ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין: איתמר פוזן (41), אוריה כהן (28), יהודה (42) ורחל ליבמן
    המוסף לשבת • 27.04.2016
    מוסרי כליות
    אצל אברהם זה התחיל ממייל שהוא זרק לפח. אוריה קיבל את ההחלטה אחרי שפגש בחור צעיר בבית חולים. יהודה שמע הרצאה שריגשה אותו אבל מי שבסופו של דבר דחפה לעניין הייתה אשתו, שהצטרפה גם היא שישה שכנים, אנשי ההתנחלות יצהר, תרמו כליה לאנשים שלא הכירו - והם מאושרים בשיחה מרגשת סביב מיטתו של התורם האחרון (בינתיים) הם מספרים על ההתגייסות יוצאת הדופן, מסבירים איך זה קשור לאינתיפאדה ועונים על השאלה הקשה האם היו מוכנים לתרום איבר לערבי
    יפעת ארליך, צילום: אלי אטיאס

    תופעה רפואית מדבקת מסתובבת לאחרונה ביצהר, שבעקבותיה מצאו עצמם כבר שישה מתושבי ההתנחלות תחת סכין המנתחים – אבל משום מה הם כולם קורנים משמחה. במסדרונות בית החולים בילינסון מצאנו פשר לתופעה המוזרה: חמישה תורמי כליות, תושבי יצהר, בעבר או בהווה, התכנסו ליד מיטתו של אוריה כהן, התורם האחרון מהיישוב.

     

    יומיים אחרי הניתוח אוריה בן ה־28, יושב ראש המזכירות ביצהר, מהלך כאוב אך חיוך של ילד זורח על פניו. התפרים שבבטנו לא מונעים ממנו לרחף באושר. "יש רגעים של היי בחיים. רגעי שיא כאלה", מחייך אוריה מבעד לזקן ולפאות המסתלסלות. "הרגשתי ככה בחתונה ובארבע הלידות של הילדים, וגם עכשיו אני בהיי. לא פחדתי לפני הניתוח. רק התרגשתי, והאמת שאני עדיין נרגש. הדרך היחידה של גבר לחוות לידה, היא לתרום כליה. זה הכי קרוב שיש, וזה באמת כיף גדול".

     

    החוליה הראשונה בשרשרת התרומות ביישוב הייתה עד לאחרונה חסויה. איתמר פוזן, תושב יצהר, תרם כליה כבר לפני כשלוש שנים. חלקו בכינוס בבית החולים נפקד מאחר והקפיד לשמור בסוד מוחלט את תרומתו. אפילו חבריו ליישוב לא ידעו שתרם, לבד מאברהם שפירא.

     

    "קיבלתי מייל עם איזה סיפור על אישה שזקוקה לתרומת כליה", מספר שפירא, 33, אב לשישה, איך התחיל הכל. "עשיתי מה שעושים בדרך כלל עם מיילים בסגנון הזה – שלחתי לפח. ואז קראתי טור שכתבה יעל גליל, מטופלת בדיאליזה, שתיארה את החיים שלה. נעצבתי. היא כתבה שלתרום כליה זה לא כזה מסובך, אז התחלתי ללמוד את הנושא. אחרי שעשיתי מחקר קטן הבנתי שצריך לתרום. זה מתמטיקה פשוטה. אחד ועוד אחד שווה שתיים. יש אנשים שחייהם לא חיים ויש אנשים שיכולים להציל אותם בלי סיכון גדול לעצמם. במהלך הבירורים דיברתי גם עם חבר מהיישוב, איתמר פוזן, שסיפר לי בסוד שהוא תרם כליה שנה קודם לכן. איתמר הפנה אותי לעמותת 'מתנת חיים'".

     

    רחל ויהיודה ליבמן ליד ביתם. "היה לנו חשוב שנתרום כזוג. הילדים ליוו אותנו וזה הפך לפרויקט משפחתי"
    רחל ויהיודה ליבמן ליד ביתם. "היה לנו חשוב שנתרום כזוג. הילדים ליוו אותנו וזה הפך לפרויקט משפחתי"

     

     

    עמותת "מתנת חיים" הוקמה על יד הרב ישעיהו הבר, נתרם כליה בעצמו. העמותה מלווה תורמי כליות אלטרואיסטים, ומשדכת אותם לנתרמים מתאימים. עד היום תרמו דרך העמותה כ־300 איש, מרביתם מהציבור החרדי דתי.

