כוכבים בחוץ
הקונסולים במשרד החוץ החליטו לבעוט בתדמיתם כחבורת נהנתנים שבעיקר מבלה בקוקטיילים: ספר חדש חושף מה הם עושים באמת, לפעמים תוך סיכון חייהם למשל, מחפשים קרובי משפחה מתחת להריסות, ברגליים רועדות ועיניים דומעות או מנהלים מבצע לחילוץ בת ערובה ישראלית מול המון כורדי זועם או עורכים ליל סדר חשאי בתא מעצר אפלולי ויש גם אירוע שיכול לעניין את שרה נתניהו
19 ביולי 1977. מנחם בגין נוחת בוושינגטון לביקור ראשון כראש ממשלה יחד עם רעייתו עליזה ומשלחת שרים וח"כים. שיירת לימוזינות מסיעה את האורחים לבלייר האוס, מעון ההארחה הרשמי של הממשל האמריקאי, וכשעה אחרי שהתמקמו, קוראת עליזה בגין לקצין המנהלה החדש של שגרירות ישראל המקומית, גדעון מאיר, דיפלומט צעיר שרק חודש קודם לכן יצא לשליחותו הראשונה בחו"ל. מאיר רץ לחדרם של בני הזוג בגין, נרגש כמו ילד.
"מר מאיר", פנתה אליו אשת ראש הממשלה, "שכחתי את דברי הקוסמטיקה שלי בבית. האם אפשר שאדוני ישלח מישהו לרכוש לי כמה פריטים? אתן לו רשימה".
"כמובן, גברת בגין", השיב מאיר, "זה יהיה לנו לכבוד".
"יש לי עוד בקשה", המשיכה בגין. "הנסיעה תוכננה במהירות, ולא הספקתי לרכוש לבעלי כמה חולצות. האם ניתן לרכוש עבורו שתי חולצות לבנות?"
"בוודאי", השיב מאיר. "תני לי את המידה, ושליח יקנה את החולצות".
"שלחתי את אחד מנהגי השגרירות לבצע את הקניות", משחזר מאיר, "חזרתי עם מוצרי הקוסמטיקה והחולצות והגשתי לגברת בגין את החשבון למוצרי הקוסמטיקה בלבד. כקצין מנהלה צעיר ולא מנוסה סברתי שמן הראוי שהשגרירות תממן רכישת חולצות המשמשות את ראש הממשלה באירועים רשמיים. כשהיא תהתה מדוע לא הצגתי בפניה קבלה על החולצות, השבתי שזה בסדר, ושנספוג את ההוצאה".
"בשום פנים ואופן לא", קבעה בגין נחרצות ופתחה את ארנקה. "משלם המיסים לא יממן את החולצות של בעלי".
הסיפור הזה, שמעיד עד כמה המנהיגים של פעם שונים מהנוכחיים, מופיע בספר "מאחורי הקלעים" (הוצאת פרדס), שראה אור לאחרונה ושמאגד 29 סיפורים מאת 19 מהקונסולים וקציני המנהלה ששירתו בנציגויות ישראל בחו"ל מ־1968 עד 2012. רוב הסיפורים מתפרסמים לראשונה.
"להיות קצין מנהלה וקונסול זה לא עבודה נוצצת", אומר ד"ר עפר מזר, שיזם את הוצאת הספר. מזר הצטרף למשרד החוץ ב־1990, שירת כקצין מנהלה וכקונסול בבנגקוק, באוסלו, ברומא ובלוס־אנג'לס וכיום מכהן כסגן החשב של המשרד. "משרד החוץ ידוע בעבודה המדינית שלו, ומי שנמצא מאחורי הקלעים ומכין את התשתיות לא תמיד זוכה לקרדיט שמגיע לו. זאת הסיבה שהחלטנו להוציא את הספר. העבודה שלנו נוגעת בחייהם של אזרחי ישראל, אבל לא מוכרת מספיק, אז הרגשתי חובה להביא אותה לידיעת הציבור. היה לי חשוב גם להעביר את ההתנסויות הלא פשוטות שלנו במהלך השליחויות בחו"ל ולספר על המחיר שאנחנו ובני המשפחות שלנו משלמים".
