פוליטיקת הכרסום. זה עובד. עובד מצוין. כי העולם מאוד עייף והוא מזדקן ובכלל, אין היום רעיונות חזקים והאיסלאמיסטים הם צעירים ונחושים ומוכנים ללכת רחוק. זאת גם הסיבה לכך שאני שותף מלא למחאה שלכם נגד הסכם הגרעין שנחתם עם איראן. זה בדיוק סוג האנשים שמשחקים את המשחק הזה".

הסופר האלג'יראי בואלם סנסל, מהקולות החשובים והבולטים בספרות העולמית, לא מנסה לייפות את המציאות. אחרי שנים של סובלנות, איפוק והתעלמות, הגיע הזמן להכיר, לטענתו, במהפכה האיסלאמית שמתקרבת בצעדי ענק. לא מדובר בעוד נבואת זעם היסטרית. סנסל האמיץ והעקשן הוא אחד האנשים המיושבים והמפוכחים שכותבים כיום. הוא מהנדס ודוקטור לכלכלה, שב־2003 פוטר ממשרתו בשירות הציבורי באלג'יריה לאחר ביקורת שהטיח בממסד הדתי ובממשל של הנשיא בוטפליקה, שעדיין שולט בארצו. סנסל עטור פרסים ספרותיים, נערץ בעולם המערבי, אך חי תחת איומים על חייו ועל חיי משפחתו במולדתו.

אתה מאמין שאיראן יכולה לכפות שלטון איסלאמיסטי על העולם כולו?

"ברור שכן. לפני 30 שנה שאלת האיסלאם לא הייתה קיימת. היא הייתה בעיה קטנה מאוד. קצת מהגרים, קצת מתפללים במרתפים. זאת הייתה יותר בעיה הומניטרית. היום זו כבר הצלחה גדולה. שום אידיאולוגיה לא התקדמה מהר כל כך בהיסטוריה האנושית כמו האידיאולוגיה האיסלאמית. לפני 15 שנים לא דיברו על זה. השאלה הפלסטינית הייתה שאלה של קולוניאליזם. עכשיו היא הפכה להיות שאלה דתית שמעסיקה את העולם כולו. יש הרבה ארצות המצויות במלחמה נגד הקולוניאליזם, ומשום מה לאף אחד לא אכפת מהן".

שוטר מול מפגינים מוסלמים בבלגיה. סנסל: "אנחנו נגררים לפתרונות גרועים של ימין קיצוני"

אז מה עושים?

"לא הרבה. אנחנו כבר לא שולטים במצב. הפכנו להיות טיפשים. אנחנו לא מצליחים אפילו לדבר. מפחדים לדבר מכל מיני סיבות: כדי לא לפגוע בעולם הערבי־מוסלמי, כדי לא להיראות לא־סובלניים, איסלאמופוביים, גזענים. תבחר מה שאתה רוצה. במערב זה מתקבל מאוד לא טוב להיראות איסלאמופוב או גזען. וכך אנחנו חופרים לעצמנו את הבור".

בימים אלה, בעוד אירופה מתמודדת עם גל הטרור ועם מיליוני הפליטים שצובאים על שערי היבשת, יוצא בעברית ספרו האחרון עטור השבחים "2084: סוף העולם" (הוצאת כתר). זהו הרומן השביעי של סנסל, ואין ספק שהפעם הוא הלך רחוק יותר, עמוק יותר ונועז יותר.

עלילת הספר מתארת מציאות דיסטופית של טוטליטריות דתית, מאה שנים לאחר חלום הבלהות שברא ג'ורג' אורוול ב"1984". בממלכה הדמיונית, אביסטן, הקרויה על שם הנביא אָבִּי, כל מחשבה עצמאית אסורה. מערכת פיקוח משגיחה על התושבים בכל מקום ובכל עת. באופן רשמי, כולם חיים באושר תחת אל אחד, אמונה אחת ונביא אחד. עד שיוצא נגד ההסכמה הצייתנית הזאת אדם אחד בשם אַטִי, שמתחיל לפקפק באמת הנכפית עליו וטוען שאפשר וגם מותר לחיות חיים ללא דת וללא אמונה.