     

    "גם איתמר וגם הרב הבר ענו על השאלות שלי, אבל לא אמרו לי לתרום", ממשיך שפירא, "מפני שתרומה כזו היא מעשה של יחידים, לא מעשה שמישהו אחר יכול להמליץ לך לעשות. אחרי שהחלטתי לתרום, ניסיתי לחזור אל האישה מהמייל, אבל זה כבר היה לא רלוונטי. סיפרתי להורים שלי רק אחרי שהוועדה אישרה את התרומה. ואז הייתי באותה התלבטות של איתמר. לא רציתי לספר לחברים. העדפתי לשמור בסוד".

     

    אלא שאבא של אברהם, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת־גן, חשב אחרת. "הכליה שלך הצילה חיים של אדם אחד. אבל הסיפור שלך יכול להציל עוד 20 אנשים", אמר האב לבנו. בעקבות הדברים החל שפירא הבן להרצות על התהליך שעבר, תחילה ביצהר ואחר כך בכל רחבי הארץ. "אבא שלי צדק. היום אני יודע על יותר מ־20 אנשים שבאו ואמרו לי, תרמנו בגללך", מעביר שפירא יד על זקנו, מתקשה להסתיר את התלהבותו. "חלק מאותם אנשים ליוויתי וחלק רק שמעו על זה בעקיפין וזה השפיע עליהם. בהרצאות אני מקפיד לא לעודד אנשים לתרום, אלא רק לספר את הסיפור שלי ולדבר על כך שכל אחד צריך למצוא את הדרך לעשות למען אחרים, בדרכו שלו, לאו דווקא דרך תרומת כליה".

     

    הכליה השמאלית שלי

     

    מנהל מחלקת ההשתלות בבלינסון פרופ' איתן מור והנפרולוגית ד"ר רות רחמימוב. "40 אחוז מתרומות הכליות בארץ הן אלטרואיסטיות. אין לזה אח ורע בעולם"
    מנהל מחלקת ההשתלות בבלינסון פרופ' איתן מור והנפרולוגית ד"ר רות רחמימוב. "40 אחוז מתרומות הכליות בארץ הן אלטרואיסטיות. אין לזה אח ורע בעולם"

     

     

    בהרצאתו של שפירא ביצהר נכח גם אברהם רחמים, חסיד ברסלב העוסק בהוצאה לאור. "רציתי לתרום כליה, זה משהו שחשבתי עליו עוד קודם אבל פחדתי. לא הכרתי מישהו שעשה את זה, ואחרי שראיתי שאברהם שפירא עשה את זה והוא חי ומתפקד כאחד האדם, החלטתי ללכת על זה. אשתי אמרה, אם זה מה שאתה רוצה, אני איתך. עד שעברתי את כל הבדיקות ועד שנמצא נתרם מתאים, חלפה כשנה".

     

    "גם אני הייתי בהרצאה של אברהם שפירא, אבל אצלי זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה", מודה אוריה. "תרומת כליה לא הייתה חלק מהתוכנית שלי בחיים. אבל כשרחמים נכנס לניתוח פירסמו ביישוב הודעה שמחפשים אנשים שיוכלו להשגיח עליו בלילה. לא הבנתי למה צריך בכלל מלווים, אבל אמרתי, טוב, אם מבקשים, אז יאללה".

     

    כשהגיע אוריה לבית החולים מצא את רחמים מטושטש לחלוטין אחרי תרומת הכליה. מי שתיקשר איתו היה דווקא הנתרם ששכב במיטה הסמוכה. "שמעתי את הסיפור של הבחור המתוק הזה, שהכליה של רחמים הצילה אותו, ועל המקום הבנתי שאני תורם כליה".

