"נשבר לנו הלב"

אני יושב בטרקטור. סביבי טונות של מלפפונים מפוזרים. בעוד רגע קט אני אמור לעלות עליהם, לרסק אותם, אבל הגוף מסרב לבצע את הפקודה. איך אפשר? במשך חודשים ארוכים, תחת גשם שוטף ובחום תופת, ליוויתי אותם. דאגתי לכל צרכיהם. התייחסתי אליהם כמו לילדיי הקטנים. ליבי נשבר בתוכי.

ממשלת ישראל החליטה לוותר על החקלאות. אין בנו צורך עוד. ולמה שיהיה, אם אפשר להביא כמויות אדירות של ירקות, בלי שום פיקוח, מהרשות הפלסטינית, מעזה ומירדן. לנו, החקלאים, לא נותר אלא להשמיד במו ידינו את עמלנו. לסגור את המעגל בדרך הכי נוראית שניתן להעלות על הדעת. יום אחרי יום אחרי יום, כבר חודש ימים. לצאת מהבית לפנות בוקר, לקטוף, להשמיד, ולחזור הביתה עם לב מרוסק.

כך נראים חייו של חקלאי בישראל, שנת 2016. עשרות חקלאים כבר פרשו, ולאחרים אין ממשיכים משום שאיזה אב ישלח את ילדיו לעסוק במקצוע שיאלץ אותם להתאכזר כך אל מעשה ידיהם.

אחזור אחורה, ברשותכם, להתחלה.

"אנחנו נלחמים על חייו של כל צמח, ופתאום צריכים להשמיד אותם" | חזי דניאל

מכינים את הקרקע

שלהי החורף. אנחנו חורשים את האדמה, מורידים את צינורות ההשקיה מטה, לערוגות. כיום, אחרי שנים של ניסיון, למדנו לא להשתמש בחיפויי קרקע וכימיקלים. כדי שהצמחים ייקלטו כמו שצריך, אנחנו משתמשים בהרכבה. במשתלות הגדולות לוקחים שתיל של דלעת ושתיל של מלפפון. חותכים את הצמרת של הדלעת, ומרכיבים מעל בית השורשים שלה את הצמרת של המלפפון. את השתילים מכניסים לחדר איחוי, כדי שההרכבה תעשה בתנאים מבוקרים. הסיבה: הדלעת יודעת לחיות היטב בקרקע שלא עברה חיטוי כימי, אותו חיטוי שעליו ויתרנו.

עלות השתילים המורכבים, אגב, גבוהה משמעותית. במקום 18־17 אגורות לשתיל, 1.80 עד 2 שקלים לשתיל. יקר, אבל אין ברירה, אם רוצים לשמור על בריאותכם, הצרכנים.

כשהידיים מניחות את השתילים בערוגה, הלב מתמלא באושר. מחזור אחרי מחזור. כאילו נולד לנו ילד חדש למשפחה, גם אם מדובר בילד המיליון מבחינתנו. לשתול זה להביא לעולם חיים חדשים, והתחושה בהתאם. גאווה והתרגשות, שאינן חולפות עם השנים.

שותלים, מגדלים ומרסקים | צילום: חזי דניאל

מרגע זה ואילך, אנחנו מלווים את הצמח מדי יום, כל היום. להשגיח עליו, לגעת בו, להתבונן בו, לסובב אותו. להכניס יד לאדמה כדי לוודא שיש מספיק מים, להביט מקרוב כדי לוודא שיש מספיק צבע. להריח שיש מספיק דשן.

המוני ילדים, שמחים ומשמחים, מסודרים כעת בשורות. באופן אישי, כמעט מדי יום אני מדבר עם הצמחים. אני אוכל ושותה איתם, חי איתם יותר מאשר עם ילדיי בבית. המלפפונים האלה הם חיי. לא כמטפורה. באמת.

עבורי, גם אם בערוגה יש 119 צמחים ירוקים ואחד חלש או מסכן, הלב נצבט. אני מתבונן בו ועוצר, מנסה להציל אותו. אני חש אחריות אמיתית כלפיו. חשוב לי לראות את כל הערוגה מחייכת אליי, צוחקת. רק כשאני רואה את כל השתילים ניצבים באותו גובה, באותו רוחב וכולם חיים ומלבלבים, אני רגוע.

המלפפון, כמו כל ירק אחר, יודע לשדר אותות מצוקה כשהוא לא נקלט היטב באדמה או כשהתנאים לא מספיק טובים. הוא אמנם לא יודע לדבר, אבל באמצעות השפה שלו הוא אומר לך: "קשה לי, תן לי חמצן, תן לי אוכל, תן לי מים". אני מרגיש את הזעקה הזאת, ונזעק לסייע.

