{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ספורט • 27.04.2016
    פרק ראשון מתוך הספר: "2084: סוף העולם"
    בואלם סנסל

    ספר ראשון

    ובו אַטִי שב אל עירו קוֹדְסַבַּאד, בירת אַבִּיסְטַן, בתום שנתיים ארוכות של היעדרות: שנה אחת בילה בסנטוריום של סין שבהר אוּאַה, ושנה אחת בשוטטות בדרכים, משיירה אחת לאחרת. בדרך יכיר את נַאס, חוקר באגף רב העצמה – אגף הארכיון, ספרי הקודש והזיכרונות הקדושים. נאס שב משליחות לאתר ארכאולוגי חדש שזמנו לפני השַׁאר, מלחמת הקודש הגדולה, ואשר גילויו עורר תסיסה מוזרה בתוך המנגנון ויש להניח שאף בלב לבה של האחווה הצודקת.

    שנתו של אטי נדדה ממנו. החרדה אחזה בו בשעה מוקדמת יותר ויותר, בשעת כיבוי אורות ואפילו לפניה, בזמן שפרשו הדמדומים את מפרשם החיוור, והחולים, עייפים מיום ארוך של שוטטות מחדרים למסדרונות וממסדרונות למרפסות, החלו לשוב למיטותיהם בגרירת רגליים, מאחלים זה לזה איחולי אושר דלים למשך הלילה. אחדים לא יהיו שם למחרת. יוֹלַה גדול וצודק, נותן ולוקח כרצונו.

     

    אחר כך בא הלילה. הוא ממהר כל כך לרדת בהרים עד שהוא זורע בלבול. באותה פתאומיות נעשה הקור צורב ואידה את הנשימה. בחוץ השתוללה הרוח בלי חשך, מסוגלת לכול.

     

    הרעשים המוכרים של הסנטוריום הרגיעו אותו במקצת, הגם שהעידו על הסבל האנושי ועל אזעקותיו מחרישות האוזניים או על סימניה המבישים של המכניקה האנושית, אך לא היה בהם כדי לכסות על קרקור הרפאים של ההר: הד רחוק שדמיין יותר מששמע, הד שמקורו במעמקי האדמה, עמוס אדי צחנה ואיומים. וכזה היה הר אואה שבקצה האימפריה, אימתני ומעיק, הן בשל גודלו ומראהו המיוסר הן בשל הסיפורים שהיו נפוצים בעמקיו ועולים אל הסנטוריום בעקבות הצליינים. פעמיים בשנה היו הצליינים חוצים את אזור סין, סוטים תמיד מדרכם כדי לעבור בבית החולים בתורם אחר חום וצידה לדרך. הם היו באים ממרחקים, מארבע כנפות הארץ, ברגל, לבושים בלויי סחבות וקודחים מחום, לרוב בתנאים מסוכנים; בסיפוריהם המסתוריים היו מעשי פלאים, שפלות ופשע, והם היו מטרידים עוד יותר מפני שהיו מספרים אותם בקול נמוך, עוצרים למשמע כל רעש כדי להציץ מעבר לכתפיהם. הצליינים והחולים, ככל אדם, היו מקפידים תמיד להיות ערניים, מחשש פן יפתיעו אותם השומרים, אולי הוויאים הנוראים, ופן ילשינו עליהם שהם מַקוּפים, תועמלנים של הכפירה הגדולה, כת בזויה לאין שיעור. אטי אהב את המפגש עם הנוסעים למרחקים, ביקש אחריו. הם צברו סיפורים ותגליות כה רבים במהלך מסעותיהם. כה עצומה הייתה הארץ ובלתי מוכרת לחלוטין עד שהיה רצון ללכת לאיבוד במסתריה.