צילום: רויטרס

"אנשים לקחו את הספר הזה למקום עתידני, רחוק מאוד מהמציאות שלנו", אומר סנסל בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" עם צאת ספרו בישראל. "שם הספר רומז על כך, אבל אני מרגיש שכתבתי ספר שמדבר על כאן ועכשיו. אני רואה שהמציאות הזאת קיימת כבר בחלק ניכר מכדור הארץ. לא בכל המקומות, אבל זה רק ילך ויגדל ויתפח בשנים הקרובות".

גם בעולם הלא־ערבי?

"ודאי. כבר עכשיו זה קיים בכל העולם הערבי ומתחיל גם בעולם המוסלמי הלא־ערבי. לפני שלושה חודשים הייתי בביקור אצל האויגורים, המיעוט המוסלמי בסין, וראיתי שם איסלאמיזציה רדיקלית שהתפתחה בשנים האחרונות. אתה יכול לראות את זה גם במערב. בערים מסוימות זה קיים ומוחשי ואי־אפשר להתכחש לזה. אני חושב שבעוד דור או שניים זה יהיה בכל העולם".

אתה מדבר על איסלאם קיצוני ואלים דוגמת דאעש או אל־קאעידה?

"לא, ממש לא. איסלאמיסטים, לא איסלאם קיצוני. האיסלאמיסטים הם הכי מסוכנים, כי עם הקיצונים אין בעיה. אפשר לזרוק עליהם כמה פצצות ולגמור את העניין. אבל האיסלאמיסטים האינטליגנטים — דוגמת משטר האייתוללות באיראן או פרופ' טארק רמדאן, שקורא לחסידיו לייסד איסלאם אירופי אזרחי — אלה אנשים שיודעים איך עובדת הדמוקרטיה ומנצלים אותה לקידום רעיונות חשוכים. הם הכי מסוכנים. אנחנו חיים עם עבריינים כבר אלפי שנים, אז מה זה כבר משנה דאעש או קיצונים אחרים?"

אבל בינתיים מדובר בשוליים באירופה.

"זה במוקדי הכוח — באוניברסיטה, בממשל ובמערכות האזרחיות. לא רק מצד מוסלמים. גם ערבים נוצרים ואחרים מסכימים עם הרעיון שהאיסלאם צריך להשתתף בשלטון העולמי, שמבחינה אסטרטגית זה הכרח. יש הרי מיליארד וחצי מוסלמים ב־50 או 60 מדינות. על פניו זה נשמע משוגע שהאנשים האלה יהיו האויבים שלך. אבל העולם המוסלמי, בה בשעה שהוא מנהל נגדנו מלחמה, מושיט כביכול יד לשלום, ואלה שמושיטים יד בחזרה מסוכנים לא פחות מארדואן וכל האחרים".

אסטרטגיה עולמית

קשה לטעות בכוונות של סנסל, כפי שהן מקבלות ביטוי ב"2084". כופרים שלא מקיימים את המצוות באביסטן מוצָאים להורג בסקילה או בעריפת ראש, לאחר שהוצגו לראווה ברחבי העיר. ההמונים שרים הלל לאל יולה וחלומם של הצליינים החוצים את הארץ מקצה לקצה הוא "למות בדרך הקדושה, כאילו חשבו שלא טוב כל כך להשיג את השלמוּת בימי חייהם".

אנחנו נפגשים בבית הוצאת גלימאר ברובע השישי בפריז. סנסל, שכותב בצרפתית, מצוי כרגע במסע לקידום ספרו המדובר בכל אירופה. "2084" הוא טקסט מופתי, אירוני ועצוב. סנסל לא חוסך בפרטים מזוויעים על אלימות המשטר, אך משאיר את הקורא עם הרבה שאלות מטרידות על נפילתה של האנושות. עם צאת הספר בצרפת כתב העיתון "לה מונד" שזהו ספר ש"חובה לקרוא". ב"לה פואן" נכתב: "הרומן הזה ירדוף אתכם זמן רב". אפילו מישל וולבק אמר בתוכנית טלוויזיה בערוץ הצרפתי פראנס 2, שסנסל העז "ללכת הרבה יותר רחוק" מכפי שהוא עצמו עשה ב"כניעה". בדבר אחד אין ספק — סנסל נגע בנקודה שמטרידה רבים.

