yed300250
הכי מטוקבקות
    דנה ספקטור
    7 ימים • 25.04.2016
    חג הקורבן
    המטרה: להבין איך מצאתי את עצמי עם ילדה מגובסת, שישה גורים ואירוח בחג ° האמצעי: להקשיב ° בקרוב אגיע רחוק
    דנה ספקטור

    "די", אני צורחת, "די כבר עם זה, די!" אני מסתכלת על הגורה שמונחת על כף היד שלי, יש לה עיניים עגולות ומתנוצצות כמו של דמות חמודה כזו של מנגה. זאת הגורה שאני הכי אוהבת, טיגי, דווקא בגלל הנטייה הזו שלה לפעור אליי עיניים בגודל של צלחת ולנסות לכשף אותי במבטי יתום. רק שהעיניים מחוברות גם לפה חתולי עם ניבים פצפונים שלא מפסיק ליילל. מאו ומאו ומאו, היא משתוללת בידיים שלי, כאילו לא האכלתי אותה כבר בבקבוק שלם. "פעם הייתה לי קריירה", אני חושבת, "היום אני מינקת". ונמאס לי כל כך, מהריח של הצואה והשתן, מהסיזיפיות הזו של להיניק אותם כל שלוש שעות: לחמם מים, לשים חמש כפיות מטרנה, לחכות שיתקרר, להאכיל את כל השישה עד שהבטן הקטנה שלהם תתנפח מחלב חם והם יתחילו לגרגר.

     

    וברגע שזה נגמר, והם סוף־סוף נרדמים מתחת למכסה שאני מניחה מעל הקופסה שלהם, שאר היצורים בבית מתעוררים ודורשים שאטפל בהם. מאיה עדיין בגבס, משעמם לה והיא רוצה מצייה, אז אני עומדת ליד השיש ומפוררת מצות ומרטיבה במים, חושבת לעצמי שהעיסה בקערה לא כל כך שונה מהפורמולה של הגורים. ואחר כך צריך להאכיל את הכלבה. אני מרוקנת את הבונזו לקערה, וכמעט יכולה כבר להריח את הנס קפה של אחרי, כשאני שומעת שריטה בדלת. זה החתול של הילדות, חמולי, חתול זבל פשוט שהתנפח אצלנו מעבר לכל פרופורציה, וכעת יש לו כרס מכובדים עצומה ושלוש פימות של בודהה מפונפן. אז אני עומדת מעל הכיור ופותחת את מעדן הטונה הכי חום ומצחין בעולם, חושבת לעצמי שמעולם, אבל מעולם, לא הסרחתי ככה מפיפי ומאוכל של חיות.

     

    אני מסתכלת בחלון המטבח, הידיים ממשיכות לקרצף את הקערה של מר חמולי, הרגליים בועטות בצעצוע של מאיה שנשאר על הרצפה, ורק העיניים שלי הפכו לשתי ציפורים, הן עפות ונודדות אל העולם שבחוץ, איפה שיש בתי קפה וחנויות עם בגדים שאין להם ריח חמוץ ומקולקל, איפה שאני לא יכולה להיות עכשיו.

     

    *

    הבית מלא בחפצים. שולחן מתקפל וכיסאות בערימה וקרטונים שבהם מסתתר הסרוויס של אמא של רן, רותי. הייתי אמורה לפרוק את זה מזמן, אבל אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה. זה נראה לי כמו חלום רע, כמו משהו לא מתקבל על הדעת, העובדה שבנוסף לשישה גורים יונקים ולילדה חולה ולבן זוג שמצלם את הסדרה החדשה שלו משש בבוקר עד 12 בלילה — גם הסדר השנה יהיה אצלי. התנדבתי לפני כמה חודשים, זה היה לפני שידעתי שכל הצרות האלו ייפלו עליי. "בסדר, נעשה את זה אצלנו", אמרתי לחמותי שהתלוננה שהיא כבר לא יכולה יותר. הסכמתי כי רציתי לשמח אותה, יש לי כימיה נהדרת עם האישה הזאת. היא מנהלת את סניף הליונס המקומי, היא מסיעה עיוורים לספריית הברייל פעמיים בשבוע, ובכל שלב נתון אפשר להיכנס אליה הביתה ולמצוא אותה עומדת באמצע יער של חבילות שי ודוחסת לתוכן ממתקים, פעם בשביל החיילים ופעם בשביל הילדים האריתריאים, לא חסרים לה אף פעם נזקקים חמודים שישמחו לטוויסט.

