שבת 26 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילן ספירא
    7 ימים • 25.04.2016
    מבצע אברהם
    רק מעטים יודעים זאת, אבל הסב החביב בן ה-90 שבצילום פה משמאל הוא אחד מהאבות המייסדים של המודיעין הישראלי - והלוחם הראשון של קהילת הביון בארץ ערבית. בראיון נדיר נזכר אברהם דר בפעולות הראשונות של יחידת המבצעים הסודית 131, מסביר למה החליט לא לקבל צעיר יהודי בשם אלי כהן לרשת הסוכנים שלו, ונזכר איך חבילת נפץ, שהתפוצצה בפרצופו של ארכי-טרוריסט מצרי, הפכה לאחד ממבצעי הסיכול הממוקד הראשונים של צה"ל. על דבר אחד הוא לא סולח: איך הפקירה המדינה את רשת הריגול שהקים במצרים. "זה מעשה נורא, שאין לו כפרה", הוא פוסק, "ואשמתו תהיה תלויה לעד על ישראל ומנהיגיה". איש הצללים יוצא לאור - הסיפור המלא
    רונן ברגמן

    ב־14 בדצמבר 1954 נכנס אחד מעוזריו של ראש הממשלה דאז, משה שרת, ללשכת רה"מ והגיש לו מעטפה חתומה בשעווה. שרת שבר את החותם וקרא בפנים רציניות את תוכן המכתב:

     

    "אם כי זה שנתיים שאיני אחראי לחוליה שנתפסה במצרים, אני מרשה לעצמי לפנות אל כבודו בגלל שתי סיבות. ראשית משום שאני... בינואר 1951, גייסתי והכרתי אישית את רוב האנשים העצורים כרגע, שנית זה שלושה חדשים שגויסתי מחדש על מנת לטפל בהצלתם.

     

    אני מרגיש כי זאת זכותי וחובתי להביא לידיעתך את חוות דעתי לגבי המקרה החמור לפנינו... סבורני כי מיותר להדגיש את חובתנו האלמנטרית לגבי צעירים יהודים שהתנדבו לשירות ביטחון המדינה וקשרו את גורלם בה... לעשות כל מה שניתן על מנת לחלצם ממוות. יתר על כן, תלייתם של יהודים אלו, מבלי שמשקלה של מדינת ישראל מורגש במאבק נגד הוצאת פסק דין, עשויה לערער באופן חמור את אמונם וביטחונם של יהודי התפוצות, בראש ובראשונה יהודי המזרח, במידת כוחה ונכונותה של המדינה להוות גורם בעל ערך בגורלם... נודעת לכך גם משמעות חמורה לגבי המשך עבודתנו החשאית בשירות הביטחון בשטחי האויב.

     

     
    מרסל ניניו במהלך משפטה בקהיר, לאחר מאסר חברי הרשת
    מרסל ניניו במהלך משפטה בקהיר, לאחר מאסר חברי הרשת

     

     

    את הסיכוי האחרון להצלת חייהם אני רואה בהטלת אימה על הכת הצבאית השלטת, ובראש וראשונה על גמאל עבד אל־נאצר עצמו.

     

    יורשה לי להביא לפניך שתי הצעות העשויות להרתיע את השלטון המצרי מהוצאת אנשינו להורג –

     

    א. הגשת אולטימטום לנאצר, כי תליית הבחורים תגרום לתגובה צבאית מצד ישראל

     

    ב. תפיסת בני ערובה מקרב הקצונה המצרית

     

    ...חומרת מצבם, דחיפותה של הבעיה וכן קשריי האישיים עם הבחורים, אינם נותנים לי מנוח. אני מרגיש וחרד כי ההיסטוריה לא תסלח לאף אחד מאיתנו אם לא נעשה הרבה יותר למען אלה ששלחנו. חובתי היא לעשות ככל שידי משגת ולכן הנני פונה אליך ויסולח לי אם חרגתי מתחומי.