אחר כך מגיע שלב ההדליה. בכל יום צריך להדלות את השתיל על חוט, אחרת הוא ייפול. ומלפפון שנופל אשכרה צועק: "תציל אותי". כמו שאדם שמתנייד באמצעות קביים, ייאלץ פתאום להסתדר בלעדיהם. אני לא אתן למלפפונים שלי ליפול.

כמה פעמים ביום אני נכנס לחממה ועובר בין השורות. נותן להם מים, מדשן, דואג שלא ייכנסו מזיקים. סוגר את החממה ואוטם את הרשת מפני החרקים. זאת השקעה, ואני עושה אותה בחפץ לב מפני שאלו הם חיי.

חקלאי עוד מהרחם

אני בן 46, תושב אחיטוב וחקלאי כבר 47 שנה. כן, עוד מהרחם. המושב שלנו הוקם בראשית שנות ה־50 על ידי עולים מפרס ומעיראק. בתחילה גידלו כאן סלק סוכר, חומוס ושעורה. בסוף שנות ה־60 עברו לירקות תחת פלסטיק ובשנות ה־70 נכנסו החממות הראשונות למושב.

עד אמצע שנות ה־90 התפתחה החקלאות במושב, עד שהגענו ל־3,500 דונם. בכל דונם כזה גדלים 24 טון מלפפונים, בשלושה מחזורים בשנה. נסו לחשב כמה מלפפונים זה יוצא. קשה? באחוזים, מאחיטוב יוצאים 70־60 אחוז מכל המלפפונים בשוק הישראלי. אימפריה.

לפני כעשור, עם הידרדרות החקלאות בישראל, התחלנו להצטמצם. אחת לאיזה זמן עוד חקלאי פרש, עד שנשארנו רק קצת פחות מ־50 חקלאים פעילים. השאר סגרו ועברו לתחומים אחרים. למה? כי זה פשוט לא רווחי.

"איך לא רווחי? הירקות בארץ יקרים!" צועקים לנו אנשים שאינם מבינים. ובכן, קוראים לזה פערי תיווך. גוזרים עליכם קופון, ועוד מנסים לזרוק את האשמה עלינו. מי שמרוויח עליכם אלה רשתות השיווק, המתווכים. אנחנו מרוויחים את המינימום.

סיבה נוספת לקריסה, במיוחד בשנים האחרונות, היא הכניסה המסיבית של סחורה מהרשות הפלסטינית, מעזה והיום גם מירדן. בזמן שמאיתנו יש ציפיות גבוהות ודרישות קפדניות – בצדק, אף אחד לא רוצה לקבל מלפפון שהושקה במי ביוב או פלפל שרוסס בציאניד – על הסחורה מהשכנים אף אחד לא באמת מפקח כמו שצריך.

יש כמובן גורמים נוספים. למשל, אין לנו ברירה אלא להעסיק תאילנדים. ישראלים לא רוצים לעבוד בחקלאות, ולא משנה כמה ננסה. חם להם, קר להם. התנאים באמת קשים. תראו איך אני נראה היום, עם כל הניסיון, בחום המחריד בחממות. אבל המדינה צימצמה את מספר העובדים שמותר לנו להעסיק, כאילו יש לנו אינטרס להעסיק יותר ממה שצריך. אבסורד. עד השנה שעברה גם שילמנו עוד 10 אחוז מס מכל משכורת, כי אפשר. לפחות זה נעלם.

אבל מה שקורה בפועל הוא שבמקום לעזור להוריד את המחיר, המדינה העלתה בשיטתיות את עלות הייצור. אבסורד. לכן עוד ועוד משקים נסגרו. אצלנו, בצפון, בערבה.

המיתוס של סיזיפוס

הגענו לחלק האהוב עליי – הקטיף. מיום השתילה עד זמן הקטיף חולפים בין 24 ל־26 יום בעונת הקיץ, ואז עובדים במהירות, כמו בסרט נע. הקטיף מתבצע כל 48 שעות לאורך כ־60 יום, ואי־אפשר לפספס. אם לא אקטוף את המלפפון מהצמח, הוא יהפוך למעמסה. שמונה שעות עיכוב, והוא כבר לא ראוי לשיווק. אז אנחנו קוטפים וקוטפים, מבוקר עד לילה. בדונם נכנסים 2,600 שתילים. דמיינו כמה צמחים עוברים לי מול העיניים מדי יום בעונה הזאת. ואיזו אחריות יש לי, כחקלאי, על הצמחים האלה. זה בלתי־נתפס. עשרות מיליונים של שתילים עוברים אצלנו במושב מדי שנה. ואני עובר בין השורות ובודק, מריח, נוגע, טועם ומחבק. זו משפחה.