    הצליינים היו האנשים היחידים המורשים לנוע בה, לא בחופשיות אלא לפי לוחות זמנים מדויקים, בדרכים מסומנות שאין לסטות מהן, לאורכן חניות המוצבות באמצע שום מקום, ברמות צחיחות, בערבות ללא סוף, בתחתיות קניונים, באתרים ללא נשמה, ושם היו סופרים אותם, מחלקים אותם לקבוצות, כמו כוחות צבא החונים סביב מדורות אין ספור בציפייה לפקודה להתכנס ולצאת לדרך. ההפסקות היו נמשכות לעתים זמן כה רב עד שהיו בעלי התשובה משתקעים בפחונים ומתנהגים כפליטים נשכחים שכבר אינם יודעים מה הזין אתמול את חלומותיהם. הזמני המתארך, יש בו לקח: לא היעד חשוב אלא החניה. אפילו היא ארעית, היא מציעה מנוחה וביטחון, וכך מעידה על החכמה המעשית של המנגנון ועל חיבת הנציג לעמו. חיילים אדישים ונציבי אמונה מיוסרים וחדים כסוריקטות היו עובדים במשמרות לאורך הכבישים, בנקודות רגישות, כדי להביט בצליינים בעברם, מתוך כוונה לפקח עליהם. ככל הידוע היה בעבר מקרה בריחה או מצוד. האנשים היו ממשיכים בדרכם כמו שהיו אומרים להם, גוררים את רגליהם רק כשהייתה העייפות מכניעה אותם ומתחילה לדלל את השורות. הכול היה מוסדר היטב ומסונן בקפידה, ולא היה אפשר שיקרה דבר זולת רצונו המפורש של המנגנון.

     

    הסיבות להגבלות האלה אינן ידועות. זמנן קדום. האמת היא שהשאלה מעולם לא עלתה בדעתו של איש. ההרמוניה שררה זה זמן כה רב עד שלא הייתה כל סיבה לדאגה. החולי והמוות עצמם, שהיו שכיחים יותר מן הרגיל, לא השפיעו על מורל האנשים. יולה גדול ואַבִּי נציגו הנאמן.

     

    הצליינות הייתה הסיבה המקובלת היחידה לנוע בארץ, מלבד צרכים מנהליים ומסחריים שעבורם החזיקו העובדים ברישיון מעבר שיש לנקב בכל אחד משלבי השליחות. אמצעי הבקרה האלה שוכפלו עד לאין סוף והעסיקו גדודים של אשנבאים וכרטיסנים, אלא שגם להם לא היה צידוק. הם היו שריד מתקופה נשכחת. על הארץ עברו מלחמות חוזרות ונשנות, ספונטניות ומסתוריות. אין ספק, האויב היה בכל מקום. הוא יכול להגיח מן המזרח או מן המערב, ובה במידה מן הצפון או מן הדרום. אנשים נזהרו, לא ידעו איך הוא נראה ומה הוא רוצה. הם קראו לו האויב, מטעימים את ה"א הידיעה, ודי בכך. הם זוכרים כמדומה שיום אחד הודיעו שאין לכנות אותו בשם אחר, והדבר נשמע לגיטימי וברור מאליו – אין כל סיבה הגיונית לתת שם לדבר שאיש מעולם לא ראה. האויב קיבל ממד אגדי ומאיים. ויום אחד, בלי שניתן כל סימן, נעלמה המילה אויב מן הלקסיקון. מי שיש לו אויבים מודה בחולשתו. הניצחון שלם או אין ניצחון. דיברו על הכפירה הגדולה, על מקופים, מילה חדשה המציינת מומרים בלתי נראים ונוכחים בכול. האויב הפנימי החליף את האויב החיצוני, או להפך. אחר כך בא תור הערפדים והשדים. בזמן הטקסים הגדולים היו מזכירים שם הנושא בחובו את כל הפחדים כולם: השִׁיטַאן. היו אומרים גם השיטאן ועדתו. יש שראו בכך דרך אחרת לומר המומר וקרוביו, ביטוי שאנשים הבינו היטב. ועוד זאת: מי שהוגה את שם השטן צריך לירוק על הקרקע ולדקלם שלוש פעמים את האמרה: "יארר ויקלל אותו יולה!" כעבור זמן מה, אחרי שהערימו עוד קשיים, נתנו בסוף לאשמדאי, לשטן, לשיטאן, למומר, את שמו האמתי: בַּלִיס, וחסידיו, המומרים, נהיו בליסיים. הדברים נראו בהירים יותר בשל כך, ובכל זאת אנשים הוסיפו לתהות זמן רב מדוע כל אותן שנים השתמשו בשמות שגויים כה רבים.