     

    "הכליה השמאלית שלי", אומר רחמים ומתכוון למושתל, "הוא באמת בחור מיוחד. הכליות שלו הפסיקו לתפקד כשהיה תינוק, אבל אז קרה נס רפואי והכליות חזרו לתפקד עד גיל תשע. אבא שלו רצה לתרום לו, אבל אז התברר שלאב יש שתי כליות מחוברות, תופעה מאוד נדירה, של אחד למיליון. אז דוד שלו תרם לו, אבל אחרי כמה שנים הכליה של הדוד לא תיפקדה, ואז אמא שלו, למרות שלא כל כך התאימה תרמה לו, וזה לא נקלט".

     

    הרב יהושע הבר, ראש עמותת "מתנה לחיים": "יש בדיחה כזו שרצה עלי, שאסור לדבר איתי יותר מ-29 דקות, כי בדקה ה-30 את נשארת בלי כליה. ראי הוזהרת"
    הרב יהושע הבר, ראש עמותת "מתנה לחיים": "יש בדיחה כזו שרצה עלי, שאסור לדבר איתי יותר מ-29 דקות, כי בדקה ה-30 את נשארת בלי כליה. ראי הוזהרת"

     

     

    כלייתו של רחמים נקלטה בשלום והמושתל, שזו לו תרומת הכליה השלישית שהוא עובר, שב לחיים ולתפקוד. "כשהבנתי שבלי רחמים הבחור שמדבר איתי היה מת, החלטתי לתרום", מסביר אוריה. "פתאום הבנתי שאם יש לנו שתי כליות, ואם מספיק אחת בשביל לתפקד, אז השנייה היא כדי שנוכל לתת לאחרים. הייתי צריך לסיים את החובות האחרונים בתואר, ואז התחלתי את התהליך. כשסיפרתי להורים שלי הם נבהלו. שאלו 'למה דווקא אתה?' אבל אחר כך הם תמכו מאוד".

     

    במקביל לאוריה ורחמים, בעקבות הרצאתו של שפירא, גם יהודה ורחל ליבמן, הורים לעשרה ילדים, החלו בתהליך המייגע של תרומת כליה. לפני כארבעה חודשים התאשפזו יחד בבית חולים איכילוב ובאותו שבוע כל אחד מהם תרם כליה.

     

    "אברהם שפירא נתן ערב מאוד מרגש ביצהר וחשף בפני הציבור את הסיפור שלו", מספר יהודה, 42, איש חינוך ומג"ד במילואים, שאחיו שלמה נרצח בפיגוע ירי ביצהר לפני 18 שנה. "עומד מולך חבר, מתאר את התהליך ואת הצורך בתרומת כליות, ואתה שואל את עצמך למה אני פטור מזה. איזה פטור יש לך? אם אחרי תרומה כליה אפשר לחזור לתפקוד מלא, אז אתה יכול להמשיך לעשות את כל המצוות שאתה ממילא עושה ועל הדרך גם לגנוב עוד מצווה".

     

    מה שהטריד את ליבמן במיוחד, היה החשש כי עם כליה אחת לא יוכל להמשיך לשרת במילואים. רשמית הפרופיל הקרבי של תורמי כליות יורד, אבל בפועל תורמי כליות ממשיכים בשירות קרבי, וכך הובטח גם לו. "ובכל זאת אחרי ההרצאה של אברהם המשכתי הלאה לשגרה. מי שבסופו של דבר החליטה על התרומה, זאת רחל. אני הלכתי אחריה", מעביר יהודה את רשות הדיבור לרעייתו.

     

    "היה לי חשוב מאוד שנתרום כזוג", מספרת רחל, מנהלת מחלקה במועצת אזורית שומרון. "גם הרופאים וגם ב'מתנת חיים' ניסו מאוד לשכנע אותנו לא לתרום ביחד. אמרו לנו שמוטב שאחד מאיתנו יתרום, ורק אחרי שיתאושש והכל יעבור בשלום, גם השני יתרום. אבל בזוגיות שלנו מתאים לנו לעשות את זה ביחד. אנחנו עושים הרבה דברים יחד וזה כיף גדול.

     

    "כמו כולם גם אנחנו עברנו תהליך ארוך של בדיקות. אותי הליך הסינון הארוך דווקא הרגיע. אמרתי לעצמי שאנחנו בידיים טובות, שזה לא חובבני, ושבאמת בודקים ברצינות את ההשלכות הפיזיות והנפשיות של תרומה כזו. גם אנחנו שמרנו בסוד את כל התהליך ורק אחרי שקיבלנו אישור מהוועדה, סיפרנו להורים ולילדים. הילדים ליוו אותנו וזה הפך לפרויקט משפחתי".