האם דאעש נתנו לך השראה לאביסטן?

"אביסטן התפתחה הרבה לפני הופעת דאעש. התחלתי להתעניין בשאלת האיסלאם במדינה שלי בתחילת שנות ה־70. אלג'יריה הייתה אז מדינה סוציאליסטית, בלי דת. האלג'יראים היו מאוד מעורבים במודרניות, אבל לאט־לאט דברים השתנו. בתוך חמש שנים החיים התהפכו. האיסלאמיסטים התחילו לתקוף ובאו בדרישות — לאסור אלכוהול, שנשים יישארו בבית, להפריד את הבנים והבנות באוניברסיטאות. בלי שהרגשנו בכלל האיסלאמיזציה נהייתה כללית.

"בשלב הזה כבר תהיתי ביני לבין עצמי אם זו שאלה דתית מקומית או בינלאומית. ואז ראיתי שאותו דבר מתרחש במרוקו, בטוניסיה, בעיראק ובמקומות נוספים. ואז זה הגיע לאירופה והבנתי שיש אסטרטגיה עולמית. במובן מסוים אביסטן מתאימה יותר לאיראן".

אתה מקבל פידבקים מקוראים שמפחדים מהמציאות שאתה מתאר?

"כל הזמן, אנשים מוטרדים מאוד. אנשים מודאגים. אבל מצד שני נהייתי האויב מספר 1 שצריך להיפטר ממנו. יש אנשים שאומרים לי: 'לא הבנת את הבעיה. אנחנו זקוקים לאיסלאם'. אבל זה לא נכון. יש מוסלמים חילונים. אני מסרב למשוואה שמוסלמי שווה איסלאם. למה להכריח אנשים לקיים מצוות? וזה עוד בא מאינטלקטואלים. זה פשוט אבסורד".

אירופה בכלל מבינה את הבעיה שאתה מתאר?

"בוא נתחיל מזה שלא צריך לדבר יותר על אירופה, כי אירופה לא קיימת יותר. פשוט מאוד. אירופה היא דיקטטורה. דיקטטורה שלא זזה. היא מונעת מהמדינה ומהאנשים למצוא פתרון שמתאים לכל אחד. האיחוד האירופי פשוט הורס את הכל. האיחוד החליט כל מיני החלטות, והחוקים והרגולציה יוצרים חוסר תנועה. בצרפת, אם כמה אנשים מגישים בקשה להקים מסגד וראש העיר חושד שהם קיצוניים, הוא מסרב להקים את המסגד. אבל אז גורמים באירופה מאשימים את ראש העיר בגזענות ומחוקקים חוק נגד ההחלטה שלו. אנשים מפחדים להתבטא נגד האיסלאם. אפשר להבין את זה שאי־אפשר להתבטא נגד האיסלאם במדינה ערבית; אבל כשזה מגיע למדינות באירופה זה מטריד. איפה בדיוק נתבטא? על הירח אולי".

בעבר סופרים ערבים, שסומנו על ידי המשטר בארצותיהם, גלו לאירופה. על הנייר זה מה שגם אתה צריך לעשות. מצד שני, אחרי ששמעתי את הדברים שאתה אומר, אולי כבר עדיף שתישאר באלג'יריה.

"בדיוק. פעם אנשים ברחו ממרוקו ומאלג'יריה לצרפת. אני עדיין מחזיק מעמד, אבל זה בהחלט יכול לקרות גם לי. הבעיות האישיות שלי הן כבר רשימה ארוכה. אשתי פוטרה מעבודתה כמורה אחרי שביקרתי בישראל. חברי ועד ההורים של בית הספר שבו היא עבדה באו למנהל ואמרו שהם לא רוצים שאשתי תחנך את הילדים שלהם. למה? כי היא כונתה 'יהודייה' ובעלה 'בוגד ישראלי'. היא עוד רצתה להילחם נגד הפיטורים, אבל אחרי שהתלמידים התחילו ללחוץ ולעגו לה 'יהודייה בוגדת' היא נשברה. היא נהייתה חולה ואז אמרתי לה, די, את סובלת יותר מדי, והיא עזבה".