     

    אבל אני לא כזאת, אני אוהבת את זה לאט ובשקט, ולרגע אחד עולה בי הזיכרון של השנה האחרונה, כמה זמן פנוי היה לי לבהות בעץ הדולב בחלון ולשחק במשחקים האידיוטיים שלי אונליין. איזו טיפשה הייתי שלא ידעתי כמה טוב לי אז, שלא הלכתי לים כשעוד לא היה צריך להעמיס קביים למונית.

     

    *

    טיגי ממשיכה לצרוח, היא תוקעת בענבל הוורוד שלה כל כך חזק, שעוד שנייה היא תעיר את האחים והאחיות שלה. זה הכל בגלל הווטרינרית המתערבנית הזאתי. לקחנו אליה את הגורים ביום שמצאנו אותם. היא הייתה בת 30 ויפה מאוד, הווטרינרית, הייתה לה שרשרת זהב דקיקה שהתנדנדה במחשוף כשהיא לימדה אותנו איך להאכיל אותם ואמרה: "תגדלו אותם בבית קצת, זה לא כזה ביג דיל, ואז תמסרו אותם לאימוץ".

     

    ישבתי על הרצפה הקרה של המרפאה וחשבתי שבטח שזה לא ביג דיל בשבילה. היא בטח יצאה משם לדירה הריקה שלה, שמעוצבת כולה בלבן, בטח עלתה על הטוסטוס שלה ויצאה לדייט עם איזה מזוקן שמאלני שפגשה בטינדר. אין לה מושג מה זה ילדה בגבס בבית כבר שלושה שבועות, שצריך עוד לקבוע לה תור לרופא ולמצוא לה נעל לגבס בחנות אורתופדיה.

     

    "תיפטרי כבר מהגורים האלו", רן אומר לי בטלפון מהסט של הסדרה שלו, "ותיפטרי גם מהסדר. תגידי שבינתיים הילדה שלך נהייתה בגבס, והבנת שזה פשוט יותר מדי". "אני לא יכולה להיפטר מהגורים", אני אומרת לו. "כל העמותות עמוסות. התקשרתי לכולן, אף אחת לא מסכימה לקחת אותם". "אני לא מבין אותך", הוא כועס. "אלף פעם התחננתי שלא נעשה את הסדר אצלנו, ואת התעקשת. שוב את לוקחת על עצמך את כל העולם, ואני יודע מצוין מי ישלם על זה. הרי כל כך ברור שבסוף תתפוצצי עליי".

     

    נורא קל להגיד לי שהכל באשמתי, שאני זאת שמתעקשת להיות קדוש מחוריין ומי בכלל ביקש ממני. אבל לא ביקשתי שמאיה תשבור את הרגל בחופשה באילת, ולא ביקשתי לקום בוקר אחד, לרדת לדשא בחצר, ופתאום שאיש מבוגר, שלובש מין וסט זוהר כזה של סוללים בכביש, ייגש אליי ויצעק, "גורים, גורים, מישהו זרק גורי חתולים בפח הזבל". אני עד עכשיו מקללת את עצמי על שקמתי לראות, יכולתי להגיד: "אני לא יכולה", יכולתי סתם לחייך במין אטימות נעימה כזו שתל־אביבים כל כך אוהבים להפעיל על זרים. במקום זה קמתי והלכתי לראות מה יש בקרטון הכמעט מעוך ששכב בראש ערימת בקבוקים. וכמו אשת לוט שהסתובבה לאחור, הרגע שבו הסתכלתי פנימה לתוך הקרטון חתם את הגורל שלי.

     

    אני יורדת מחדר העבודה, חצי מצפה לראות את מאיה נאבקת בלהקה של נמרים ממוזערים שמתנדנדים מהשמלה שלה. זה מה שהם עושים, נתלים לי על הקרסוליים ומתחילים לטפס על ירכיי למעלה. שקט בסלון, וחשוך, רק האור האדום של התנור שאנחנו מדליקות כדי לדמות להם חיק מרצד אליי. ואז, על מגבת, ליד התנור, אני רואה מה קורה. מאיה שוכבת על המגבת, לידה הכלבה שלנו, לאסקה. "קחי", היא אומרת ללאסקה ומגישה לה את הגור הג'ינג'י. ואז קורה משהו מופלא, הכלבה שולחת לשון ומלקקת לג'ינג'י הלבקן את הטוסיק, העיניים שלה חומות ונוגות, מלאות באהבת אם שדי מפתיעה אותי בהתחשב בכך שהכלבה מעוקרת ומעולם לא נכנסה להיריון. גור אחרי גור מאיה מגישה לפה שלה, והיא מנשקת ומלקקת. "יש לי בעיה באמפתיה", אני חושבת פתאום, וזה כמו גילוי, כמו נורה שנדלקת לי בסלון החשוך.