     

    תרומת נשים, אגב, מתאפשרת רפואית רק לאחר שאישה מחליטה לא להביא עוד ילדים. העובדה הזו גורמת לכך שגברים תורמים בגיל צעיר יותר, סביב ה־30, ואילו נשים בגיל מבוגר יותר. כאם לעשרה, הגדול בצבא והקטנה בת שלוש, חדר לידה כבר הפך לשגרה אצל רחל. "התרגשתי לפני הניתוח יותר משהתרגשתי לפני הלידות. אבל ההתאוששות הפיזית מתרומת הכליה קלה יותר מאשר לידה. מי שעברה לידה יכולה לעבור תרומת כליה בהליכה. בעיניי תרומת כליה זה קל בהרבה מלקחת, למשל, ילד לאומנה. יש אנשים שמתנדבים כל הזמן, שהתרומה שלהם היא יום יומית וממושכת, פה זה משהו חד־פעמי".

     

    להבין את נערי הגבעות

     

    אבל למרות החד־פעמיות של המעשה עצמו, יש המשכיות לתרומת הכליה, בקשר הדמים שנקשר בין התורם לנתרם. כל החבורה מספרת על קשר רציף, טלפוני וגם במפגשים באירועים משפחתיים עם המושתלים.

     

    "אני מקבל מהמושתל טלפון בכל יום שישי", מספר ליבמן. "לפני כמה שבועות הוא התקשר אליי וסיפר שאחרי שנים שלא היה יכול לצאת לחופשה, כי היה צריך להיות קרוב לבית החולים בגלל הדיאליזה, הוא נסע לאילת".

     

    "זה היה נורא מצחיק", מספרת רחל, "כי במקרה גם אנחנו היינו באילת, אז אמרנו לעצמנו ששתי הכליות של יהודה מסתובבות ביחד ולחוד באילת".

     

    "היהודי הזה, הקב"ה סידר אותו סידור של איוב", ממשיך ליבמן. "הוא חלה בסוכרת, איבד את מאור עיניו, חלה בסרטן, ונפצע במלחמת לבנון השנייה כשהבית שלו בכרמיאל חטף טיל. אחרי ההשתלה פתאום החיים שלו, שכל הזמן היו בהידרדרות, החלו להשתפר. עכשיו הוא נלחם על העיניים ויש סיכוי שיוכל לשוב ולראות. החלום שלו זה לנהוג ולבוא לבקר אותנו בשומרון עם רכב".

     

    אל הסימפוזיון שהתפתח במסדרון בית החולים, מצטרף גם מנהל מחלקת השתלות בבילינסון, פרופ' איתן מור. בהתחלה מור הרים גבה נוכח גל התורמים החרדים והדתיים שהגיעו לבית החולים. "התופעה של תרומות אלטרואיסטית, לא לבן משפחה, היא יחסית חדשה. הגל הגיע בעקבות פעילות של הרב ישעיהו הבר.

     

    "האיש הזה מאוד סקרן אותי, וביקרתי אותו בביתו בהר נוף. אדם צנוע ומיוחד. הפעילות שלו יצרה מהפכה. כיום 40 אחוז מתרומת הכליות בארץ הן מתרומות אלטרואיסטיות של אנשים חיים. זה כמובן מקל דרסטית על החולים ומציל חיים של אנשים שהיו נאלצים להמתין עשר שנים לתרומת כליה מן המת. אין לזה אח ורע בעולם. בארצות־הברית תרומות האלטרואיסטיות עומדות על אחוז אחד. האמת שבכנסים בחו"ל אני נמנע מלדבר על התופעה הזו. אני יודע שנחטוף ביקורת".

     

    למה?

