חגגנו את חג החירות. הדמוקרטיה, זכויות אדם, חופש הביטוי, שוויון האישה ושלטון החוק הם היסודות המכוננים של העולם החופשי. נדמה שהגענו לעידן החירות. אבל משהו השתבש. חופש הביטוי כולל גם את הזכות להפיץ שקרים. מפיצי השקרים הפכו עם הזמן ליעילים הרבה יותר. הם פגעו בחופש הביטוי. אם אומרים שקר אלף פעמים הוא מנצח. אם בעשור האחרון אמרו אלפי אינטלקטואלים, עיתונאים ופוליטיקאים, בצורה זו או אחרת, ש"ישראל היא המקור העיקרי לאלימות בעולם" – והם אמרו – אז בסופו של דבר דעת הקהל בעולם החופשי — החופשי! — מאמינה שישראל היא המקור העיקרי לאלימות בעולם.
חתן פרס רוטשילד, פרופ' נתן ליניאל, קונן לאחרונה, בנאום קבלת הפרס שלו, על הפיכתה של ישראל לפשיסטית. זה היה עוד רגע עצוב בשיח הישראלי. הוא לא אמר שום דבר שונה ממה שרבים מקבוצת המעמד שלו אומרים. לרגעים נדמה שבישראל של השנה האחרונה אם אינך אומר ש"ישראל פשיסטית", אינך זכאי יותר לבוא בקהלם של נאורים. אפשר להבין את ליניאל. ספק אם עובר יום שבו העיתון היחידי, מן הסתם, שהוא קורא, לא מספר לו שישראל היא פשיסטית. כאשר זה נכתב כל כך הרבה פעמים — התוצאה בהתאם. וכל התבטאות מטופשת של חבר כנסת שולי הופכת בחוגים מסוימים להוכחה. וכי אין פשיסטים ואנטישמים בפרלמנט הבריטי? בוודאי שיש. הפרלמנטים באירופה עמוסים בחברי פרלמנט גזעניים ופשיסטיים כמו ג'ורג' גאלאוויי ודייוויד ווארד. מפלגת UKIP בבריטניה, או החזית הלאומית בצרפת, או מפלגת החירות באוסטריה, גדולות יותר וקיצוניות יותר ממפלגת הבית היהודי בישראל. ובאירופה שורפים מסגדים ומרכזי קליטה לפליטים הרבה יותר מאשר בישראל, גם באופן יחסי. וראש ממשלת בלגיה, רק בשבוע שעבר, העניק גיבוי לשר הפנים שלו שהשמיע דברים קשים על מוסלמים. ההבדל הוא שבאירופה לוקחים את הדברים בפרופורציות. אין עיתונות שמטפטפת באופן שוטף את הרעל שלפיו הפשיזם עלה לשלטון.
וזה מעניין, משום שליניאל ודומיו, המשפיעים והמושפעים, אוהבים להשוות את ישראל לגרמניה של שנות ה־30. באירופה עושים את זה במסגרת קמפיין האנטישמיות. אצלנו עושים את זה במסגרת פרויקט הנאורות. ההיסטוריה אכן חוזרת. כמעט כל מה שאמרו נאצים מתועבים על היהודים בשנות ה־30, אומרים היום נאורים על מדינת היהודים. אז עשו את זה בשם השנאה. היום עושים את זה בשם הנאורות. וכלום לא השתנה.
לפי כל מדד אובייקטיבי, ישראל הופכת ליותר דמוקרטית ולא לפחות דמוקרטית. דו"ח הדמוקרטיה האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלא חשוד בהשתייכות לימין, קבע לפני חודשים אחדים: "השיח הציבורי הכאוב והמיואש השכיח בארץ והתחושה הרווחת שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית מידרדר ובשפל המדרגה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר באמצעי התקשורת, הם כנראה לא לגמרי מדויקים לאור הממצאים הבינלאומיים ההשוואתיים".
גם הטענה שהציבור הישראלי מגיב לפרשת החייל היורה באופן לאומני יותר לעומת תגובת הציבור לפרשת קו 300 היא טענה מופרכת, כפי שאתר "פרספקטיבה" טרח להוכיח. אבל השקר מנצח. אין דמוקרטיה בעולם שבה יש השתוללות של תיעוב עצמי כפי שיש בישראל. ביקורת מוצדקת על השלטון, על נתניהו, על מעשים חריגים, על פעולות שנויות במחלוקת, הפכה לתיעוב כוללני, מכליל וגזעני. כשהימין עושה הכללות דומות על ערבים זו גזענות. אבל הכללות על יהודים – זו נאורות. התופעה מוכרת. קוראים לה אנטישמיות.