     

    בכבוד רב,

     

    אברהם דר - רב־סרן"

     

     

    דר. "אמרתי לעצמי: עד כאן. אני לא אתן לזה לקרות"
    דר. "אמרתי לעצמי: עד כאן. אני לא אתן לזה לקרות"

     

     

    אברהם דר עדיין זועם כשהוא אוחז בידיו את המכתב הזה, שמתפרסם השבוע כאן לראשונה, 61 וחצי שנים אחרי שנשלח לראש הממשלה. דר (90) הוא אחד מהאבות המייסדים של קהילת הביון הישראלית והיה לוחם המודיעין הראשון שהפעילה המדינה בתוככי ארץ ערבית. רבים מהמבצעים שתיכנן והיה שותף להם הפכו לאגדה. גם היום, לא על כולם מותר לדבר. אבל עם כל זכויותיו הרבות, לדר עדיין יש פצע אחד פתוח, שממאן להגליד: למה מדינת ישראל נטשה בכלא המצרי סוכנים יהודים, קציני צה"ל, שהוא בעצמו גייס?

     

     

     

    לימים, אינספור מילים ייכתבו על מה שקרה שם. ספרים, ועדות חקירה, תחקירים עיתונאיים, תמלילי פרוטוקולים של דיונים סוערים. הפרשה החליפה כמה שמות - "העסק הביש", "פרשת לבון" ולפעמים פשוט "הפרשה". היא הביאה לנפילת שתי ממשלות והייתה אחת מהסיבות להתפטרותו של בן־גוריון מראשות הממשלה. מלחמת הגרסאות בין המעורבים בפרשה מהדהדת עד היום, וההשלכות הביטחוניות החמורות שלה מהוות גם ב־2016 דגל שחור במסדרונות ארגוני המודיעין בארץ. ברבות השנים, כמעט כל המעורבים סיפרו, פירשנו, כתבו זיכרונות, התראיינו. כולם, חוץ מאחד: האיש שהקים את הרשת המצרית, אברהם דר. רק הוא, שממלכת הסוד זורמת בעורקיו (בנוסף לחוסר חיבה מובהק לתקשורת), לא שטח את גרסתו למה שקרה שם.

     

    עד עכשיו.

     

    מבחינת דר, הסיפור של "הפרשה" פשוט למדי: ישראל שלחה אותו בתחילת שנות ה־50 למצרים - אז האויבת הגדולה של המדינה הצעירה - כדי להקים שם רשת ריגול שתהיה מוכנה לפעולה ביום פקודה. דר גייס כמה יהודים־מצרים, ציונים נלהבים כולם, שלמרות הסכנה הברורה לחייהם, העמידו עצמם לרשות ישראל. בסופו של דבר, כחלק ממערכת סבוכה של אינטריגות ואינטרסים במוסדות השלטון בישראל, הרשת שהקים דר הופעלה שלא לפי התכנון: ההוראה שניתנה לסוכנים הייתה לייצר פיגועים נגד מטרות מערביות במצרים, כך שייווצר הרושם שאלו פעולות של מחתרת טרור מצרית. כך, קיוו בישראל, יתפתח קרע בין קהיר ובין מדינות המערב, ובראשן ארה"ב ובריטניה.

     

    אלא שהסוכנים היהודים, שלא אומנו לסוג כזה של פעילות, נתפסו, ו־13 מתוכם עמדו למשפט בקהיר. את דר לא עניינה אז - וגם לא היום - הפוליטיקה שמסביב, מי נתן את ההוראה, או מי ידע ומי לא. הוא רק רצה להציל את חייהם של הסוכנים שלו. לכן כתב את המכתב החריג לראש הממשלה שרת.

     

    אבל שרת, שהרשת הופעלה מאחורי גבו, לא הזדרז לפעול. דר, שחשש שחבל התלייה מתהדק סביב צוואר אנשיו, הגיע אליו לפגישה. "אני נכנס אליו בדחילו ורחימו ומתיישב", משחזר דר לראשונה את הפגישה הגורלית. "שרת מוריד את השעון מאמת ידו ואומר לי: 'אני קצוב בזמן'. ואני מסביר לו שאם לא נעשה משהו ומיד, המצרים יתלו את כל חברי הרשת או לפחות חלק מהם. 'מה אתה מציע?' הוא שואל. ואני אומר: 'להוריד חטיבה לאימונים (לדרום, כסוג של איום כלפי המצרים - ר"ב). זה יבהיר למועצת ההפיכה בקהיר, שמבחינתנו פסק דין מוות זה קאזוס בלי'. שרת היה מוכן לקבל את ההצעה ואני חזרתי לפריז, להמשיך לרכז משם את ניסיונות החילוץ. אבל אז במשרד החוץ שיכנעו את שרת לבטל את התוכנית. ואחר כך - כבר היה פשוט מאוחר מדי".

