לקראת שנת ה־50 לכיבוש השטחים הגיעה העת לחזור לתפיסה שהייתה נר לרגלי המתנגדים לסיפוח בשנות ה־60 המאוחרות ותחילת שנות ה־70. הנר הוא הפתרון הירדני, או הירדני־פלסטיני.

קטונתי מלהביע דעה אם העם הפלסטיני הוא אכן חטיבה בעלת אפיונים לאומיים מובהקים בציוויליזציה הערבית הגדולה. הלאומיות של קבוצות עממיות ערביות כאלה ואחרות לא ברורה גם למיטב החוקרים. מה שברור מאוד על סמך ההתנהגות בפועל - או בלשון הכלכלנים "ההעדפה הנגלית" - של הפלסטינים: הם לא באמת רוצים מדינה. כי אילו רצו, כבר הייתה להם. ישראל לא הייתה מסוגלת לבלום ביעילות במשך חצי מאה שאיפה לאומית כנה ועמוקה להגדרה עצמית ריבונית. אנחנו לא אימפריה.

הסימנים להימנעות פלסטינית מהגדרה ממלכתית עצמית ניכרו היטב כבר אצל יאסר ערפאת ועמיתיו להנהגת אש"ף, אך נטמעו באידיאולוגיה של שחרור לאומי שבכירי הארגון ספגו באוניברסיטאות בגוש הסובייטי. עם התפרקות ברה”מ עבר לפיד הפתרון של מדינה פלסטינית עצמאית בגדה (ועזה בעבר) לידי המערב, שאימץ אותו בלי הסתייגות ובעיקר בלי להתעמק בהעדפות האמת של הפלסטינים.

ישראל, מצידה, רדפה בטיפשות את הסמלים שביטאו את השאיפה למדינה פלסטינית, במקום לעודד אותה, וערמה קשיים בדרך לכינון כלכלה פלסטינית בת־קיימא. כשהרוב המכריע של הפוליטיקה הישראלית השלים לבסוף עם פתרון "שתי מדינות לשני עמים", הפלסטינים נפרדו ממנו סופית, הלכה למעשה.

גם בימי האינתיפאדה השנייה לא נראתה מצד הנהגתם הקשובה לרחשי לב העם שום תנועה ממשית לעבר פתרון מדינתי עצמאי. סיום הכיבוש - כן, בהחלט. ומה אחר כך ומה במקומו? נחכה ונראה. ההדחה הגסה של ראש הממשלה הכי טוב ויעיל שהיה לרשות הפלסטינית, סלאם פיאד, נבעה מהיותו תומך נלהב של רעיון המדינה הפלסטינית ופועל בתבונה להגשמתו במישור הכלכלי, בניגוד לרוח הנושבת מהצמרת.

ההתחזקות של התנועות הדתיות הקיצוניות הורידה לגמרי מהבמה הפלסטינית את הפתרון המדינתי. ולראיה: התירוצים שמוציאים חדשות לבקרים ברשות הפלסטינית כדי להימנע מהכרזה על כינון מדינה, ולו בגבולות זמניים, כפי שנכתב במסמך הבינלאומי הקרוי "מפת הדרכים". ההתחמקות לא מקרית ולא קשורה להתנגדות של מעצמה זו או אחרת, ואף לא באיום ישראלי לנקוט עוד פעולות חד־צדדיות בגדה. כאילו מישהו בירושלים צריך אמתלה לכך. היא קשורה להבנה העמוקה שרעיון המדינה העצמאית לא קוסם לרוב רובו של העם הפלסטיני. סביר שאף פעם לא היה זה רעיון מקובל; כיום הוא שריד אנכרוניסטי.

אם לא מדינה ריבונית עצמאית, מה כן? חלק לא מבוטל מהמנהיגות הפלסטינית עונה בפועל על השאלה בביטוי האמריקאי "יותר מאותו דבר". המשך שליטה ישראלית, אך רכה יותר, מבוקרת יותר, מדכאת פחות, ובעיקר תחת פיקוח בינלאומי צמוד. יש ביניהם קיצונים הסבורים שהדמוגרפיה תעשה את שלה: מצד אחד מספר היהודים המתנחלים בשטחי הגדה יסכל מראש את האופציה של נסיגה ישראלית, ומצד שני הריבוי הטבעי של הפלסטינים יביא להם ללא מאמץ רוב בשטחי ארץ ישראל השלמה. התהיה זו מדינה דו־לאומית? לא. תהיה זו מדינה איסלאמית עם מיעוט יהודי משמעותי.

אך הרוב בקרב העם הפלסטיני, כמו גם העם היהודי, כלל לא שואל על אלטרנטיבה למדינת פלסטין בגבולות הגדה המערבית מ־1967. לא תשאל לא תדע, לא תדע - תירגע.

מבחינתה של ישראל, לטובתה של ישראל ולקיומה העתידי של ישראל, רצוי להניח על השולחן הגלובלי את האופציה הירדנית. להודיע שישראל מוכנה לסגת מ־98% מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהחזירם לממלכת ירדן. נכון שבשלהי שנות ה־80 קיבלה הליגה הערבית החלטה המפקיעה את השליטה בגדה מירדן ומעבירה אותה לאש"ף, אך ב־30 השנים שחלפו מאז גילה אש"ף נכונות קרובה לאפס להתקדם למדינה עצמאית ולכלכלה עצמאית. לכן ניתן לראות את ההחלטה ההיא כמבוטלת וכלא משקפת את ההעדפות הפלסטיניות.

יש לממלכת ירדן חששות מובנים מלהיות בחיבוק פדרטיבי או קונפדרטיבי עם הפלסטינים, אך באופק לא מצוי שום פתרון אחר. ומבוי סתום גרוע מכל. √