בתחילת 2013 שלח מזר דוא"ל ל־450 עובדי המינהלה של המשרד וביקש שישלחו אליו סיפורים. "ההתלהבות הייתה גדולה", הוא אומר. "אנשים הבינו שזה פרויקט חשוב גם כספר מורשת למשרד לדורות הבאים, וגם כדי לפתוח צוהר לעולמנו עבור הציבור. כולם רצו לכתוב, אבל היו כאלה שלא מצאו זמן או לא הצליחו להעלות על הכתב את הדברים". את הסיפורים שקיבל ערך מזר בעצמו, ומאוחר יותר הגיש אותם לאישור הגורמים הרלוונטיים, בהם הצנזורה הצבאית, המוסד והשב"כ. התקציב הגיע ממשרד החוץ.
הספר מנפץ לרסיסים את התדמית שנוצרה לדיפלומטים כחבורה של נהנתנים שמעבירים את רוב זמנם בקוקטיילים ובמסיבות. על פי הספר, הקונסולים וקציני המינהלה עסוקים בדברים שונים לגמרי, והרבה פחות מהנים, כמו זיהוי גופות של מטיילים ישראלים שנספו באסונות, איתור נעדרים או מציאת בני משפחה של חיילים שנהרגו בארץ כדי להודיע להם על מות יקירם. את המשימה הזו מגדיר מזר בספר כ"בשורת איוב בחליפה"; הוא גם מספר כיצד המתין באחד משדות התעופה מחוץ לשרוול של טיסת אל על כדי להודיע לצעירה ישראלית שאחיה נהרג באסון המסוקים. כותבים אחרים משחזרים את פעילותם באזורי מלחמה ואסון במטרה לחלץ ישראלים ויהודים, לא אחת תוך סיכון חייהם. אייל סיסו, לדוגמה, ששירת כקונסול בקהיר, משחזר כיצד חיילים מצרים נופפו לעברו בנשק בעת שניסה לפנות לבית חולים פצועים ישראלים ממתקפת הטרור בסיני ב־2004. כותב נוסף, אלון שמר, שהיה קונסול בניו־יורק, מספר שביום הנישואים שלו הוזעק לוונצואלה כדי לפנות שליחים ישראלים שסולקו על ידי הנשיא צ'אבס, ולאחר מכן נשאר עוד חודש בקראקס כדי להנפיק ויזות לכ־1,000 יהודים שביקשו להימלט מהמדינה.
נס גדול בבואנוס־איירס
אחד הסיפורים המרגשים בספר, שלא פורסם מעולם, נכתב על ידי דני בירן, מי שהיה הקב"ט של משלחת הסוכנות היהודית בארגנטינה בעת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס־איירס במארס 1992. באסון נהרגו 29 אנשים, מהם ארבעה שליחים ישראלים וארבעה עובדי שגרירות, וכ־250 איש נפצעו.
בבוקר שבו אירע הפיגוע קיבל בירן מידע כי במהלך טקס זיכרון לראש הממשלה בגין, שנערך ערב קודם לכן בבית הכנסת המקומי, נראה באזור אדם חשוד שתיצפת על האירוע. המידע הדאיג את בירן, והוא החליט לשלוח מברק בנושא למטה משרד החוץ בירושלים. אחרי שסיים לכתוב את תוכן המברק, נסע לשגרירות ומסר את החומר לאשתו אווה, שעבדה שם, כדי שתדפיס אותו בדחיפות. לאחר מכן יצא עם קב"ט השגרירות לפגישה במלון בעיר.
"אחרי שנתתי לאשתי להדפיס את המברק", מספר בירן, "היא ראתה שהאות ס' במכונת הכתיבה לא עובדת, ועברה לקומה אחרת שגם בה הייתה מכונת כתיבה. כך, למעשה, היא ניצלה, כי הקומה שבה היא ישבה במקור נהרסה לגמרי. החברה שישבה לידה בחדר, נהרגה".
אווה בירן התיישבה להדפיס את המברק, ו"אז נשמע פיצוץ אדיר", נכתב בספר, "שהרעיד את האדמה בבואנוס־איירס כולה. כל האזור התמלא בעשן סמיך, חום אדיר וחושך. ואז שקט. אווה מוצאת את עצמה מוטלת על המדרכה, שותתת דם, בהלם מוחלט. ורדה סחר, מזכירת השגריר, היא אחות במקצועה, ואלוהים מחליט לשלוח אותה באותו רגע אל אווה. באחת היא משחררת את בעלה מעניבתו ומבצעת לה חסימת עורקים, מה שיתברר מאוחר יותר כמעשה שהציל את חייה".