    המלחמה הייתה ארוכה ונוראה מנשוא. פה ושם, ולמען האמת בכל מקום (אם כי סביר שנוספו על המלחמה אסונות רבים, רעידות אדמה ומערבולות), ניכרים עקבותיה המשומרים באדיקות, ערוכים כמיצבים של אמנים הנוטים להגזמה המוצעים לציבור בחגיגיות: גושי מבנים מבוקעים, קירות מחוררים, שכונות שלמות קבורות תחת עיי חורבות, שלדי מבנים מרוקנים, מכתשי ענק שנהפכו למדמנות מעשנות או לביצות מצחינות, ערמות מדהימות של גרוטאות מעוותות, קרועות, מותכות, שאנשים באים לקרוא בהן סימנים, ובמקומות אחדים – אזורים אסורים נרחבים, שטחם מאות קילוֹסִיקוֹת או שַׁבִּירִים רבועים, מוקפים גדרות גסות בנקודות המעבר, חלקים מהן נעקרו, טריטוריות חשופות, רוחות קפואות או לוהטות נושבות על פניהן, שנראה שהתרחשו בהן אירועים שמעבר לדמיון, פיסות שמש שנפלו על פני הארץ, קסמים שחורים שאולי הציתו אש תופת, מה עוד? כי הכול – אדמה, סלעים, מעשי ידי אדם – מזוגג לעומק, והמַגְמה הססגונית הזאת פולטת רחש טורדני המסמר את השערות, יוצר זמזום באוזניים, מטריף את קצב הלב. התופעה מושכת סקרנים, והם מתקהלים סביב המראות הענקיות האלה ומשתעשעים למראה שערותיהם המזדקפות כמו במסדר, עורם המאדים ומתנפח לנגד עיניהם, אפם המדמם טיפות דם גדולות. העובדה שתושבי האזורים האלה, בני האדם והחיות, חולים במחלות נדירות, שצאצאיהם באים לעולם לוקים בכל מום אפשרי ושלא נמצא הסבר לכך – עובדה זו לא הפילה אימה על האנשים, והם הוסיפו להודות ליולה על חסדיו ולהלל את אבּי על התערבותו מלאת החיבה.

     

    שלטי מידע המוצבים במקומות המתאימים הסבירו שאחרי המלחמה, המכונה שַאר, מלחמת הקודש הגדולה, התפשט ההרס עד לאין סוף, והמתים, מרטירים חדשים, מנו מאות מיליונים. במשך שנים, עשורים שלמים, כל משך המלחמה ועוד זמן רב אחריה, עמלו גברתנים לאסוף את הגופות, להוביל אותן, לערום אותן, לשרוף אותן, לטפל בהן בסיד חי, לטמון אותן בשוחות ללא סוף, לדחוס אותן אל קרבי מכרות נטושים, מערות עמוקות אטומות בחומר נפץ. צו של אבּי הכשיר, לפרק הזמן הדרוש, את הפעולות האלה, הרחוקות מאוד מטקס הקבורה של ציבור המאמינים. אוסף גופות ושורף גופות היו זמן רב מקצועות מבוקשים. כל גבר בעל שרירים וגו חסון היה יכול להתמסר לכך, במשרה מלאה או מעת לעת, בין עונה לעונה, אך בסוף נשארו בחזית רק החזקים באמת. הם היו עוברים מאזור לאזור עם שוליותיהם ועם כלי עבודתם – מריצה, חבלים, גלגלת, פנס ואצל המצוידים ביותר בהמת משא – בוחרים חלקת קבורה כפי יכולתם וניגשים לעבודה. בזיכרונם של הוותיקים חקוקה התמונה של אותם ענקים צנועים ושלווים המתהלכים באופק, בשבילים ובמעברים, סינרם העשוי עור עבה מתנפנף על ירכיהם הגדולות, גוררים עגלות עמוסות לעייפה, ואחריהם שוליותיהם ולעתים משפחותיהם. ריח מקצועם היה הולך אחריהם, לפניהם, דבק בכל מקום, עיפוש מבחיל של בשר רקוב, של שומן שרוף, של סיד חי תוסס, של אדמה מזוהמת, של גזים מעיקים. בחלוף הזמן נעלמו הגברתנים, הארץ טוהרה, ונשארו רק קשישים מעטים, שתקנים ואטיים, המשכירים את שירותיהם בפרוטות בקרבת בתי חולים, הוספיסים ובתי קברות. סוף עצוב לעובדי התברואה ההרואיים של המוות.