     

    "התפקיד שלנו כרופאים הוא לטפל בחולה. פה אני לוקח אדם בריא ופוגע בו. זה לא פשוט. קשה מבחוץ להבין תופעה כזו. גם בי זה עורר תהיות. שאלתי את עצמי מאיפה זה נובע? חששתי שזה לא בא מרצון חופשי, אלא מלחץ של רבנים. לאט לאט למדנו, ואנחנו עדיין לומדים, להכיר את החברה הדתית־חרדית. היחס שלי אל החברה הזו השתנה. אנחנו החילונים יותר מרוכזים בטובת עצמנו. בחברה הדתית טובת הציבור, ומה שבין האדם לבין אלוהים, הם המרכז.

     

    "היום אני מבין שרוב התורמים הדתיים לא באים בגלל רב, אלא בעקבות היכרות שלהם עם חבר שתרם, ומתוך רצון לחוות חוויה מיסטית־דתית של נתינה או של קיום מצווה גדולה. גם אני כחילוני מבין שלנתינה הזו יש הרבה משמעות. לקבל טלפון ממושתל כמו שהחבר'ה פה מתארים זו חוויה עוצמתית. גם לשלוח את הבן לשירות קרבי זה מסוכן, וגם לקפוץ בקרב כדי להציל חבר, מסוכן יותר מלתרום כליה, ובכל זאת, למרות שזה לא רציונאלי, עושים את זה". כבוגר סיירת מטכ"ל, מור יודע על מה הוא מדבר.

     

    מה באמת ההשלכות הרפואיות של תרומה כזו?

     

    "יש השלכות. השאלה הגדולה היא מה יקרה עם התורמים הללו בעוד 15 שנה. מחקרים מצבעים על כך שהסיכוי שיגיעו לדיאליזה הוא פי שניים עד שלושה גבוה יותר. זה אומר שאחד עד שניים מתוך 1000 תורמים יגיעו לדיאליזה. זה לא סיכון מאוד גבוה, אבל זה עדיין סיכון. ולכן, אני כרופא לא אשדל אף אחד לתרום, למרות שאני יודע עד כמה זה מציל חיים".

     

    ואתה תתרום?

     

    "אני עצמי חתום על אדי. אני מניח שאם בן משפחה היה זקוק לתרומה, הייתי תורם, אבל כרופא לא אשדל אף אחד, להפך. התורמים גם חותמים על טופס שבו הם מבינים את ההשלכות. התפקיד שלנו הוא לתת לתורמים את כל התמונה, ואפילו לעשות את התמונה שחורה יותר, וכמובן גם לסנן. חלק לא קטן מהתורמים נפסלים".

     

    כדי להגן על מי שמכניסים עצמם לסיכון, החוק מעניק קדימות בתור לקבלת כליה מהמת, למי שתרם כליה וכלייתו האחת חדלה לתפקד. במקביל המדינה מסבסדת עבורם ביטוח בריאות מיוחד. ובכל זאת מבהיר פרופ' מור: "ד"ר רות רחמימוב, הנפרולוגית שלנו, דואגת לענות את התורמים בעשרות בדיקות, רק כדי להוריד אותם מהרעיון".

     

    "אני ידועה בטירטוריי", מאשרת רחמיבוב שמצטרפת לשיחה. "האחריות שיש לי על האנשים הללו היא לכל החיים".

     

    "המניעות רק מגבירות את החשק. כשיש מחסומים רוצים לעבור אותם. בכל דבר זה ככה", צוחק רחמים.

     

    "איזה זכות יש לי, שאלה האנשים שאני פוגשת כל יום", מתרגשת רחמימוב. "אומרים על סוהרים שהם עובדים עם שפל האנושות, אז אני עובדת עם הקרם של הקרם של בני האדם. עם האנשים הכי טובים שלא שואלים שאלות אלא נותנים מעצמם. עם אלה שתרמו 1000 מנות דם, וגם לקחו ילדים באומנה, וגם מתעקשים לתרום כליה".

     

    ועל הדרך גם משקמים את התדמית הציבורית־תקשורתית המאוד בעייתית של יצהר. מכירים ניתוח להשתלת תדמית?

     

    "יש תמונות מיצהר שנצרבו בתודעה הציבורית שהיינו שמחים למחוק, בעיקר תמונות של מאבק עם הכוחות שלנו, עם צה"ל", אומר ליבמן. "ביצהר יש 200 משפחות מקשת רחבה ומגוונת. מה שרואים בטלוויזיה זה מה שהצלם רוצה להתמקד עליו. חלק מהתדמית של יצהר נקנתה ביושר, אבל היו סיקורים תקשורתיים שעשו ליישוב עוול. סיקורים שהם לא באמת יצהר".

