כך שרדתי 24 שעות בלי הסלולרי שלי

את הקושי בלהסתדר פתאום בלי סלולרי אני מגלה כבר בערב שלפני, כשאני שובר את הראש איך להתעורר בבוקר בלי השעון המעורר שלו. אני מחפש את הטלפון הקווי ומזמין השכמה דרך שירות 1475 של בזק. 1.14 שקל לפני מע"מ הם לוקחים על כל השכמה. סכום די מטורף, צריך להודות, בימים שיש ספקיות סלולר שמציעות מינוי חודשי ב־9.90 שקל.

בבוקר בזק עושה את העבודה, אבל אני מיד שוקע בגעגועים לגלקסי־4 שלי. אני יודע שהוא לא המילה האחרונה בתחום, ואת כתבי הטכנולוגיה של העיתון כבר ראיתי מסתובבים עם משהו שנראה לי ככתב רכב כמו גלקסי 14. אבל את השירות הבסיסי של הצצה לפייסבוק ולאתרי החדשות עוד מהמיטה הוא יודע לספק לי היטב.

אז אני נאלץ לקום ישר מהמיטה ולבצע את גלישת הבוקר עם הקפה מול המחשב הנייח. אח, החידושים של שנת 2000. מה שכן, השקט מוזר. אין מסרונים ועוד לא הורדתי ווטסאפ למחשב, שבו אני לא משתמש הרבה. איזה מין בוקר זה בלי הפחדה חדשה בקבוצות החדשות על עוד מחבל ששירותי הביטחון מחפשים, דיווח על תאונת דרכים חדשה או כל חפירה אחרת.

הפגישה הראשונה שלי הבוקר היא בתל־אביב, ברחוב שאני לא מכיר. ביום רגיל יש ווייז, או גוגל מאפס, אבל היום? אני מנסה להיזכר איך ניווטתי לפני עידן האפליקציות. פעם הייתי משתמש במפות של מרכזי הערים, שתמיד חיכו בעמודים האחרונים של מדריכי דפי זהב. או שפשוט הייתי מתקשר לשאול איך מגיעים. אבל היום, מי מתקשר לבקש הוראות הגעה? פדיחה. האמת, מי מתקשר בכלל? את רוב התקשורת שלי אני עושה במסרונים שאסורים עליי היום. לפחות אפשר לשלוח כמה מיילים והודעות פייסבוק במקום.

אני נזכר שבשלהי עידן דפי זהב הופיעו אתרי המפות. להפתעתי, הם עדיין איתנו. Ymap מנבא 60 דקות נסיעה, גוגלמאפס מוריד ל־55 דקות לאותו מסלול. אני מדפיס אותו ויוצא עם הנייר לאוטו. הנייד נשאר בתיק למקרי חירום.

בדרך אפשר לשכוח מהמוזיקה בנייד ולהאזין לשירים שמישהו אחר בחר בשבילי. אני מעביר לרזי בגלי צה"ל ובונה על עדכוני תנועה מדי פעם. הדבר הכי קרוב ל"מחשב מסלול מחדש" שיש לי כרגע. איכשהו אני מצליח להגיע.

אחרי הפגישה אני צועד לאוטו. ביום רגיל הייתי בודק מיילים מהנייד, קורא ועונה. היום אני מצטער שלא לקחתי כלוב עם יוני דואר. אבל משהו שעלה בפגישה מחייב אותי לבצע שיחה דחופה. אין לי אסימונים ואפילו לא טלכארט. למזלי, אני מוצא פיצוצייה שעוד אפשר להתקשר ממנה בטלפון מטבעות. 5 שקלים לשיחה. אני פורט שטר ומחייג פעמיים. הרבה יותר זול להחזיק סלולר.

בדרך למערכת אני תוהה כמה מיילים כבר מחכים לי. בנסיעה רגילה הייתי צריך לעמוד בפרץ ולא לגנוב ברמזורים הצצה בהודעות שהגיעו בינתיים (זה מותר לפי החוק כשהרכב עומד, אבל אז מגיעים הצפצופים העצבניים של הנהגים מאחור, אחרי שהרמזור התחלף לירוק ולא שמתי לב). אז לא רק שאני לא מסכן ולא מעכב את הסביבה שלי, אני גם חוסך את הקנס הפוטנציאלי של 1,000 שקל לשימוש בסלולרי בנהיגה.

אני פותח את המחשב במשרד ומתרגש לראות כל כך הרבה דאגה לשלומי. כל המיילים האלה ששואלים אם אני בסדר, חולה, או שנסעתי לחו"ל בלי להודיע. או את המתחכמים שתוהים אם שוב איבדתי את הנייד. חכו חכו.

סגן העורך מגיע פיזית למשרד שלי לדבר על הסיפורים להיום במקום לדבר בנייד בבוקר, מהדרכים. במזכירות מחכות לי עוד כמה הודעות שמחפשים אותי, אני מרגיש כמו בפרק של "מד מן", רק בלי עשן הסיגריות מסביב.

אני מחזיר טלפונים, והרבה מבני שיחי מתרגשים לשמוע שאני מדבר איתם מטלפון קווי. רבים מהם מקבלים ממני לראשונה את המספר שלו. אבל אני מגלה שאפילו כשאני נמצא בבניין עם טלפון קווי לידי ומחשב, עדיין קשה מאוד לתקשר עם הסביבה בלי טלפון נייד. בכל פעם שאני קם מהכיסא אני מפספס שיחות שביום רגיל תופסות אותי בנייד בכל מקום. אני מוצא את עצמי יושב ומחכה לשיחות שקבעתי ומרגיש כמו ב־1916.

איכשהו היום הזה מסתיים בלי נפגעים בנפש ואולי להפך, עם כל האזהרות מנזקי הקרינה. במיטה בלילה אני קורא ספר במקום פייסבוק, ואפילו מדבר קצת עם אשתי. הילדים, שפעם הסברתי להם איך היינו משתמשים בטלפון חוגה ותהו איך היינו משחקים בהם, רואים בי דינוזאור. אני נרדם בלי לכוון לי השכמה ומתעורר הרבה יותר מאוחר ממה שתיכננתי מהמסרון של העורכת, ששואלת מתי אני מעביר את הטקסט. גלקסי שלי, התגעגעתי.