    באשר לאויב, הוא פשוט נעלם. מעולם לא נמצאו שום עקבות לשהותו בארץ, לנוכחותו האומללה על פני האדמה. הניצחון על האויב היה "כולל, סופי, מוחלט", לפי הגרסה הרשמית. יולה הכריע, העניק את העליונות לבני עמו המאמינים יותר מאי פעם, עליונות המובטחת להם מאז ומקדם. נקבע תאריך, אין לדעת איך או מדוע. הוא נצרב במוחות והופיע על שלטי הזיכרון המוצבים ליד השרידים: 2084. האם היה קשור אל המלחמה? אולי. לא צוין אם הוא מתייחס לתחילת העימות או לסופו או לאפיזודה מסוימת מתוכו. אנשים חשבו דבר אחד ואז דבר אחר, מעודן יותר, בהתאם לקדושת חייהם. נומרולוגיה הייתה לספורט לאומי: אנשים חיברו, חיסרו, הכפילו, עשו כל מה שאפשר לעשות במספרים 2, 0, 8 ו-4. לזמן מה התקבל הרעיון ש-2084 היא פשוט שנת הולדתו של אבּי או שנת הארתו באור האלוהי בהגיעו לגיל חמישים שנה. האמת היא שכבר אז לא היה לאיש ספק שאלוהים העניק לו תפקיד חדש וייחודי בתולדות האנושות. באותה העת נקראה הארץ, שלא היה לה שם אחר זולת "ארץ המאמינים", אביסטן, שם נאה עד מאוד, השגור בפי הבכירים, נכבדי וקנאי האחווה הצודקת ועובדי המנגנון. פשוטי העם שמרו על הכינוי הישן "ארץ המאמינים", ובשיחות חולין, בשכחם את הסיכונים והסכנות, היו מקצרים ואומרים "הארץ", "הבית", "אצלנו". כך הוא מבטם של בני העם: חסר דאגות ובאמת לא מאוד יצירתי. הוא אינו רואה מעבר לד' אמות. דומה שזו צורת נימוס מצדם: למקום אחר שליטים אחרים, ומי שמביט אליו פוגע באינטימיות, מפר ברית. הכינוי אביסטני, אביסטנים ברבים, יש בו צד רשמי מלחיץ, שפירושו צרות והתראות ואף צווים. אנשים היו מדברים על עצמם בתור "האנשים", משוכנעים שדי בכך כדי לזהות במי מדובר.