     

    "יש כאלה בתקשורת שלוקחים פירורים של אמת ומחברים אותם לפאזל עקום", אומר שפירא.

     

    בדיוק בשבוע שבו אוריה תרם את כלייתו, שלח יאיר לפיד עקיצה ליישוב יצהר, שמסמל בעיניו את קיצוני המתנחלים. בנאום שנשא טען כי תושבי מעלה־אדומים הם בני ערובה של תושבי יצהר. אלא שכלייתו של יו"ר מזכירות יצהר, נתרמה דווקא לתושבת מעלה־אדומים. "הכליה שלי דווקא הפכה לבת ערובה בידי תושבת מעלה־אדומים", צוחק אוריה ומבהיר שהוא לא מתראיין כדי לשפר את התדמית של יצהר. "לא רציתי לדבר על התרומה שלי, אבל הסכמתי כי הרב הבר אמר שזה יכול לעודד תרומות נוספות".

     

    סמוך לניתוח זכה אוריה לשיחת טלפון מהמחלקה היהודית של השב"כ. על הקו היה א', שהזהיר מפני קבוצה של חבר'ה מהבאלדים (מאחז קיצוני בבנימין), שהגיעו ליצהר, ועלולים להזיק לתדמית היישוב ולחמם את הגזרה. "אמרתי לא', אתה רוצה לענות את החבר'ה האלה, אבל אנחנו רוצים לחנך אותם. התדמית שלנו לא חשובה".

     

    אוריה מכיר מקרוב את תפיסת עולמם של נערי הגבעות. מקרוב מאוד. הוא גדל בקרני שומרון אבל בגיל צעיר התגלגל אל המאחזים. פעמיים הוצא לו צו הרחקה מיהודה ושומרון, וסך הכל קרוב לשנתיים נאלץ לגור מחוץ ליו"ש. הפעם האחרונה הייתה לפני חמש שנים. אז כבר היה נשוי ואב לשניים ונאלץ להתגורר בבית אחותו בירושלים, מאחר וגם הוריו וגם הורי אשתו גרים ביו"ש. "את המניעים לצו ההרחקה הראשון שניתן לי כבחור צעיר, אני עוד יכול להבין. על הצו השני, לא ניתן לי שום הסבר, והאמת שגם לא הייתה סיבה אמיתית. ראו בי פעיל, אז הרחיקו אותי. כשיש לך עבודה ומשפחה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות שטויות", אומר אוריה, שלצד עשייה ציבורית כיו"ר מזכירות יצהר, עובד כמנהל מכירות של תחנת הקמח "עץ השדה".

     

    "בגלל הניסיון שלי, אני היום לא במקום שאומר למשהו נו, נו, נו. אני יודע כמה שזה לא מועיל. הדרך שלי היא לרתום את הצעירים לעשייה חיובית. אני מתנגד לפגיעה בערבים או בצה"ל, אבל זה לא נובע מרוע, אלא מחוסר הבנה, מכאב, מייאוש. אני יודע שגם מי שזורק אבנים על ערבים, עושה טעות אבל עושה את זה מאכפתיות. לכן אני לא מגרש מהיישוב אף אחד, גם אם זה עלול לפגוע בשם של היישוב".

     

    "יצהר מוכנה לשלם מחיר כדי להמשיך להיות יצהר", אומר ליבמן. "אנחנו לא נהיה רק תורמי כליות ו'עזרה למרפא'. המציאות הארץ ישראלית היא מציאות של בוץ, ולמען המאבק על ארץ ישראל אני מוכן גם להתלכלך בבוץ. אבל לנו כמשפחה היה חשוב להתחבר לעם ישראל בדרכים נוספות, ולכן במקביל לתרומות הכליות עברנו דירה ליישוב חילוני בשומרון, למגדלים".