     

    אני לא אוהבת שדברים מעכבים אותי, זה העניין. כלומר, אני בן אדם סופר־אמפתי לזרים, רק תיגש אליי ותגיד שאתה רוצה להתייעץ אם להתגרש או לא, וכבר אני מפנה את כל כולי בשבילך. אבל האנשים שגרים איתי באותו בית? אליהם כבר יש לי פחות סבלנות. לכל בית יש קצב, אני לא שומעת אותו ממש אבל אני מרגישה אותו בתוך העורקים שלי. קצב הדברים שצריכים להספיק, השניצלים שצריך לקנות, הטור שצריך להיכתב, הילדות שצריך להעלות על הגלגל הענק של הלילה, להאכיל, לקלח, לתחוב למיטה. בכל פעם שמישהו נהיה חולה או נזקק, זה מפריע לשיר של הבית להתנגן, זו עוד הפרעה לא מתוכננת שלא הבאתי בחשבון כשקמתי בבוקר עם כל מה שצריך לעשות בראש שלי. במובן הזה, הגורים הם הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי. הם כמו שישה ג'וקרים זעירים עם פעמונים של מצוקה שקופצים לי פעם בשעתיים מתוך קופסה.

     

    ועכשיו אני מבינה שלא סתם נקראתי לעוד מילואים של טיפול, לא סתם קיבלתי ארגז גורים אחרי שלושה שבועות בבית עם ילדה חולה. זה בגלל שלא הספיקו התנועות האוטומטיות של האמא הטובה שאני עושה בשביל מאיה. כן, על פני השטח אני נראית כמו אם המאה, עוזרת לה להתקלח ומביאה לה כוסות מים ולוקחת אותה לרופא מומחה למרות שאין לי אוטו. אבל בפנים, איפה שזה כנראה הכי נחשב, לא נפתחתי למה שזה בא להראות לי עם כל סיפור הרגל השבורה. שזה לעשות את הדבר שאני הכי שונאת — להישאר בבית, להסתכל לילדה ישר בלבן של העין ולא לפחד מהשיעמום והכאב שיחכו לי שם. ולא, את לא יכולה להסתגר מאחורי האייפון שלך, לשכב אדישה עם ז'ורנל, להסתפק בלהיות מבוגר משגיח. את צריכה אשכרה להיכנס פנימה, כמו שלאסקה הכלבה נדחפה עם הלשון שלה לתוך הפרצוף של הגור הג'ינג'י, אשכרה לקפוץ ראש לתוך תוכה של הילדה שלי בלי לפחד כדי לטפל בה ולרפא אותה באמת.

     

    *

    בוקר הסדר עולה על השכונה, עוד חמסין אביבי צוהל, מלא בזמזומי חרקים וביללת חתול קלושה. אני קצת מופתעת לגלות שאני שורקת, כלומר מפעילה את הקומקום והשפתיים שלי מנגנות להן. חשבתי שהפעם זה הסוף, שאני אשתגע מרוב טיפול ושיעמום וכליאה בבית, אז איך זה שלראשונה זה שנה מאוד קשה, אני מרגישה משהו חמים ורגוע שדומה לשמחה?

     

    מאיה מחבקת אותי מאחור. "בוקר טוב, מימי", היא אומרת, "איזה כיף שקמת איתי. אני אוהבת שאנחנו קמות ביחד". אתמול ישבנו על שרפרף באמבטיה, אני שטפתי לה מהשיער את הקונדישינר, ודיברנו איזו שעה. פשוט הקשבתי לה, לא פחדתי מכל ההנעות לפעולה שכל מילה ומילה עצובה שלה יכולות להגיד לי. זה הדבר הראשון שצריך ללמוד אם רוצים לטפל, לא לחשוש שהכאב של הבן אדם האחר הוא תיק בשבילך. אחר כך ירדנו לארגז ואני ראיתי בפעם הראשונה כמה הגורים גדלו והתחזקו, איך יש להם בחניכיים כבר הכנה פנימית כזאת לשיניים. הווטרינרית אמרה שלפחות ארבעה מהם ימותו, ודווקא אצלי, בלי קוצי־מוצי, הם כולם, טפו, עדיין בסדר גמור.

     

    אני מסתכלת על מאיה, גם היא בסדר גמור, אמנם עם אמא שצועקת הרבה, שלא עושה לה כיף כמו שהיא תיכננה, שאתמול נכנסה לקטטה עם נורה רק כי היא העזה להישרף. איכשהו, מתוך השיעמום והצו־שמונה ששתינו קיבלנו, בכל זאת צמחה לנו קִרבה.

     

    spectorit@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.04.16 , 23:48
    yed660100