    בזמן אחר נקשר התאריך אל הקמת המנגנון ואל הקמת האחווה הצודקת לפני כן – אספת ארבעים הנכבדים שנבחרו אישית על ידי אבּי מקרב המאמינים המהימנים ביותר, אחרי שהוא עצמו נבחר על ידי אלוהים כדי לסייע לו במשימה האדירה למשול בעם המאמינים ולהוליכו בשלמותו אל העולם הבא, שבו יבקש מלאך הצדק מכל אדם דין וחשבון על מעשיו. נאמר להם שבאור הזה הצל אינו מסתיר דבר כי אם מגלה. במהלך הזעזועים האלה, שהתרגשו בזה אחר זה, ניתן לאלוהים שם חדש, יולה. הזמנים השתנו, על פי ההבטחה הקדמונית, עולם חדש נולד, באדמה מטוהרת, מוקדשת לאמת, תחת מבטם של אלוהים ושל אבי. היה צריך לשנות את כל השמות, לכתוב הכול מחדש, כדי שהחיים החדשים לא יהיו מוכתמים בשום אופן בהיסטוריה שעברה ובטלה מן העולם, נמחקה כלא הייתה. לאבי העניקה האחווה הצודקת את התואר הצנוע אך המפורש כל כך "נציג" והגתה עבורו ברכה פשוטה ומרגשת: אנשים היו אומרים "אבי הנציג, עליו השלום" ומנשקים את גב כף יד שמאל.

     

    סיפורים רבים כל כך נפוצו בטרם דעך הכול ושב לסדרו. ההיסטוריה נכתבה מחדש ונחתמה בידי אבי. מה שהצליח להשתמר מימי קדם בנבכי הזיכרון המצונזר, פיסות, עשן, הזין הזיות מעורפלות אצל זקנים חולי שיטיון. עבור הדורות של העידן החדש לא הייתה חשיבות לתאריכים, ללוח השנה, להיסטוריה, לא יותר מלטביעת הרוח בשמים. ההווה נצחי, היום תמיד כאן, הזמן נתון בשלמותו בידי יולה, הוא יודע את הדברים, מחליט על משמעותם ומיידע את מי שהוא רוצה.

    מכל מקום, 2084 היה תאריך מכונן בתולדות הארץ גם אם איש לא ידע למה הוא מתייחס.

     

    כך היה העניין: פשוט ומסובך, בלי להיות אבסורדי. המועמדים לצליינות היו רושמים את עצמם ברשימה למקום קדוש כלשהו, שהיה המנגנון בוחר במקומם, וממתינים עד שייקראו להצטרף לשיירה העומדת לצאת לדרך. ההמתנה הייתה אורכת שנה אחת או חיים שלמים, בלי יוצא מן הכלל. במקרה כזה היה יורש את תעודת הרישום בכורו של המנוח, אך לא הבן השני ולעולם לא האחיות: הקדושה אינה מתחלקת ואינה משנה את מינה. הייתה נערכת חגיגה מפוארת. לסגפנות יש המשך בבן, וכבוד המשפחה מתחזק בשל כך. מיליונים רבים ברחבי הארץ, מכל שישים מחוזותיה, מכל הגילים והמעמדות, היו סופרים את הימים הנותרים עד היציאה הגדולה, היוֹמוֹב, היום המבורך. באזורים אחדים השתרש המנהג ולפיו פעם בשנה היו מתאספים המוני אנשים ומלקים את עצמם נמרצות בשוט מסמרים, בשמחה ובהמולה, כדי להראות שהסבל הוא כאין וכאפס לעומת האושר הטמון בתקווה לבוא היומוב; באזורים אחרים היו מתכנסים במחנות ג'מבורי מפורסמים, יושבים במעגל, ברגליים משוכלות, ברך אל ברך, ומקשיבים למועמדים הזקנים, שתש כוחם אך תקוותם לא אבדה, מגוללים את ניסיונם הקשה הארוך והמבורך, המכונה "הציפייה". כל משפט היה מודגש בעידוד מצד המדריך החמוש במגפון רב עצמה – "יולה צודק", "יולה סבלן", "יולה גדול", "אבי תומך בך", "אבי אתך" וכדומה – וחוזר ונשנה בעשרת אלפים גרונות אחוזי התרגשות. אחר כך היו מתפללים כתף אל כתף, מזמרים בקולי קולות, שרים המנונים שנכתבו בידי אבי ומתחילים מהתחלה עד אפיסת כוחות. ברגע השיא היו שוחטים עדרים של כבשים ושל שוורים דשנים. השוחטים המיומנים ביותר באזור היו דרושים למשימה. זה קרבן, הוא כרוך בקשיים מיוחדים, שיסוף אינו רצח אלא הלל. אחר כך היה צריך לצלות את כל הבשר הזה. הלהבות נראו למרחוק, האוויר התמלא שומן, וריחו הטוב של הבשר הצלוי היה מגרה כל מה שיש לו אף, חוטם או מקור בטווח עשרה שבירים. זו הייתה מעין אורגייה בלתי נגמרת והמונית. הקבצנים שהיו נוהרים בנחילים מחושמלים בעקבות הבשומת לא היו עומדים בשפע הבשר הנוטף מיץ משובח. שיכרון עז היה אוחז בהם ומביא אותם לידי מעשים רחוקים מאוד מן הדת, אך רעבתנותם הייתה רצויה דווקא, שכן מה אפשר לעשות בכמות כה גדולה של בשר מקודש? השלכתו היא בגדר חילול הקודש.