בגידה באומה

הביקור של סנסל בישראל ב־2012, במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, לא הסתכם רק בפיטורי אשתו. הביקור תואר באלג'יריה ובעולם הערבי כבגידה באומה הערבית. סנסל הגיע לירושלים חרף האיומים והגינויים, בעיקר מצד ארגון חמאס, שהאשים אותו ב"פשע נגד מיליון וחצי קדושים אלג'יראים שהקריבו את חייהם למען החירות". כתוצאה מביקורו ומהלחץ במדינות ערב נשלל מסנסל פרס הרומן הערבי היוקרתי, שניתן לו על ספרו "רחוב דרווין", המגולל את סיפור ילדותו בשכונה שבה נולד סופר אלג'יראי־צרפתי נוסף, אלבר קאמי.

"כל הסיפור של הפרס שנפסל התחיל שנתיים־שלוש לפני הביקור שלי בירושלים, כשישראל הייתה מדינה אורחת בפסטיבל הספרים הבינלאומי בפריז", מסביר סנסל. "גם אז כל מדינות ערב החרימו את הפסטיבל בצרפת. אני הייתי היחיד שאמרתי שאני בא. שאלתי את כל הסופרים הערבים, למה אתם רוצים להחרים את ישראל? זה היה מטורף. היו עצומות נגדי והפעילו לחץ על מארגני הפסטיבל לא להזמין אותי".

החרם על ישראל לא נגמר במדינות הערביות.

"ודאי. גם בערים מרכזיות במערב, האינטלקטואלים מסתכלים על העולם ואומרים: יש מיליארד וחצי מוסלמים, עם הרבה מאוד כסף, ולכן צריך לעבוד איתם. ישראל היא בסך הכל מדינה קטנה, ליהודים אין מה לחפש שם, מוטב שיחזרו למדינות המוצא שלהם. מבחינתי האנשים האלה הם הכי מסוכנים. אם מחר יופיע היטלר חדש, לאנשים יהיו אותם טיעונים שהיו בשנות ה־30: 'לגרמניה הייתה אידיאולוגיה נוראה, אבל מה לעשות, צריך לעבוד איתה'. כרגע אין מספיק הוכחות שהעולם המוסלמי רוצה לעשות שלום".

זו גם התחושה של הרבה ישראלים לגבי הסכסוך עם הפלסטינים.

"בעולם הערבי משתמשים הרבה בקונפליקט הישראלי־פלסטיני. הפלסטינים באמצעות חמאס שותפים לאסטרטגיה העולמית הזאת. הם אף פעם לא הפסיקו לבקש את היעלמותה של מדינת ישראל. אם אי פעם הם יפסיקו לדרוש את זה, העולם הערבי יילחם בהם ויהרוג אותם".

אז לדעתך הפלסטינים לא באמת רוצים שלום?

"כשאתה רואה איך המנהיגים שלהם רצים ברחבי העולם, נשאלת השאלה אם הפלסטינים באמת רוצים מדינה. בסופו של דבר, הפלסטינים הם הצעצוע של הרבה מדינות. של הערבים, של האמריקאים, של הגרמנים. של כולם. חשוב להכיר בעולם הערבי ולתת לו את המקום שלו, ולכן צריך לדחוף את ישראל להכיר בפלסטינים, אבל לא ליפול לגישתם של אלה שרוצים להשתמש בבעיה הפלסטינית נגד ישראל. בגדול, בעולם הערבי כולם חושבים שישראל צריכה להיעלם. גם בארה"ב ובצרפת יש מיליה מסוים שחושב כך. לדעתי, הפלסטינים צריכים להתרכז בבעיה שלהם, שהיא בעצם בעיה קולוניאלית. זה היה המצב גם באלג'יריה והיא נפתרה בינינו ובין הצרפתים בלי התערבויות חיצוניות. כך לדעתי גם צריך להיות עם הפלסטינים והישראלים".

אבל אם כל ניסיון נכשל, אין להם מנוס מהתערבות חיצונית.

"לא. שיפנו ישירות לישראל. אפילו במלחמה אפשר היה כבר לסגור את העניין. אבל הם תמיד עירבו את כולם. עכשיו, בגלל שלערבים יש את הבעיות שלהם ואין להם כל כך חשק לדאוג לפלסטינים, אז הם מחפשים את האיראנים ואת חיזבאללה. זה מטורף. אני באמת שואל — האם הפלסטינים רוצים בכלל מדינה? כשמסתכלים על מה שהם עושים, המסקנה ההגיונית היחידה היא שהם לא רוצים מדינה. נוח להם להישאר ככה".