     

    פיצוץ בעיר התחתית

     

    לאורך השנים התמיד אברהם דר בסירובו להעניק ראיון עיתונאי מקיף על אודות שנותיו כאיש מודיעין. רק באפריל 2012 ניאות לפגוש אותי לשיחה ראשונה, אחת מסדרה שנקיים בביתו רחב הידיים, סמוך לחוף ימה של עתלית. בנו של דר, הבמאי גידי דר ("אדי קינג", "האושפיזין"), ערך עימי מעין "עסקת חבילה": הוא ישכנע את אביו להתראיין; ואם יסכים - יתעד במצלמתו את הראיונות, שיהפכו לחלק בסרט תיעודי על אביו.

     

    זה עבד. "אתה תראה", הבטיח לי הבן בדרכי לעתלית בפעם הראשונה, "אבא הוא כמו פנתר". והוא צדק. דר קיבל את פנינו בחולצת פולו קצרה ומכנסי ג'ינס אופנתיים והזכיר מאוד את פבלו פיקאסו. ואכן, איש עסקים ספרדי היה אחד מהכיסויים שבהם השתמש דר בשליחויות במדינות ערב. בסיומה של פגישה אחרת, נתקע משום מה השער החשמלי של החניה ומנע ממני לצאת ברכבי. "אין שום בעיה", הכריז דר - נזכיר, האיש בן 90 - וזינק על השער, טיפס על אחד העמודים, הבריג ופירק ופתח את השער ידנית.

     

    הוא נשוי 59 שנים לצופיה, איתה הביא לעולם ארבעה ילדים (יש לו בת נוספת מנישואים קודמים) והוא סב ל־16 נכדים ולשלושה נינים. יכול להיות שזו הסיבה שהחליט לדבר עכשיו: שיידעו הנכדים והנינים מה עשה סבא אברהם.

     

    דר נולד בירושלים. אביו, שהיה אזרח בריטי ממוצא תימני, שירת במלחמת העולם הראשונה בגדוד נהגי הפרדות, תחת פיקודו של יוסף טרומפלדור. אחר כך נכנס האב לעסקי היבוא והיצוא. דר גדל במקום שבו נמצאים כיום בנייני האומה, וכילד היה פרוע למדי. הוא, למשל, העדיף להגיע כמה שפחות לבית הספר, וכמה שיותר לשהות עם הפועלים הערבים, שבנו את ירושלים החדשה של תחילת ימי המנדט. שם החל לקלוט את השפה הערבית, אבל לא רק. "למדתי מהם איך להכין את חומרי הנפץ, לחבר את החוטים, להכניס את הנפצים. העיסוק בחומרי חבלה הלהיב אותי. זה היה נחמד מאוד".

     

    מדי פעם היה מצטרף לאביו למסע עסקים נוסף ברחבי תבל, כך שכבר מגיל צעיר דיבר חמש שפות על בוריין, הכיר את הלכות העולם ונחשף לתרבויות קלאסיות ומודרניות. או, בקיצור: כמעט כל מה שמרגל לעתיד צריך.

     

    ההתנסות הראשונה שלו בפעילות ביטחונית הייתה כשאביו מונה למנהל מחסני האספקה הצבאיים הענקיים, שהבריטים החזיקו בנמל חיפה במהלך מלחמת העולם השנייה. נציג של האצ"ל פנה לנער, כדי שיבריח מהמחסנים רימוני יד. בתחילה, הבריטים לא הבחינו בחוסרים, אבל כשהרשימות לא הסתדרו, הופיעו שוטרים על מפתן בית המשפחה. "אני כמובן הכחשתי כל קשר לסיפור הזה, אבל אבא שלי, מול העיניים הנדהמות של השוטרים, הוריד לי סטירה אדירה על הפנים. 'לקחת את זה?!' הרעים בקולו. 'מה פתאום', עניתי. טראח, עוד סטירה. 'תגיד את האמת, לקחת את זה?' צעק שוב. המשכתי להכחיש. השוטרים השתכנעו והלכו.

     

    "אחרי שיצאו שאלתי אותו למה הרביץ לי, ואבא צחק ואמר: 'לא הבנת? זה כדי שלא יעשו חיפוש בבית'. הוא ידע בדיוק מי גנב את הרימונים".