     

    את התשוקה לצליינות ליבו קמפיינים בלתי פוסקים, המשלבים פרסומות, דרשות, ירידים, תחרויות ושלל מניפולציות פרי עמלו של המשרד רב העצמה – משרד הקרבנות והצליינות. משפחה ותיקה, קדושה מאוד וחביבה על אבי היא שהחזיקה במונופול הפרסום, המוּסִים, וניהלה אותו במידת הדיוק היאה לדת. "לא מעט מדי ולא בלתי מספיק" – זו הייתה ססמתה המסחרית, ואפילו ילדים הכירו אותה. מקצועות רבים אחרים היו תלויים בקרבנות ובצליינות, ומשפחות אצילות רבות התאמצו להציע את הטוב ביותר. באביסטן הייתה הכלכלה דתית בלבד.

    הקמפיינים האלה נפרשו על פני השנה, ושיאם היה בקיץ, בזמן הסיאַם, השבוע הקדוש של ההתנזרות המוחלטת, המתלכד עם שיבת הצליינים מביקוריהם המרוחקים והמופלאים באחד מהמוני האתרים הפתוחים לצליינות ברחבי הארץ – מקומות קדושים, אדמות מקודשות, מאוזולאומים, מקומות תהילה ומרטיריות שנחל בהם עם המאמינים ניצחונות נשגבים על האויב. גורל עיקש סידר זאת כך: כל האתרים נמצאו בקצה האחר של העולם, הרחק מכבישים ומיישובים, ולכן הצליינות הייתה מסע ארוך ובלתי אפשרי האורך שנים. הצליינים היו חוצים את הארץ מקצה לקצה, ברגל, בדרכים מפרכות ומבודדות, כמתחייב מן המסורת, ומשום כך הייתה שיבתם של הזקנים ושל החולים בלתי סבירה בעליל. אלא שזה היה חלומם האמתי של המועמדים: למות בדרך הקדוּשה, כאילו חושבים שלא טוב כל כך להשיג את השלמוּת בימי חייהם. היא מטילה על הנבחר אחריות וחובות כה רבות שהוא יפר אותן בהכרח וכך יאבד בבת אחת את השכר של שנים כה רבות של הקרבה. ואיך יוכל צדיק גמור ליהנות מן השלמות בְּעולם בלתי מושלם כל כך, אלא אם כן יתנהג כעריץ?

    שום אדם, שום מאמין ראוי, לא הרשה לעצמו לחשוב שמסעי הצליינות המסוכנים האלה הם דרך יעילה להרחיק את ההמונים הגודשים את הערים ולהעניק להם מוות נאה בדרך להגשמה. כמו כן איש מעולם לא חשב שמלחמת הקודש משרתת את אותה מטרה: להפוך מאמינים חסרי תועלת ואומללים למרטירים מהוללים ומועילים.