פרופ' ליניאל, והוא רק משל, הגן באותו נאום על "הגיבורה יולי נובק", מנכ"לית שוברים שתיקה שהיא במקרה גם אחייניתו. וזה מעניין. משום ששליחי שוברים שתיקה הפכו למפיצי הרעל נגד ישראל, שבו משתמשים האנטישמים החדשים. "היו כאן אנשי שוברים שתיקה", הצהיר חבר הפרלמנט האירי ריצ'רד בויד, "והם סיפרו לנו על כך שכל מה שישראל עושה הוא רצח בזדון". האנטישמי בויד טרח לציין את "ספר העדויות" של הארגון, בעריכת אבנר גבריהו, שמסתובב לאחרונה בין הקמפוסים בארה"ב. עד שלא יהיה ליל בדולח נגד יהודים הוא וחבריו לא יפסיקו. לא צריך להמתין הרבה. מחיאות הכפיים להרצאה האחרונה של גבריהו באוניברסיטת קולומביה, בדיוק לפני חודש, הגיעו מפעילי ארגונים עוינים, SJP (סטודנטים לצדק בפלסטין), ו־JVP (קול יהודי לשלום), שתומכים ב־BDS, כלומר בחיסול ישראל. וכמעט כל הרצאה של מישהו שרוצה לומר משהו בזכות ישראל נתקלת בחוליגנים מפלנגות האנטישמיים החדשים. כן, בדיוק אותם פעילים שמעודדים את גבריהו. אבל ליניאל מסרב לקרוא את הכתובת על הקיר. הוא בן למשפחת ניצולי שואה. והוא לא מצליח להבין שתעמולת הארס נגד מדינת היהודים היום היא העתק גמור של תעמולת הארס נגד יהודים משנות ה־30. יש הבדל. אז לא התגייסו יהודים כדי להצדיק את התעמולה האנטישמית. היום עומדים יהודים בראש קמפיין השטנה נגד מדינת היהודים.
משהו רע עובר על העולם החופשי והאקדמי. החופש הולך ונעלם לרעת משטרת מחשבות. כל מי שהצליח לסווג את עצמו כמדוכא זוכה לתמיכה אוטומטית, גם אם הוא נציג החשוכים. לעזאזל עם דיכוי הנשים. לעזאזל עם קריאות החמאס בנוסח "יש להשמיד את היהודים, את הנוצרים ואת הקומוניסטים עד האחרון שבהם". לעזאזל עם העובדה שבפרק הזמן הקצר שבו היו אמריקאים, בריטים ואירופאים במזרח התיכון, רק בשנים האחרונות, הם הרגו עשרת מונים מוסלמים, רובם חפים מפשע, ממה שהרגה ישראל בכל שנות קיומה. לעזאזל עם העובדה שהפלסטינים דחו בעשורים האחרונים כל יוזמת שלום שהתבססה על שתי מדינות לשני עמים. וזה לא חשוב שהפלסטינים שתחת שלטון ישראל מצויים במצב הרבה יותר טוב, כמעט לפי כל פרמטר אפשרי, מתמותת תינוקות והשכלה ועד תוחלת חיים, מזה של ערביי המזרח התיכון.
כל זה לא חשוב, משום שהקואליציה החומה־אדומה־ירוקה קבעה שצריך להפנות אצבע מאשימה לישות היהודית. היא אשמה בכל צרות העולם. והקואליציה הזו התפשטה לאליטות האקדמיות בעולם החופשי ובישראל. אין קמפיינים של שטנה בקמפוסים בארה"ב נגד אף ישות. למעט אחת. ישראל. זו חזרה לימים החשוכים. פעם נגד יהודים. עכשיו נגד מדינת היהודים.
יש בישראל תופעות פשיסטיות. היכן אין? אבל בישראל, רק בישראל, יש ניפוח מפלצתי של כל חייל שביצע חריגה ושל כל פוסט בפייסבוק. נפתלי בנט היה השר הראשון שגינה תוך שעות, אולי דקות, לא רק את חבר הכנסת ממפלגתו שהשמיע דברי הבל ("כל אדם נברא בצלם"). הוא היה הראשון שיצא חוצץ נגד ראש עירייה שבשעת מתיחות הודיע שלא יעסיק ערבים. לא יקום ולא יהיה, הכריז בנט. ולא, אינני שייך לחסידיו. אף פעם לא הצבעתי למפלגת ימין (אלא אם כן העבודה היא מפלגה ימנית). אבל בקלות בלתי נסבלת הם הופכים את ישראל לפשיסטית.
זה לא חדש. ברל כצנלסון, שלא התעלם מתופעות של פשיזם, כתב גם על זן יהודי ש"כאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו". והוא שאל, "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"
השנים עוברות. השאלה בעינה עומדת.