הפיצוץ האדיר הגיע לאוזניהם של בירן וקב"ט השגרירות, והשניים נכנסו מיד לרכב ונסעו מבועתים לשגרירות. "המחזה שנגלה לעינינו כשהגענו למקום רודף אותי עד עצם היום הזה", כותב בירן בספר. "המבנה התוסס נעלם כלא היה. החליפו אותו תל חורבות ומראות של זירת מגה־פיגוע. מאות אנשים מתרוצצים אנה ואנה, אחוזי אימה, מבוהלים, בפאניקה מוחלטת – חלקם מדממים מפצעים פתוחים. רציתי לפרוץ בבכי, אבל משהו בתוכי העלה מתוכי את הדרישה: 'שמור על קור רוח! קח אוויר ורוץ להציל חיים!'
"אני מסתער על המבנה, חודר אליו דרך אחד החלונות ונתקל בנוגה, רעייתו של הקב"ט רוני. פרצופה מעוך. היא שוכבת על הקרקע. באקט של הרואיות, שעד היום לא מובנת לי, היא לוחשת לי ולרוני, שנכנס אחריי, 'תמשיכו הלאה. יש לכם הרבה עבודה'. אני מטפס בקושי רב על מה שנשאר מגרם המדרגות, מבועת, מחפש את החדר של אווה, מתפלל שהיא עדיין בחיים. אני אוחז בברזלים ומקדם את עצמי לכיוון מה שהיה פעם חדרה של אווה. כשאני מגיע לאזור, אני מזועזע לגלות שחדר העבודה שלה קרס וצנח מטה. עתה ברור לי שאשתי קבורה מתחת להריסות. העיניים דומעות, הגוש בגרון מאיים לחנוק אותי, אבל אני מתעשת. אני חלק ממערך החירום של האבטחה ואסור לי להתמוטט עתה.
"ואז מגיע הנס הגדול של חיי. 'דני, חיפשתי אותך', צועק אליי שליח הבונדס מלמטה. 'ראיתי את אווה בבית החולים. אווה חיה'. הבכי המשחרר פרץ במלוא עוזו. ועדיין, פחדתי לשמוח. התקשיתי להאמין שהיא שרדה. הרי ראיתי במו עיניי את חורבות הקומה שבה עבדה.
"כמה דקות מאוחר יותר אני טס לבית החולים. עברתי חדר־חדר, שואל את כל הרופאים בדרך אם הם יודעים היכן היא נמצאת, תר בעיניי אחר כל חולה שעשה דרכו במסדרונות, ואז נתקלתי בה. התחבקנו, התנשקנו. לא האמנו כי אכן אירע נס, ושנינו עדיין בחיים".
כיום משמש בירן כראש חטיבת תקשוב במשרד החוץ. אשתו עובדת בחברה פרטית ועדיין סובלת מזכוכיות שיש לה בגוף ושלא ניתן להוציא אותן. "כשנסעתי לטקס בארגנטינה במלאת 20 שנה לפיגוע", מספר בירן, "היא התקשרה אליי מהארץ בוכה ואמרה לי, 'אתה לא מאמין. עכשיו יצאה לי חתיכת זכוכית מהיד'. אמרתי לה, 'תשמרי את זה. נמסגר את זה'. גם לפני חמש שנים, בארוחת ערב אצל חברים בניו־יורק, לפתע היא הרגישה משהו מגרד בראש והוציאה עוד רסיס זכוכית. אווה עברה תקופות מאוד קשות, אבל מעולם לא הסכימה לספר את הסיפור שלה. כשכתבתי אותו עכשיו, היא זרמה איתי ואמרה שהיא שמחה שעשיתי את זה".
מצה ומרור בברן
סיפור נוסף שנכלל בספר התרחש בפברואר 1998. סטלה ראפ, קונסולית וקצינת המנהלה בשגרירות ישראל בברן שבשווייץ – כיום ראש האגף הקונסולרי במשרד החוץ – קיבלה שיחת טלפון בשש בבוקר. "תגיעי עכשיו לשגרירות", ציווה עליה הקב"ט. ראפ השיבה שהיא חולה עם חום גבוה, אך הקב"ט לא גילה התחשבות. "זה לא הזמן להיות חולה", קבע. כשראפ הגיעה לשגרירות, הודיעו לה שסוכן של המוסד הישראלי נעצר בברן בניסיון להניח תשתית ציתות לשגרירות איראן בעיר. ישראל פתחה במאמץ דיפלומטי כדי לשחרר אותו, וראפ בינתיים פנתה לשלטונות שווייץ וביקשה פגישה עם העציר.