     

    בשנת 1942, כשדר היה בן 17, הוא הצטרף לפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח והגרעין שממנו ייוולד לימים חיל הים. משימותיו הראשונות היו במבצעי העפלה של שארית הפליטה מאירופה הבוערת. דר היה צריך לעבור ממדינה למדינה, לתאם רכישת אוניות וציוד, ולרוב לעשות את כל זה בזהות בדויה, מבלי שאף אחד יידע לאן האוניות הללו יפליגו ומהו מטענן.

     

    סמוך לסיום המנדט - כשעזיבת הבריטים כבר נראתה באופק - הוחזר דר לארץ והוצב בנקודה אסטרטגית: נמל חיפה, המוצא הימי החשוב ביותר של המדינה שבדרך. דר הצטווה להתכונן להשתלט על הנמל ולסייע לכיבוש עתידי של חיפה. הוא פרש רשת סוכנים בנמל ובעיר התחתית ורקם קשרים עמוקים עם קצינים, נגדים ופקידים בריטים, שעסקו בפינוי צבא הוד מלכותה. "היינו משלמים 200 לירות עבור מקלע ברן", הוא משחזר. "בהתחלה היה להם, לבריטים, קצת קשה עם העסק הלא־מוסרי הזה. אז כדי לסייע ב'החלקת' העניין, היינו לוקחים אותם אחרי העסקה לבית בושת בכרמל".

     

    אבל לא היו לדר ואנשיו אשליות: הבריטים עוזרים גם לערבים. לכן, הפעילות שלו התרחבה גם לפגיעה בסוחרי נשק ערבים, ובהמשך לחיסולים של דמויות מפתח בהנהגה הערבית. "התרכזנו באנשי הרכש הערבים בחיפה ובצפון. חיפשנו אותם ופגענו בהם", אומר דר.

     

    לא אחת, המבצעים הללו דרשו פעילוּת הסתערבות ואימוץ זהויות בדויות. אחד השיאים היה כשסוכן של דר שמע שחוליה ערבית בחיפה מתכננת פיגוע ענקי, באמצעות החדרת אמבולנס תופת בריטי לשכונות היהודיות. הכנת האמבולנס לפיגוע התבצעה במוסך ברחוב נצרת שבעיר התחתית. אנשי יחידת המסתערבים של הפלמ"ח הכינו מכונית תופת משלהם, נהגו בה לשטח הערבי וחנו בצמוד לקיר המוסך. "מה אתם עושים פה? אסור לחנות כאן. תוציאו את הרכב הזה מכאן מיד", החלו לצעוק עליהם מתוך המוסך בערבית. "תכף, אנחנו רק הולכים לשתות משהו. אפילו מים לא נותנים פה ואנחנו גם צריכים להשתין", השיבו המסתערבים והוסיפו קללה עסיסית. הם עזבו את הרכב, כאילו כדי לחפש מקום לשתות ולהטיל מימיהם, אך למעשה נמלטו מהמקום ברכב שהמתין להם.

     

    דקות ספורות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר. מכונית התופת של המסתערבים השמידה את אמבולנס התופת, שגם המטען שבו התפוצץ. חמישה מחברי החוליה הערבית נהרגו.

     

    דר בצעירותו במדים
    דר בצעירותו במדים

    "הם עדינים מדי"

     

    זמן קצר לאחר מלחמת השחרור - שבמהלכה לחם במסגרת הפלמ"ח - נקרא דר לגרעין ההקמה של היחידה הסודית ביותר של קהילת המודיעין: ש"מ 13 (ש"מ היה הקיצור של "שירות מודיעין", תחילת השם של כל יחידות המודיעין באמ"ן באותה תקופה). דר היה אז רק בן 24. מהיחידה, שכעבור זמן קצר תיקרא פשוט "יחידה 131", יצאו כמה ממבצעי הביון המרכזיים בשנות המדינה הראשונות.

     

    בראשית 1951 נקרא דר בבהילות לחיים יערי, מפקד יחידה 131, והתבקש לצאת למשימה חשאית ביותר. "אז התבררה לי המציאות העגומה. יערי אמר לי: 'צריך לשלוח אנשים למצרים. אין לנו כלום. אנחנו מנותקים'. למודיעין הישראלי אין אף אחד בתוך האויב המרכזי שלו. ניסו, והכל נכשל".