ישראל צריכה לחשוש לעתידה מההתפתחויות באזור?

"אף אחד לא רואה עתיד לישראל. עבור המוסלמים מחר, מחרתיים, בשנה הבאה, עוד אלף שנים, זה לא חשוב — ישראל תיעלם. הם רק מחפשים את הדרכים לגרום לזה לקרות. אבל אתם מגינים על עצמכם די טוב. במערב חושבים שאם לפלסטינים תהיה מדינה, ישראל תיעלם. הם מבינים שאי־אפשר להגיד שצריך להעלים את ישראל, אז הם מעודדים מדינה פלסטינית מתוך נקודת הנחה שהפלסטינים יבקשו עוד ועוד עד שהיהודים ייעלמו".

גרוסמן | צילום: גבריאל בהרליה

סנסל מודע היטב לכך שהוא לא אהוד במיוחד בארצו, אבל זה לא מרתיע אותו. ספריו אסורים להפצה בעולם הערבי, וכבר שנים שהוא מקבל איומים על חייו. בימים שאחרי הביקור בארץ הוא חבר לדויד גרוסמן והשניים יזמו כנס שלום. ליוזמה של סנסל התגייסו 250 סופרים מ־52 לאומים, ובין הישראלים בלטו א.ב. יהושע ועמוס עוז. גם שר החוץ דאז אביגדור ליברמן שלח את ברכתו וקרא לקהילה הבינלאומית להוקיע את החרם נגד סנסל.

אבל למרות האופטימיות והרוח הטובה, זה לא שינה דבר. "גם גרוסמן וגם אני חושבים שהיוזמה הייתה כישלון, כי הערבים והמוסלמים לא הצטרפו", מסביר סנסל. "צילצלתי לכולם ואמרתי: איך אתם יכולים להחרים? אתם בעד השלום, אתם רוצים שלום? והם פשוט גימגמו. את זה אני לא יכול לסבול".

מזהים אותך ברחוב באלג'יריה? יודעים מי אתה?

"כן, אין לי את סוג הפנים שמאפשר שיניחו לי לנפשי. אבל יש יותר ויותר אנשים שמתחילים להראות סימנים שהם מסכימים עם הרעיונות שלי והם בעדי. בעיקר באזורים באלג'יריה שיש בהם אוכלוסיות נרדפות, כמו באזור קביליה. אצלם אני ממש מושא להערצה. גם בקרב הנשים המודרניות שאף אחד לא מדבר בשמן.

"זה לא משנה מה אעשה, יש את אלה שמכירים ברעיונות שלי מאז הספר הראשון שפירסמתי ותמיד תמכו בי, ומנגד יש את המתנגדים לי. בשבילם כל ספר שאני מוציא זאת הזדמנות להגיד: הנה השטן. באופן כללי בעולם המוסלמי והערבי מסתכלים עליי לא טוב. זה לא רק הספרים, זה מי שאני".

בשנת 2008 יצא לאור ספרו של סנסל "הכפר של הגרמני או יומנם של האחים שילר", המגולל את סיפורם של שני אחים ילידי אלג'יריה שהתחנכו בצרפת ועורך השוואה בין הנאצים ובין האיסלאמיסטים הקיצוניים. כצפוי, הספר עורר סערה גדולה.

אתה מתחרט על זה בדיעבד?

"ממש לא. יש את הנאציזם הנראה לעין ואת זה הנסתר מן העין. הנראה זה כמובן סמלי האס־אס בהפגנות של הימין הקיצוני; הנסתר זו הפילוסופיה. אפשר להשוות את אותה פילוסופיה לאיסלאמיות של דאעש. זה אותו דבר. הנאציזם לא נוצר סתם ככה, משהו נתן לו השראה. גם באיסלאם הפילוסופי יש היסטוריה מאוד ארוכה מאז הנביא מוחמד ואפילו לפניו. הדמיון מאוד גדול".