"ילדיי לא הבינו לאן יוצאת אמם בערב שבת, אפופת מסתורין", היא משחזרת. "העניין חייב חשאיות לא רק ממשפחתי הקרובה, אלא אף מלא מעט עמיתים בארץ ובנציגות".
הפגישה עם העציר התנהלה תחת פיקוח של נציגי שלטונות שווייץ. אלה אף הביאו מתורגמן מקומי ששולט בעברית כדי שיעקוב אחר השיחה בין הקונסולית לעציר. "בהתחלה היה עליי לרכוש את אמונו ולשכנע אותו שאני בצד שלו", מספרת ראפ. "הוא הרי לא הכיר אותי, לא ידע מי אני, וזו הייתה משימה לא פשוטה. הייתי מוקפת עיניים ואוזניים. הייתי גם חולה מאוד. אבל העציר הציג לי שאלות שמהתשובות עליהן הוא הבין שאני באמת בצד שלו".
מאז אותה פגישה המשיכה ראפ לפגוש את העציר ככל שהשווייצרים איפשרו לה. "היה לי חשוב להקל על בדידותו. דאגתי גם לשמור על קשר רציף עם בני משפחתו ולעדכן אותו בפרטי שיחותינו בטלפון. נפגשתי איתו לפחות אחת לשבוע".
כשהתקרב חג הפסח, הוטרדה ראפ מהמחשבה שהעציר יישאר לבד בליל הסדר. "ראיתי לנגד עיניי את האיש היקר הזה יושב בתא החשוך שלו, בבית מעצר במדינה זרה, שעה שמשפחתו ועם ישראל כולו ישובים מסביב לשולחן הסדר, והיכה בי רעיון", היא כותבת. "פניתי לגורמים הרלוונטיים, הסברתי את חשיבות מנהגי הדת היהודית של ישיבה בצוותא בליל הסדר, ודרשתי שיתאפשר לעציר לשהות עימנו בחג, תחת מעטה אבטחתי כמובן. לדאבוני, הבקשה נדחתה על הסף".
ראפ לא ויתרה, ואחרי מרתון טלפונים ופגישות הסכימו השווייצרים לאפשר לה לחגוג את הסדר עם סוכן המוסד בבית המעצר. בתחילה הם התעקשו שהיא תהיה לבד, אך בסוף נכנעו גם לדרישתה שתגיע עם בעלה.
"הבאנו עימנו את כל הנדרש לקיום סדר פסח כהלכתו. גם כיריים של גז הבאנו, כדי שניתן יהיה לחמם את מרק הקניידלך ורבע העוף. פרשנו מפה לבנה על השולחן הישן. גם אגרטל עם פרחים הצבנו עליו, כדי להאיר במקצת את קדרות החדר שהוקצה לנו.
"הדלת נפתחה. העציר צעד פנימה לבוש בחולצה לבנה, מלווה בשוטר חמור סבר ובמתורגמן. הושטנו כיפות לנוכחים והגדות של פסח. לא שכחנו להביא הגדה בשפה הגרמנית, כדי שהשוטר יזרום עימנו. הפצרנו בו להצטרף לסעודה. תחילה סירב בנימוס, אחר כך נכנע לריחות.
"קראנו בהגדה ושרנו משיריה. מעולם לא נהגנו בקפידה בכל הלכות הסדר, אבל הפעם הקפדנו על כל פרט. חשנו חובה לעשות כן בשל המעמד והנסיבות המיוחדות. הרגשתי כי לשעה קלה שכח העציר את מר גורלו. הוא שיתף פעולה והעריך את המעמד. 45 הדקות שהוקצו לנו התארכו לכדי שעה ומחצה, וכשהטקס הסתיים, נפרדנו בצער".
לאחר עשרה שבועות בבית המעצר שוחרר הישראלי בערבות עד לתחילת משפטו ושב לישראל. כעבור שלושה חודשים, כשסיימה ראפ את שליחותה וחזרה לארץ, חיכתה לה בנתב"ג הפתעה: סוכן המוסד. "ברוכה השבה למולדתנו", הוא אמר לה בחיוך. מאז, כל שנה לקראת ליל הסדר השניים מתקשרים זה לזו, מברכים בחג שמח ומזכירים את אותו ליל סדר שהם חגגו יחד בתא המעצר בשווייץ.