     

    מטרת השליחות, כך נאמר לדר, היא לבסס כיסוי לשהייה ארוכה שלו במצרים, ואז להתחיל לגייס יהודים מקומיים לרשות ריגול ומבצעים בעומק השטח. "יערי הסביר לי שעל פי תפיסת ההנהגה בישראל, הבעיה המרכזית שהופכת את מצרים למדינה כל כך עוינת לישראל היא אופי שלטונו של המלך פארוק. אם נצליח להסיר את המכשול הזה, ייפתרו הרבה בעיות. במילים אחרות (דר מצטט אמירה מפורסמת בספרדית) - אם אין כלב, אין כלבת".

     

    דר יצא לאירופה ושם ביסס לעצמו כיסוי של איש עסקים בריטי, "ג'ון דרלינג" שמו, העוסק ביבוא מוצרים שונים לקהיר. השליחות הצליחה באופן יוצא מגדר הרגיל: דר, ששהה ברציפות שבעה חודשים במצרים, גייס באלכסנדריה ובקהיר מספיק סוכנים כדי להרכיב לא רשת אחת - אלא שתי רשתות של מרגלים יהודים מקומיים, חדורי אהבה גדולה לישראל. לכן דר היה זקוק לגורם מקשר בין שתי הרשתות שהקים, והעדיף אישה. הוא גייס את מרסל ניניו, שככיסוי עבדה כמזכירתו של "איש העסקים" הבריטי ג'ון דרלינג.

     

    מועמד אחד דר החליט שלא לגייס. "מישהו מהרשת באלכסנדריה שלח לי אותו לפגישה בבית קפה, אבל את אלי כהן לא הייתי מוכן בשום אופן לקחת. הוא היה בולט חברתית, כריזמטי, מצחיק, שנון, אחד שתזכור אחרי שפגשת אותו. בדיוק הפוך ממה שאני חיפשתי. בסוף הפגישה אמרתי לו שלא נעבוד ביחד ושהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות לדעתי זה לעלות לישראל". לימים, כידוע, כהן עלה לישראל ונשלח על ידי היחידה שהוקמה מחורבות 131 למשימת הריגול בדמשק, שם עשה שימוש נרחב בכישוריו החברתיים.

     

    כשהשלים את גיוס הרשת ואימונים ראשוניים של אנשיה, שלח דר את חבריה בדרכונים מזויפים לצרפת, ומשם לאימונים בסיסיים בבית הספר לריגול וחבלה ליד שפת ימה של תל־אביב. הסיכום של המדריכים שלהם היה מעורב. "מצד אחד", משחזר נתן רהב, אחד מהם, "הם היו אנשים מצוינים, ציונים, נאמנים וחדורי אהבה לישראל ולעם היהודי באופן קיצוני. הם היו אינטליגנטים ביותר, חלקם בעלי נשמה של אמנים וחוש טכני מפותח. לימדנו אותם הכנה של מטענים מתוצרת בית, למשל כיצד להפיק כספית נפיצה מתוך מדחומים, והם קלטו באופן מעולה. מצד שני, הם לא היו בנויים לשום דבר שיש בו אלימות, עדינים מדי. היה אסור לתת להם לעסוק בפעילות אגרסיבית". דר מסכים לחוות הדעת הזו: "הם גויסו למטרות 'רכות', של הפצת תעמולה, לא לטובת פעולות חבלה והתנקשות. לא תיארתי לעצמי מה הם יעשו עם אנשי הרשת, עם היהודים היקרים האלה שאני גייסתי".

     

    ביולי 1952 הופל המלך פארוק במהפכת הקצינים החופשיים, ולכאורה, הסיבה הרשמית להקמת הרשתות נגוזה. דר עצמו עזב באותה תקופה ללימודים והשאיר אחריו בקשה מקצועית לממשיכי דרכו: "כתבתי שהרשתות שהקמנו הן מעין חצי תנועת נוער, כל אחד שגייסנו גייס עוד מישהו, עוד חבר. כולם מכירים את כולם. אמרתי שהם חייבים לסיים את הפעילות ולצאת ממצרים עד סוף 1953".

     

    זה, כידוע, ממש לא מה שקרה.