צילום: איי.אף.פי

ראש הממשלה נתניהו עורר סערה לאחר שטען כי המופתי הירושלמי היה זה שעודד את תוכנית הפתרון הסופי הנאצית.

"היטלר כאסטרטג פוליטי חיפש בעלי ברית. זה היה הגיוני שהוא יחפש מישהו בעולם הערבי. הלאומנים הערבים באותה תקופה סירבו לשתף פעולה, כי הם היו יציר כפיו של הקולוניאליזם וחיו תחת שלטון צרפתי או בריטי. אז היטלר הבין שטעה, שהיה עליו לפנות לערבים לא כבני לאום אחד אלא כבני דת אחת, כמוסלמים. המפלגה הנאצית הקימה יחידה מיוחדת שלמדה את האיסלאם ויצרה קשר עם הלאומנים הערבים שהושפעו מהאיסלאם ולא האמינו בדמוקרטיה. לחבר'ה האלה היו מדי אס־אס. ביניהם היה גם המופתי הירושלמי. הערבים הציבו תנאים, דרשו שברגע שגרמניה תכבוש את צרפת ואנגליה, יעזרו להם להיפטר מהיהודים. גרמניה אמרה שהם לא רוצים אותם באירופה, הערבים אמרו שגם הם לא רוצים אותם — אז הוחלט להרוג אותם.

"העולם האיסלאמי לא מצליח לצאת מהסתירות שלו. אברהם ומשה ויעקב הם הנביאים שלהם, והם מבקשים להעלים את היהודים, כפי שעבריינים מבקשים להעלים את העדים. הם אומרים שהנביאים לא יהודים. למרות שהאיסלאם נולד אלפיים שנה אחר כך. זו הסיבה שבאיסלאם אומרים שלא צריך לחשוב יותר מדי. צריך ללמוד ולדקלם. מוסלמי מוכן לא להתווכח. יש יותר מדי סתירות. זו לא הדת עצמה שכובלת, אבל אני מתנגד לשימוש שעושים בדת כאמצעי לשלוט על אנשים ולהגדיר אותם. הואיל ובארצות הערביות האיסלאם הוא טוטאלי, הוא שולט על הכל, זו שיטה טוטליטרית. כשאתה מוסלמי ואתה חלק מהמערכת הזאת, אם אתה לא מספיק אינטליגנטי כדי להבין איך זה עובד, אתה הופך לאדם מוגבל".

אתה מרגיש כמו גיבור הספר אטי, שמורד ומחפש דרך אחרת?

"בכל הרומנים שלי יש גיבור כזה. זו שאלה פילוסופית שנהיית יותר ויותר חשובה ויש לה הרבה הסתעפויות. העולם הופך ליותר ויותר מסובך וטוטליטרי. אנחנו מתקרבים למשהו איום ונורא. צריך לשנות את הסדר העולמי".

בסיום של "2084", סנסל מונה את העקרונות הפילוסופיים שקבע אורוול ב"1984": "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", "בערות היא כוח". עליהם הוא מוסיף את עקרונות המדינה שבראה אביסטן: "מוות הוא חיים", "שקר הוא אמת", "היגיון הוא אבסורד". "זו אביסטן", כותב סנסל. "טירוף אמיתי".

"זה ספר קשה", הוא מסכים. "תסריט איום ונורא. אסור שמשהו כזה יקרה אי פעם. אבל צריך להגיד שמאוחר מדי. שכבר אי־אפשר לחזור לאחור. כמו בזמן שריפה; אם מהססים לשנייה או שתיים, האש מתפשטת. זה קרה לי פעם. קצת התמהמתי וסמרטוט עלה באש. זרקתי אותו החוצה ובמקום שהוא ינחת בחוץ, הוא נחת בפינה ליד בלון גז. רצתי שוב וזרקתי אותו מחוץ לחדר העבודה שלי, והוא נחת מתחת למכונית והיה בלגן שלם. הכל נשרף.

"זה המצב שאנחנו נמצאים בו כרגע. המלחמה כבר כאן. אנחנו מגיבים מתוך אינסטינקט, נגררים לפתרונות גרועים של ימין קיצוני, שרק יחריפו את המלחמה. האש תכבה רק כשלא יישאר מה עוד לשרוף". •