פטישים וגרזנים בברלין
ב־17 בפברואר 1999 הותקפה הקונסוליה הישראלית בברלין על ידי מאות גולים כורדים בעקבות לכידתו והסגרתו לטורקיה של מנהיג הכורדים עבדאללה אוג'לאן וטענות שהמוסד הישראלי מעורב בכך. בתקרית נהרגו ארבעה מתפרעים כורדים מאש המאבטחים הישראלים, ו־16 נפצעו. בספר החדש מופיע תיאור ראשון של האירוע מצד סגן הקונסול הכללי, רוגל רחמן, שהיה גם קצין המנהלה.
"'מה קורה?' אני צועק לאיציק הקב"ט, שרץ מולי. 'מפגינים כורדים... הם טיפסו על הגדר... הם כאן', הוא צועק ונעלם בגרם המדרגות. 'רוץ... רוץ החוצה... אני תופס פיקוד כאן', אני צועק.
"אני מביט במוניטורים וחושכות עיניי. המון של אנשים, כמו נחילי נמלים, צובאים על הנציגות מכל כיוון אפשרי. אני לא מצליח למצוא ולו שוטר אחד לרפואה. אני מביט דרך החלון המשוריין שפונה אל המדרגות החיצוניות ונחרד לגלות עשרות אנשים דופקים עליו בעוצמה עם פטישים, גרזנים, לומים ומכל הבא ליד. אני מתפלל שיחזיק מעמד. אני יודע שהם לא יכולים לראות אותי דרך החלון, אבל אני רואה אותם בבירור. הפרצופים שלהם זועמים. הם אחוזי טירוף, ויש להם רצח בעיניים".
רחמן פותח קו חירום לארץ ומדווח על האירוע ליחידת הביטחון של משרד החוץ (בטמ"ח). "'אני שומע יריות בתוך הקונסוליה', אני אומר לסגן ראש היחידה. זה לא מסתדר לו בגלל הקול הרגוע שלי. הוא חשב בתחילה שזה במתחם החיצוני של קבלת הקהל, אז אמרתי לו, 'לא. בתוך הקונסוליה', ועובר לי בראש שיש מצב שתוך דקות אני קורבן ללינץ'. אני פונה למצלמות ומגלה שהמון האדם מתחיל לסגת מהחצר שלנו, אך נותר מכתר את הבניין. כוחות המשטרה מתחילים להגיע ולהשליט סדר.
"איציק חוזר בריצה. 'חדרו לנציגות. תפסו את רותי בת ערובה'. רותי יעקב הייתה מהקשר של משרד החוץ. היינו במצוקת כוח אדם ומשרד החוץ שלח אותה לתגבר. היא הגיעה יומיים לפני התקרית. 'מה?' אני זועק. 'הם מתבצרים בקומה השנייה', אומר איציק. 'תדווח לארץ. אני יוצא לאבטח את הקומה'".
בינתיים קו הטלפון מת, ורחמן מאלתר קו חדש באמצעות האינטרנט ומדווח לירושלים שיש בת ערובה בקומה השנייה בנציגות. במקביל הוא מתקשר לאשתו שלי ומזהיר אותה שלא תגיע לבניין. לאחר שווידא שלכל העובדים שלום, הופנתה כל תשומת הלב לגורלה של רותי בת הערובה. "היא כלואה כבר 20 דקות בחדר עם אחד משוביה", משחזר רחמן. "אין לנו שמץ של מושג מה קורה מאחורי הדלת שבו היא מוחזקת. בירושלים מאשרים לנו לאפשר את כניסת אנשי היחידה המיוחדת של המשטרה הגרמנית. 'תנו להם לעשות את העבודה שלהם', פוקד עליי סגן ממונה בטמ"ח בשיחת טלפון. 'תבטיחו לתת לשובים כל מה שירצו, רק תדאגו לשחרר את רותי'. אני מעביר את המסר למפקד היחידה ואומר לו, 'אתם עושים הכל כדי להוציא אותה בחיים'".