     

    "הרגשתי חסר אונים"

     

    ב־1954, מאחורי גבו של דר, הופעלה הרשת שהקים. הסוכנים קיבלו הוראה לייצר פיגועים נגד מטרות מערביות, כאילו מדובר במחתרת מצרית אנטי־מערבית. המבצע נחל כישלון, וחברי הרשת החלו להיעצר בזה אחר זה. מרדכי בנצור, המפקד של יחידה 131, פנה לדר. "פתאום, ביום אחד ביולי 1954, מופיע אצלי בנצור, ורואים עליו שהוא מתוח מאוד, כמעט על סף בכי. 'אברהם, אברהם, תשמע, יש לנו ידיעה שנאסרו כמה מהחבר'ה האלה. אתה מוכרח לבוא איתי. בנימין (גיבלי, ראש אמ"ן דאז - ר"ב) מחכה'. וגיבלי אמר לי: סע מיד למצרים, תנסה לחלץ אותם".

     

    למרות העובדה שזה עתה נחשפה רשת יהודית והשטח היה "חם", דר לא היסס ויצא לקהיר דרך אירופה וסודן. "ממש כשהתכוונתי לעלות על המטוס למצרים, הגיעה הידיעה ששמי פורסם בכלי התקשורת שם. פיליפ נתנזון (אחד מאנשי המחתרת - ר"ב) נשבר בעינויים הנוראיים שעבר וחשף אותי למודיעין המצרי. הוכרזתי כמבוקש". לימים נשפט דר שלא בפניו למאסר עולם, גזר דין שלפחות רשמית תקף במצרים עד היום.

     

    דר שב לפריז כדי לרכז משם את מאמצי החילוץ של ישראל. שם הגיעה לאוזניו הידיעה הקשה: תפיסת הרשת הובילה ללכידתו של מקס בינט, איש יחידה 131, שהתאבד בכלא בגלל עינויי התופת. המצרים העבירו את גופתו של בינט לקבורה באיטליה. דר הגיע בזהות בדויה כ"נציג המשפחה". "ואני עומד שם בגשם שוטף, רואה מרחוק את הגופה מוכנסת לקבורה בקומות ומרגיש נורא וחסר אונים".

     

    משם הוזעק דר בדחיפות לירושלים, לפגישה עם שר הביטחון פנחס לבון. השר חש כי הביצה הפוליטית מבעבעת סביב הפרשה. בדוח סיכום של אותה פגישה כתב דר: "במשך כל השיחה, שארכה כשעה וחצי, לא יכולתי להשתחרר מהרגשה לא נוחה, ששר הביטחון לא התכוון לקבל את האינפורמציה שלי כמו שהיא, אלא השתדל לכוון אותי כי אסכים עימו בקלות דעתם של מפקדיי (כלומר, שה"אשמה" על הפעלת הרשת מוטלת עליהם ולא עליו - ר"ב). הייתי כל הזמן בהרגשת מתיחות... נפגעתי קשה מכל אופי השיחה".

     

    לבון אסר על דר לחזור לאירופה. במקום זאת רתם אותו לטובת מסע יחסי הציבור שיזם. "הוא הפגיש אותי עם (נתן) אלתרמן ומשה שמיר שיכתבו על מרסל (ניניו, המתאמת בין הרשתות, שנאסרה גם היא - ר"ב), לעשות פאבליק רילשנס, כי מדובר באנשים נפלאים".

     

    באותה העת, לדר לא היה יותר מדי מה לעשות, אלא לכבוש את זעמו. בית המשפט בקהיר גזר עונשי מוות על שניים מאנשי הרשת ועל תשעה נוספים נגזרו עונשי מאסר ארוכים בתוספת עבודות פרך. ב־1956, לאחר סיום מבצע סיני, היה דר בתפקיד בתעלה - ולא ידע כי ישראל מנהלת מגעים להחלפת שבויים עם מצרים. בין השבויים היה גם גנרל פואד דיגאווי, אז מושל עזה שנכבשה. אותו דיגאווי היה אב בית הדין שחרץ את דינם של אנשי הרשת שנה קודם לכן. ועדיין, ישראל לא ביקשה כי במסגרת חילופי השבויים ישוחררו גם אנשי המחתרת. דר גילה זאת מאוחר יותר ורתח.

     

    השנים חלפו, דר השתחרר והפך לאיש עסקים, שמדי פעם מגויס למשימות מיוחדות של אמ"ן והמוסד. בסתר ליבו קיווה והמתין להזדמנות לשחרר את מגויסיו.