    היה ברור מאליו שקודש קודשי הקודשים הוא הבית הקטן העשוי אבנים בלתי אחידות שבו נולד אבי. המבנה הרעוע היה עלוב מאין כמוהו, אך הנסים שקרו בו היו הרבה מעבר לבלתי רגיל. לא היה אביסטני שאין לו בביתו העתק של המעון הקדוש; הוא היה עשוי עיסת נייר, עץ, ירקן או זהב, אך כולם ביטאו את אותה אהבה כלפי אבי. איש לא ציין זאת, אנשים לא שמו לב לכך, אך כל אחת עשרה שנים היה הבית הקטן משנה את מקומו, בעקבות פעולה סודית של האחווה צודקת, שהייתה מארגנת סבב של המונומנט היוקרתי בין שישים המחוזות של אביסטן בשם ההוגנות. אנשים גם לא ידעו שאחת התכניות החשאיות ביותר של המנגנון הייתה מכינה את אתר הקליטה זמן רב מראש ומכשירה את התושבים לשמש עדים היסטוריים עתידיים, שיהיה עליהם לספר לצליינים מה מסמלים עבורם המגורים בסמוך לבית יחיד במינו ביקום. בעלי התשובה היו גומלים להם טובה ולא היו חוסכים תשואות, דמעות ומתנות קטנות. האחדות הייתה מוחלטת. בלי עדים שיספרו עליה ההיסטוריה אינה קיימת. מישהו צריך להתחיל את הסיפור כדי שיסיימו אותו אחרים.

    המערכת העמוסה הגבלות ואיסורים, התעמולה, הדרשות, המחויבויות התרבותיות, הרצף המהיר של הטקסים, היוזמות האישיות שיש להציג, החשובות כל כך בדירוג הפריבילגיות ובהענקתן – כל זה יחד יצר רוח מיוחדת אצל האביסטנים, שהיו עסוקים דרך קבע במטרה שאינם יודעים עליה דבר וחצי דבר.

    לקבל את פני הצליינים בשובם מהיעדרותם הארוכה, מוקפים הילה של קדושה רעננה, לערוך חגיגות לכבודם, להרעיף עליהם ממתקים, לקבל מהם משהו, חפץ, קווצת שער, שריד כלשהו – זה היה רגע והזדמנות שהתושבים והמועמדים ליומוב לא היו מחמיצים בעד שום הון שבעולם. לאוצרות האלה לא היה מחיר בשוק השרידים. יתרה מזו, הם שמעו נפלאות מפי הצליינים היקרים האלה. הם היו העיניים שראו את העולם והגיעו למקומות המקודשים ביותר בו.

    בשתי וערב של שגרה וטקסים דתיים הייתה הציפייה ניסיון שהמועמדים קיבלו עליהם באושר הולך וגדל. סבלנות היא שם אחר לאמונה, היא הדרך והיעד – זה השיעור הראשון – כמו הציות והכניעה, המגדירים את המאמין הטוב. כל אותו הזמן, בכל רגע ורגע, יומם ולילה, תחת מבטם של בני האדם ושל אלוהים, גם היה על המועמד להישאר ראוי בין ראויים. לא ידוע על מְצפה ששרד דקה אחת אחרי שהוסר למרבה הבושה מן הרשימה המהוללת כל כך של המועמדים לצליינות למקומות הקדושים. זה היה אבסורד, אך המנגנון העדיף שלא להתערב בכך. איש מעולם לא נכשל, איש לא מת מבושה, כל אחד ידע שעם המאמינים אינו מחביא בקרבו אנשים צבועים וכן שערנותו של המנגנון היא ללא דופי: הפולשים היו מחוסלים עוד בטרם היה עולה בדעתם להשלות מישהו. שטיפת המוח, הפרובוקציה, התעמולה היו בגדר מטרד. העם היה זקוק לבהירות ולעידוד, ולא לשמועות כוזבות ולאיומים מוסווים. לעתים היה המנגנון מרחיק לכת במניפולציה, עושה כל דבר, אפילו ממציא אויבים מדומים ואחר כך מתיש את עצמו בניסיון לאתר אותם, ובסופו של דבר מחסל את ידידיו שלו.

     

     


    פרסום ראשון: 27.04.16 , 14:54
    ידיעות אחרונות