     

    "היה לנו מאוד טוב ביצהר", אומרת רחל. "זה יישוב מקסים עם נתינה ועזרה הדדית יום יומית. אבל ברמה המשפחתית חיפשנו שינוי וברמה החברתית יותר גיוון. חיפשנו מקום שלא יהיו בו רק אנשים כמונו. אנחנו מאושרים במגדלים, ושמחים בשינוי ובמפגש עם אוכלוסייה אחרת".

     

    גם משפחת שפירא החליטה על מהפך גיאוגרפי, ולפני מספר חודשים עזבו את ההר לטובת העמק, ועברו לבית־שאן. "הכליות קשורות לחום שבגוף. בלי כליה היה לי קר. בבית־שאן יותר חם", צוחק אברהם, מרצין ומסביר כי החליטו לעזוב את יצהר מתוך רצון להיפגש עם חלקים אחרים בחברה הישראלית. למרות הריחוק הגיאוגרפי והדרכים המסוכנות, שפירא ממשיך לעבוד ביו"ש, כמנכ"ל המועצה בעמנואל.

     

    יחד עם שפירא, גם משפחת פוזן עברה לבית־שאן ואיתמר, 41, אב לשבעה, ראשון התורמים מיצהר, עובד כיום בפנימייה לנוער חרדי בסיכון. "לקח לי שלוש שנים להבין שעשיתי טעות שהסתרתי את התרומה שלי. לא רציתי לעשות רעש. תרמתי ורציתי להמשיך הלאה. במשך שלוש שנים לא סיפרתי לאחים שלי, וגם לא לילדים, רק לגדול, על תרומת הכליה. אמרו לכולם שעברתי ניתוח בבטן. לאחרונה הגעתי לאחד המפגשים של 'מתנת חיים', ואז הבנתי שאין טעם להמשיך להסתיר וללכת עם מסכה".

     

    לגעת בחיים, לא במוות

     

    על השאלה האם יסכימו לתרום כליה גם למי שאינו יהודי, הם מתקשים לענות. שפירא מתנדב לעשות זאת עבור כולם: "יש אדם שאומר, אני מוכן לתת לאח שלי כליה, או אפילו לבן דוד שלי, אבל לשכן לא. אני אומר שאני מוכן לתת לאח שלי, וגם לבן דוד שלי, וגם לבן דוד של הבן דוד, וגם לכלל העם שלי. כלומר גבולות המשפחה שלי התרחבו לעם שלי.

     

    "אין לי גם בעיה לתרום לערבי, ושפיזית הכליה שלי תושתל אצל ערבי, אבל בתנאי שמישהו מהמשפחה של הערבי יתרום בתמורה כליה ליהודי. כלומר, אני מוכן לסכן את עצמי כדי שבסופו של דבר משהו מהמשפחה המורחבת שלי, כלומר העם שלי, יזכה בחיים, לא אכפת לי אם זה יהיה על ידי תרומה ישירה שלי או על ידי תרומה עקיפה".

     

    האם מתנחלים שחיים בתוך סכנה והמוות אורב להם בכבישים, מסוגלים יותר בקלות לסכן את חייהם בתרומת כליה?

     

    "גדלתי כילד באינתיפאדה", מהנהן אוריה. "עם הזמן מתפתחת בך תחושה כזו, שאם ה' ירצה לקחת אותך, ה' ייקח אותך. כמתנחל אתה יותר מתאמן על זה שבסוף עושים מה שצריך לעשות, גם אם זה מפחיד. אני לא חושב שצריך להסתכן סתם, אבל הגעתי למסקנה שתרומת כליה זה לא מאוד מסוכן, אז יאללה, תרמתי".

     

    "אני ממש לא מסכים", מתנצח שפירא ומסביר בלהט. "זה בדיוק הפוך. מה שעומד מול העיניים של תורם כליות זה לא פחד, או טרור או מוות, אלא החיים. החיים של עוד אדם שאפשר להציל. בעבר אחת מכל עשר לידות הייתה מסתיימת במיתת האם. לא שמעתי על אם שהפסיקה ללדת. תרומת כליה זה לגעת בחיים, לא במוות, בחיים של המושתל".