     

    ב־1967, עם הניצחון הדרמטי במלחמת ששת הימים, שוב נפלו בשבי הישראלי אלפי מצרים, כולל גנרלים בכירים ביותר. "ופתאום אני שומע שדיין שוב מתכוון להעלות להצבעה בממשלה עסקת חילופי שבויים בלי להזכיר את אסירי הפרשה. אמרתי לעצמי: עד כאן. אני לא אתן לזה לקרות. מספיק".

     

    דר פתח במרתון פגישות נוסף. ראש המוסד, מאיר עמית; שרים; חברי כנסת. "אמרתי להם: אתם השתגעתם? אלה לא אסירי ציון, אלא קציני צה"ל, סרן ורב־סרן וסגן. איך אתם לא קושרים אותם בעסקה? באתי גם למשה דיין, זרקתי לו: אם אתה לא יכול לעזור, לפחות אל תפריע. והוא מביט בי בעין האחת שלו ואני רואה כמה הוא כועס וכמה הוא שונא אותי".

     

    בסופו של דבר, הלחץ הועיל. ראש הממשלה אשכול הורה על עצירת העסקה, עד שלא תתקבל הסכמתו של נאצר לשחרור אסירי הפרשה. נאצר הסכים – וגם עמד במילתו.

     

    דר היה אחד מהראשונים שפגש את אסירי הפרשה כשהגיעו ארצה ב־1968. "ראיתי את מבטו השואל של פיליפ נתנזון, שלא הכיר אף אחד והיה נבוך מתשומת הלב, עד שהוא ראה אותי ופניו אורו. ואני כל כך שמחתי וליבי רחב. לרגע הזה חיכיתי. הילדים שגייסתי חזרו סוף־סוף הביתה".

     

    ב־15 בפברואר 1968 נערכה מסיבת קבלת פנים בפורום מצומצם בביתו של צבי אהרוני, אז ראש "קיסריה", אגף המבצעים של המוסד. דר נשא את הנאום המרכזי: "מימיי לא התרגשתי באותה המידה כפי שהתרגשתי הפעם. אפשר להגיד שעברתי מצבים לא קלים בחיים. היו לי כמה וכמה דברים שיכולתי להרשות לעצמי להתרגש, אבל הפעם זה היה באמת... זה היה דבר גדול. ואני באמת מודה לכם שחזרתם הביתה, כי לי זו הייתה מעמסה 14 שנים... כי לא מספיק שנתת דוגמה אישית, צריך להמשיך לנסות להביאם הביתה, תודה לכם שאתם כאן".

     

    ולמרות השמחה, דר הבחין מיד כי משוחררי קהיר "חזרו שבורים לגמרי. הם מתו אחד אחרי השני. העינויים, עבודת הפרך, השנים בכלא הטחוב והקר, הבדידות, שברו את נפשם ורוחם".

     

    דבריה של מרסל ניניו, המתאמת שגייס, מהדהדים עד היום בזיכרונו. "היא אמרה לי בטון מאשים משהו: 'תשמע, אברהם, אני אוהבת אותך ואתה הכל, אבל אתה גייסת אותי. בלעדיך לא הייתי עוברת את זה. אתה גייסת אותי'. מה אני יכול להגיד לה? אמרתי לה: את צודקת. זה שאת עוד אוהבת אותי, אוהבת אותי בתור בן אדם, זה דבר גדול בשבילי".

     

    חבילה הגיעה

     

    בשנים שבהן חברי הרשת היו עדיין כלואים, דר המשיך לעסוק בעולם הצללים ומונה לסגן ראש מחלקת איסוף באמ"ן. ב־2 באוקטובר 1955 שלח דר לראש אמ"ן מכתב ובו הציע רעיון ליחידה חדשה, שתוקם מתוך כוח הלחימה של גדוד 890 של הצנחנים: "יחידת מסתערבים, שתאומן לפעול בכיסוי כיחידת אויב, תהיה מסוגלת לבצע בזמן מלחמה פעולות פשיטה, חבלה והטרדה בעורף האויב וכמו כן לשמש גם למטרות מודיעין", פירט דר את תוכניתו. "הקמתה של יחידה כזאת דורשת תכנון מדוקדק והכנה ממושכת, אם כי האמצעים הדרושים לכך הינם מצומצמים למדי... מאידך, התוצאות המבצעיות והמודיעיניות שאפשר להשיגן באמצעות יחידה כזו עולות בגודלן ללא שיעור על האמצעים שיושקעו בהכנתה". הרעיון התקבל, והיחידה שדר הציע והוקמה על ידי אברהם ארנן ידועה כיום בשם סיירת מטכ"ל.