ר', סגן הקב"ט, מתלווה למפקד הגרמני בדרכו אל הקומה המבוצרת. באותם רגעים יש שם חיילים רבים עם רובים מכוונים אל הדלת. ר' אינו דובר גרמנית ומאלתר פתרון יצירתי לבעיית התקשורת: הוא מצייר על הקיר את דגם הקודן לחדר שבו מחזיקים את רותי, ומדגים למפקד את קוד הפתיחה בעזרת לחיצות אצבע על המספרים שצייר. המפקד מהנהן, רושם את הפרטים בפנקסו ומבקש מכל מי שאיננו שוטר גרמני לעזוב את המקום או לנעול את עצמו בחדרו. הוא מסביר שעדיף שהחוטפים לא ייתקלו באף אחד מהישראלים, כדי לשמור על ביטחונם.
מתחיל משא ומתן בין מומחים גרמנים לבין החוטפים, "ובינתיים, מוטלות בתוך הנציגות שלוש גופות של פולשים כורדים", משחזר רחמן. "איציק ור' נלחמו לבדם מול עשרות פורעים משולהבים, בקרב פנים אל פנים, תוך שהם מנסים לחטוף מהם את נשקם. מאוחר יותר יתברר שפולש נוסף שנפצע בהתפרעות מת מפצעיו בבית החולים".
בת הערובה עדיין אסירה בחדר. הדקות נוקפות; הגרמנים מתמהמהים. "יש רעשים מוזרים מהחדר שבו היא מוחזקת, ואנחנו בחרדות שיאונה לה רע. מפגינים רבים עדיין מקיפים את הבניין הפרוץ. הם קולניים ואלימים. המשטרה נאבקת בהם. יש מספיק כוחות כרגע להגן על הקונסוליה, אבל השאון מבחוץ עדיין רב.
"אני ממשיך לדווח כל כמה דקות, ובמטה מתחילים להבין שאנחנו במהלכו של אחד האירועים החמורים ביותר בתולדות שירות החוץ. כ־50 דקות מאוחר יותר הקצין הגרמני מגיע. 'שכולם ייכנסו בבקשה לחדרים', הוא מנחה אותי. 'שיכנענו אותם להסגיר עצמם ולשחרר את בת הערובה'.
"'מה מצבה?' אני שואל.
"'תכף נדע', הוא משיב, ומבע פניו לא מסתיר את החששות.
"אני עובר בין העובדים שנותרו בנציגות ומבקש שיסתגרו בחדריהם עד אשר ישמעו ממני במערכת הכריזה שהם יכולים לצאת. אני נותן אור ירוק לקצין. תוך דקות מובלים החוצה החוטפים. רותי משתחררת בריאה ושלמה. קור הרוח שלה מדהים את כולנו. 'אחרי כל מה שעברה.... איזו אישה אמיצה', אני חושב לעצמי. אני מדווח לארץ. אנחות הרווחה מקריית הממשלה בירושלים נשמעות עד ברלין".
אולם הדרמה לא הסתיימה כאן. מחשש לנקמת הכורדים מחליטה מדינת ישראל להבריח מגרמניה בבהילות את איציק הקב''ט ומשפחתו ואת סגנו ר'. הם עוזבים לאלתר. במקביל, מתקבל איום של ארגון טרור כורדי על חייהם של ארבעה דיפלומטים ישראלים בנורווגיה, אחד מהם הוא ד"ר עפר מזר. במשרד החוץ לא לוקחים סיכונים ומחליטים להבריח אותם למלון ולהציב עליהם אבטחה צמודה.
בינתיים התפרסמה בישראל ידיעה שגויה לפיה רוגל רחמן ירה באחד הפולשים הכורדים לאחר מאבק פיזי. בעקבות הפרסום משרד החוץ מחליט להחזיר לארץ גם את רחמן ומשפחתו ולקטוע להם את השליחות. בישראל קיבל ציון לשבח מטעם נציבות שירות המדינה.
לימים חזר רחמן לברלין, והיום הוא מכהן כציר הסברה בשגרירות. "האירוע מלווה אותי גם היום", הוא אומר. "זה לא משהו שאפשר לשכוח. אתה מודע לזה שהכל יכול להתהפך בשניות: השקט הכי רגוע בעולם עלול להפוך לכאוס מוחלט. אבל היום נציגויות ישראל בחו"ל בנויות כך שקשה מאוד לחדור אליהן".
אסונות מסתוריים בבנגקוק
מארס 1994. רק במקרה סוכל פיגוע בממדי ענק נגד שגרירות ישראל בבנגקוק. ד"ר עפר מזר, שבדיוק התמנה לקצין המנהלה ולקונסול ישראל בתאילנד, חושף בספר את הסיפור המלא.