בתוך 26 יום בקיץ, וקצת יותר בעונות האחרות, הקטיף מסתיים. אנחנו אורזים את המלפפונים ומעמיסים אותם. כיוון שאנחנו מייצרים את רוב המלפפונים בישראל, יש לנו אחריות כפולה. לכן, המחזורים נמשכים כל הזמן. ביד אחת קוטפים ובשנייה שותלים מחזור חדש. כל הזמן. הרי לא יכול להיות שנודיע יום אחד שאין השבוע מלפפונים בשווקים כי אין לנו כוח, או כי פיספסנו.

אני אוהב את עונת הקטיף, אבל לא עכשיו. לא היום. מערב פורים האחרון, כבר חודש ימים, השוק מוצף במלפפונים. הוא מוצף גם משום שמזג האוויר היה חם וכמות הפרי גדלה, ובעיקר משום שבאורח פלא נכנסו מירדן, מעזה ומהרשות הפלסטינית כמויות אדירות של פרי, ללא כל צורך. דווקא בתקופה הזאת יש מספיק מלפפונים, והמחיר סביר. ובכל זאת, נערמים השווקים הירקות מתוצרת השכנים. למה?

התוצאה המדכדכת היא שהרבה יותר משתלם לי לקטוף את המלפפונים ולהשליך אותם מאשר לשלם על אריזה ושינוע לשווקים, שם הם בכלל לא יימכרו כי יש יותר היצע מביקוש. האופציה הראשונה, כמובן, היא תרומות. ואנחנו אכן עושים כך. כמושב, אנחנו באחיטוב עובדים עם עמותות הסיוע לנזקקים כל השנה.

הם כבר מכירים אותנו, מגיעים וקוטפים ככל שדרוש להם באופן עצמאי. אנחנו עושים זאת בשמחה, משום שכך צריך. לקט ישראל, למשל, מקבלים מאיתנו התראה בכל פעם שאנחנו צריכים לעקור שתילים, והם מגיעים ואוספים טונות של מלפפונים לנזקקים.

אבל נותרו עדיין אלפי טונות. מה עושים? אופציה אחת היא לעקור את השיחים טרם זמנם. זה נורא. כמו לירות בילד שלך, רק משום שאין מספיק כסף להאכיל אותו השבוע. האופציה השנייה מחרידה לא פחות: קוטפים, עורמים ואז רותמים כלי מיוחד לטרקטור ומרסקים את המלפפונים כדי שלא יהפכו למפגע תברואתי. את התחושה הזאת קשה לתאר במילים. זה מרגיש כאילו שחותכים אותך בסכין יפנית בכל הגוף. חתכים־חתכים. איך בן אדם שפוי יכול לעמוד בזה? אני קם מדי יום, בארבע בבוקר, קוטף עשרות טונות, ויודע שעד סוף היום אשמיד אותם. מרגיש כמו סיזיפוס, שקם לגלגל את האבן לראש ההר בידיעה שמשם היא תתגלגל למטה. פעם אחר פעם. כך זה נמשך כבר חודש. זה שורף, צורב ומדמם. ואחרי זה המדינה עוד זורקת על הפצעים מלח. הלב שלי נשבר. ממש. זה לא העניין הכלכלי, לא רק. זו הנפש. והעניין הוא שאנחנו לא יכולים לפרוש. אי־אפשר.

עד כה הושמדו כאן אלפי טונות, ולכל אחד ואחד מהחקלאים כאן נשבר הלב. כמו שהרופאים בבתי החולים נלחמים על כל חולה, כך אנחנו נלחמים בכל יום על חייו של כל צמח, ופתאום אנחנו אלה שצריכים להשמיד אותם. זה מחריד.

אנחנו לא רוצים כסף מהמדינה. ממש לא. לא רוצים סיוע. רק מבקשים לעבוד בכבוד, ומבקשים מהממשלה להיות אחראית, כפי שאנחנו אחראיים. אנחנו הציונות. אנחנו משמרים אותה. חקלאות היא כל מה שנותר במושבים האלה, ששומרים על גבולות הארץ, שמיישבים את אדמתה. מה יהיה כאן בלעדינו?

זאת ועוד. אם תמשיך הממשלה בדרך הזאת ותהפוך אותנו למיותרים, האם זה הגיוני מצד המדינה להיות תלויה לחלוטין בחקלאי שכנותיה? מחר תקבל ירקות מורעלים, מאיפה תביא תחליף? וכמה הוא יעלה? אסור שזה יקרה. אני אומר את זה כאזרח, וכחקלאי שמפעל חיי יורד עכשיו לטמיון תחת גלגלי הטרקטור, מול עיניי הדומעות. •

הביא לדפוס: יהודה שוחט