     

    באותה תקופה נתקל דר שוב ושוב בשם בולט אחד: הקולונל מוסטפה חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה. חאפז היה מעורב עד מעל לראש בפעילות טרור אנטי־ישראלית, אבל כל הניסיונות לחסלו נכשלו. "ניסינו להיכנס לעורו, להבין איך הוא חושב, להיות יותר ערמומיים ממנו, וזאת בזמן שהמידע עליו קלוש, ואפילו תמונה שלו אין לנו. ואז, יום אחד, ב־8 ביולי 1956 (דר רשם ביומנו את התאריך), תוך כדי ארוחה בבסיס של 504 (יחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן – ר"ב) ברמלה, עלה הרעיון. עולה לי נוסחה בראש. אני רץ. פותח כל מיני ניירות, כל הדברים. אני מתחיל להתמקד".

     

    הרעיון היה לשלוח אל הקולונל חבילה אישית, שתתפוצץ ותגדע את נתיב הדמים שלו. השאלה הייתה רק למה שחאפז החשדן יפתח חבילה שלפתע מגיעה אליו. לכן הגו ב־504 מבצע עוקץ מתוחכם: הם מצאו צעיר בדואי מעזה, שידעו כי הוא עובד עבור הקולונל, ו"גייסו" אותו לעבוד עבור ישראל. הסוכן הכפול קיבל משימה: להעביר ספר צופן סודי ביותר כביכול לסוכן בכיר בתוככי עזה. ב־504 קיוו כי הצעיר ייקח את החבילה – ויגיע ישר לחאפז, גאה בהישגו המודיעיני.

     

    וכך בדיוק היה. הצעיר הבדואי הביא את החבילה היישר למשרדו של הקולונל. על פי עדות של כמה נוכחים בחדר בפני ועדת חקירה מצרית שבדקה את האירוע, כאשר פתח חאפז את החבילה נפלה ממנה פתקה, וכשחאפז התכופף להרימה – החבילה התפוצצה. כמה מהנוכחים העידו כי בעודו על הרצפה, זעק הקולונל: "ניצחת אותי, יא־כַּלְב!" בכוונו למישהו מיריביו במודיעין הישראלי. חאפז נפצע קשה ומת זמן קצר אחר כך. "הפגיעה במנוח, אשר גרמה לאובדן חייו היקרים", כך פסקה ועדת החקירה, "מקורה בפעולה שטנית שתוכננה על ידי המודיעין הישראלי".

     

    כמה ימים לאחר מכן הגיע דר לפגישות במטכ"ל בתל־אביב. "אני הולך לעשות פיפי, משה דיין משתין לידי. הוא אומר לי, אברהם, שמעתי. כל הכבוד לך. בוא נעשה אירוע לציין את המאורע".

     

    ואכן, דר והמעורבים במבצע החיסול נפגשו למסיבה מפוארת (במונחים של ישראל בשנות ה־50) שנחגגה בחצר ביתו של משה דיין.

     

    חודשים מספר לאחר מכן כבר היה דר שקוע עמוק בהכנות לקראת מבצע סיני. הוא צורף לכוח מודיעין ישראלי־צרפתי, ששולב באנשי קומנדו. הייעוד של הכוח היה להוציא לפועל מבצעים בעורף האויב ולהכין את הקרקע לקראת הכוחות שישטפו את סיני. כך, למשל, הוסלקו ציוד ונשק בנקודות אסטרטגיות, מוכנים לשימוש הכוחות שיגיעו לשם. אבל עם כל הכבוד למטרות־העל של מבצע סיני, את דר עניין בעיקר דבר אחד: אנשי הרשת שלו, שאז כאמור עדיין היו כלואים. "רציתי להיות מוכן, בראש הכוחות, ולהגיע עד קהיר או נקודה קרובה כדי לחלץ את האסירים שלנו".

     

    גם היום, כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה מבצעים אחרי, דר לא שוכח ולא סולח על הדרך שבה נהגה מדינת ישראל באנשי רשת הריגול שהקים במצרים. "זה מעשה נורא, שאין לו כפרה", הוא אומר בעיניים רושפות, "ואשמתו תהיה תלויה לעד על מדינת ישראל ומנהיגיה בעת ההיא".

     

    ronen@ronenbergman.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.16 , 23:34