"מתחם השגרירות, שהיה אז ממוקם ברחוב לנג־סואן, כלל בתוכו גם את בית השגריר", הוא כותב. "משאית תופת שעשתה דרכה אל הנציגות כשבבטנה חומר נפץ במשקל של כאלף ק"ג נעצרה על ידי שוטר מזדמן בגין עבירת תנועה רחוב אחד בלבד ממתחם השגרירות – נס בלתי נתפס. הנהג המבוהל נס על נפשו, ולמזלנו נתפס, שאילולא כן לא היינו יודעים לעולם שניסיון הפיגוע כוון נגדנו. המשאית נגררה אל מתחם משטרתי סמוך וחנתה שם יומיים עד שהנהג נשבר בחקירתו והודה בכוונות".
בעקבות האירוע הוחלט כי ישראל תרכוש במהלך חירום קומה שלמה בבניין משרדים בבנגקוק ותקים בה את השגרירות שלה. על מזר הוטלה המלאכה לנהל את הפרויקט.
בסוף מאי 1995, לאחר שנה אינטנסיבית של בינוי ומעבר, התמקמה השגרירות בקומה החדשה, ואז התחילו הצרות: חודשיים לאחר מכן מת במפתיע עובד הניקיון הוותיק של הנציגות; כעבור שבועיים נפלה למשכב העוזרת האישית של מזר, והרופאים התקשו להבין ממה היא סובלת; חודש מאוחר יותר מתו שלושה בני משפחה של עובדים מקומיים בנציגות בהבדלים של ימים ספורים זה מזה; עובד נוסף עבר תאונת דרכים; עוד עובד אושפז, ושלוש מאצבעות ידו נקטעו.
העובדים התאילנדים הגיעו למסקנה שקללה רובצת על השגרירות החדשה. "בדקנו ומצאנו שהבניין שלנו נבנה על בית קברות עתיק", הסבירו למזר. "הרוחות הרעות מטיילות להן בכל קומות הבניין, ומאז שעברנו לכאן, הן מכות בנו ובמשפחותינו ללא רחם. אנחנו מבקשים לסלק את הרוחות או להעביר את השגרירות למבנה אחר, אחרת ניאלץ לעזוב".
בשגרירות הבינו שהעובדים לא מתבדחים: הם מתעקשים לקיים טקס בידי נזיר בודהיסטי בכיר לסילוק הרוחות הרעות. כשמזר פנה לשגריר ישראל, מרדכי לוי, והעלה בפניו את האפשרות, השגריר כמעט התעלף, "אתה רציני? אני כבר רואה את כותרות העיתונים בארץ – 'השגריר בבנגקוק הוחזר בבושת פנים ארצה עקב טקס גירוש רוחות בודהיסטי שערך בנציגות'".
אבל מזר היה רציני מאוד, ובתוך ימים אחדים הגיע נזיר לבנגקוק וערך טקס בבניין שגרירות ישראל. "לאחר שפינינו את חדר הישיבות מכל הרהיטים", כותב מזר בספר, "השתטחו על הרצפה בפני נזיר מבוגר, לבוש כתום, כ־30 עובדים מקומיים, נרגשים עד דמעות. במשך ארבע שעות מילמל הנזיר פסוקים עד שהפסיק וקבע כי הטקס תם. עובדי הנציגות המקומיים היו גיבורי היום: הם באו במגע עם נזיר שקדושתו עילאית. כל עובדי 40 הקומות בבניין המשרדים התרגשו כשבאו עימם במגע. הם גם הודו להם על גירוש הרוחות הרעות מהבניין. מאז ועד לסיום שירותי בבנגקוק זכינו לעובדים בריאים ומרוצים.
"לימים, לקראת סוף 2011, בעודי קונסול בלוס־אנג'לס, פנו אליי שתי עובדות ישראליות בבקשה לבדוק את כל המזוזות בקונסוליה. צירוף מקרים מוזר הוביל למספר לא סביר של מחלות בקרב עובדי הנציגות. ביצעתי זאת בהבנה. הרב עבר מזוזה־מזוזה והחליט איזה קלף פסול ואיזה תקין, ואני חשבתי לעצמי שאחרי הכל, אולי אנחנו לא כל כך שונים מהתאילנדים".
לפנייה לכתב/ת 