     

    "אני מכבד ומוקיר את כל המגזרים, אבל במתנחלים יש יותר אנשים שמוכנים לוותר על הנוחות בשביל ערכים", אומר הרב יהושע הבר מייסד עמותת "מתנת חיים". "הרבה יותר קל ונוח לגור ברעננה מאשר בהתנחלות מרוחקת ממקום העבודה ובאזור מסוכן. מבחינה חומרית, זה תענוג מפוקפק לגור במקום כמו יצהר. מהניסיון שלי אנשים שהחליטו לתרום כליה, זה לא הדבר הטוב הראשון שהם עשו בחיים. זה אנשים שבאופן כללי הם מיטיבים. יש לנו תורמים מהר ברכה, עלי, פדואל. גם בעלי אגב, יש כבר שישה תורמים. שם רצה לאחרונה בדיחה, שנפתחה ביישוב קבוצת תמיכה לאלה שנותרו עם שתי כליות.

     

    "הסיפור של יצהר הוא באמת מיוחד, כי מדובר ביישוב קטן מאוד. 1.5 אחוזים מתושבי יצהר תרמו כליה. אם אותו אחוז של תושבי תל־אביב יתרמו כליות, זה יספיק לא רק לכל הממתינים להשתלות בארץ, אלא גם לתושבי אירופה ויישאר עוד עודף לאפריקה".

     

    כמה אנשים בארץ זקוקים לתרומת כליה?

     

    "באופן פורמלי לפי הנתונים של המרכז הארצי להשתלות ישנם כ־850 אנשים ברשימת ההמתנה. על פי המידע והערכות שלי, המספר האמיתי הוא 1,200 אנשים שזקוקים להשתלה. פשוט יש אנשים שלא נמצאים ברשימת ההמתנה, מפני שכבר התייאשו מהסיכוי לקבל תרומה".

     

    לפני שמונה וחצי שנים חבר תרם להבר כליה, ומאז החליט לפעול כדי לסייע לחולים אחרים. את פעילותו החל בקהילה החרדית, שם כבר יודעים שזו משימת חייו. "כולם כבר צוחקים עליי שאני לא רואה בני אדם מול העיניים, אלא כליות. לפני כמה שבועות נולד לי ברוך ה' נכד ראשון. אחד מידידיי שלח לי ברכה: 'מזל טוב להולדת שתי הכליות והמעטפת מסביב'. יש בדיחה כזו שרצה עליי, שאסור לדבר איתי יותר מ־29 דקות, כי בדקה ה־30 נשארים עם כליה אחת פחות. ראי הוזהרת", הוא צוחק.

     

    "התחלתי באמת במה שקרוב אליי, במגזר החרדי. לאט לאט יצאתי החוצה, והיום יש שלושה מגזרים שבהם אנחנו משקיעים באופן סדיר: החרדי, הציוני־דתי, וקבוצת דוברי האנגלית בארץ, מגזר שגיליתי שהם בעלי מודעות גבוהה לתרומה. היום במגזרים הללו המודעות גדולה ובעצם אנחנו כבר בסיטואציה שבה חבר מביא חבר. עכשיו אני מנסה לפעול גם במגזר החילוני, שבו הקרקע עוד בתולה, מפני שעוד לא מספיק חרשנו אותה.

     

    "מודעות לפעולה כל כך משמעותית, כמו תרומת כליה, נצרבת אחרי הרבה פעילות, לא ביום אחד. אין אדם שנחשף לעניין הזה, וביום למחרת תורם כליה. זה צריך לעלות כרעיון ראשוני, ואז להבשיל במוח. אחר כך שואלים את דעתו של בן הזוג, ובפעם הראשונה הוא מסובב את האצבע על הרקה כאילו השתגעת, אבל בפעם השנייה הסיבוב של האצבע כבר פחות דרמטי. ובסוף זה קורה.

     

    "עד היום תרמו כ־300 איש, ויש לנו כבר מאה נוספים שבאמצע ההליך. אם הגענו ל־400 איש, מה ימנע מאיתנו להגיע ל־1200? אנחנו נכבוש גם את היעד הזה. אני משוכנע היום עמוקות, ואין לי שום ספק בזה, שישראל תהיה המקום הראשון בעולם שבו לא תהיה רשימת המתנה להשתלת כליה". ¿

     


    פרסום ראשון: 27.04.16 , 14:53