"ויתרו על הילדים שלנו"

מיכאל עלה מאתיופיה בגיל 11, ילד למשפחה מרובת אחים, ומיד נשלח לפנימייה בחינוך הממלכתי־דתי. אלו היו שנות השמונים, וכל הילדים שעלו מאתיופיה אז, נשלחו למוסדות הממלכתיים־דתיים. "זו לא הייתה אינטגרציה, אבל לקח לנו קצת זמן להבין מה קורה", נזכר מיכאל היום. "בבית הספר היו כמה כיתות בכל שכבה, ואנחנו שולבנו בכיתה החלשה, רק אתיופים. זו נחשבה אז אינטגרציה – כיתת אתיופים בבית ספר 'רגיל'. גם בשנים שאחרי, האינטגרציה שלנו הייתה אחרת: כיתות לחלשים, מורים שלא הבינו אותנו ולא ידעו מה עושים איתנו. ההורים שלנו לא ידעו מה קורה, לא ידעו לעמוד על שלהם. היום אני גם יודע בדיעבד שזו הייתה הוראה מגבוה, שכל הילדים האתיופים יישלחו לחינוך ממלכתי־דתי כחלק מדרישות הגיור. עם השנים אני רואה שינוי, אבל לא מספיק. אני עדיין חושב שאם היו משקיעים בנו אז, מתכוננים לעלייה הזו, דברים היום היו נראים אחרת".

במשך שנים סיפקה מערכת החינוך כותרות על אינטגרציה והיעדרה, על בתי ספר שבהם התלמידים יוצאי אתיופיה כללו מאה, או כמעט מאה אחוז מהתלמידים, בתי ספר שסירבו באופן לא פורמלי לקלוט תלמידים יוצאי אתיופיה, הורים שסירבו שילדיהם ילמדו בבתי ספר 'של אתיופים', אחוזי נשירה גבוהים ואחוזי בגרות נמוכים.

בקיץ 2011 החליט משרד החינוך על מדיניות חדשה שנועדה למנוע סגרגציה, וכך, בתי ספר שלמעלה מ־50 אחוז מתלמידיהם הם יוצאי אתיופיה נסגרו בהדרגה. במשרד החינוך טענו כי הדרך לשלב ילדים שעלו מאתיופיה, וגם כאלו שכבר נולדו בארץ להורים יוצאי אתיופיה, אינה ביצירת 'גטאות' – בתי ספר שבהם רוב האוכלוסייה היא של יוצאי אתיופיה. המדיניות החדשה גובשה בשיתוף ארגונים ופעילים, ואף החלו ביישומה: כמה בתי ספר נסגרו, אחרים אוחדו עם מוסדות חינוך נוספים. אולם לא כל בתי הספר האלה נסגרו. עד היום עדיין קיימים בישראל בתי ספר בהם אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה גבוה מ־50, בעיקר בגלל מיקום בתי הספר בשכונות בהן מתגוררים בעיקר יוצאי אתיופיה.

"משרד החינוך אולי שכח, או לא רצה לראות, שבתי הספר האלו לא קמו יש מאין", אומר מ', פעיל ותיק בקליטת עלייה שסירב להזדהות בשמו. "זה חלק ממדיניות הקליטה של העולים, להפנות אותם מלכתחילה לשכונות ספציפיות. הרי ברור שאם בשכונה יש 80 אחוז יוצאי אתיופיה גם בית הספר השכונתי ישקף את המצב. הם גם לא חשבו שכבר יש בבתי הספר האלו, לפחות בחלקם, תוכניות שאמנם מיועדות לקדם את התלמידים יוצאי אתיופיה, אבל לא מיועדות רק להם, אלא לכל בית הספר. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל מי נמצא בשכונות שאליהן הפנו את האתיופים? בדרך כלל אנשים משכבות חלשות שגם לילדים שלהם אין חוגים ואין העשרה, ובתי הספר שלהם לרוב פחות טובים. התוכניות האלו קידמו את כולם. לא רק ילדים אתיופים".

צילום: יובל חן

כולם מרוויחים

60 אחוז מבני הקהילה האתיופית הם ילדים מתחת גיל 18, ועל פי נתוני משרד החינוך (נכון ל־2013), לומדים במערכת החינוך בישראל כ־44 אלף ילדים ובני נוער ממוצא אתיופי, מהם רק כ־14 אלף נולדו באתיופיה. כ־30 אלף הנותרים נולדו בישראל. בעשור האחרון רושמים התלמידים, בני העדה האתיופית שיפור גדול בהישגים, ולא מעט ארגונים פועלים כיום בישראל לשילובם וקידומם. אחד מהם הוא ארגון פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, שהוקם כבר ב־1997, ובראשו עומדת מיכל אברה סמואל, שעלתה לישראל בגיל תשע.

"אנחנו, בפידל, לא רק רוצים לשלב את הילדים במערכת החינוך, אלא להביא אותם להצלחה" אומרת אברה סמואל. "אנחנו נותנים תגבור לימודי, העצמה לקהילה והכשרות מנהיגות לנוער, ילד לא צריך רק להשתלב, אלא להצליח, וזה מה שבונה את התדמית החיובית ומאפשר לו להתמודד עם הקליטה בחברה בישראל".

למרות זאת, בשנה הקרובה ייתכן שלא יתקבל תקציב למרכזי הנוער שהעמותה מפעילה, בגלל הטענה שהתוכנית מיועדת רק ליוצאי אתיופיה. בעקבות אירועי מחאת יוצאי אתיופיה בשנה האחרונה, החל משרד החינוך להפעיל מדיניות חדשה למניעת בידול. כתוצאה מכך דווקא תוכניות לקידום ילדים יוצאי אתיופיה נסגרות מחוסר מימון.

צילום: תומריקו

"התוכניות שלנו, בניגוד למה שאולי חושבים, הן לא סגרגטיביות, אלא מאפשרות לכלל הנוער להשתתף", מדגישה אברה סמואל. "במרכזי הנוער שלנו ברחבי הארץ, 10־15 אחוז מהמשתתפים בתוכניות אינם ממוצא אתיופי, ומי שהחליט על סגירת תוכניות כאלו פשוט לא ירד לשטח".

תוכנית נוספת שצמחה מתוך הצורך של ילדים יוצאי אתיופיה, אבל עוסקת בקידום כל הילדים בבתי הספר היסודיים בהם היא פועלת, היא התוכנית של המרכז לחדשנות בחינוך. התוכנית רושמת הישגים משמעותיים, ומסקירתה עולה כי למרות שהיא מתמקדת בבתי ספר שבהם יש רוב לילדים בני העדה האתיופית, היא נותנת מענה לכלל התלמידים. הקידום נעשה במתודה חדשנית, שבה מעודדים ילדים בבית הספר לקרוא, לכתוב ולדבר בכיתה, כל אחד לפי הרמה שלו. הדגש הוא שכל זה נעשה בכיתה אחת, בלי להוציא תלמידים לכיתות עזר, ובעזרת שיטות חדשות והצבת ספריות עצומות בכל כיתה וכיתה. המתודה יובאה מארצות־הברית, שם ערכו אנשי המרכז מחקר מקיף בבתי ספר מצליחים, הממוקמים בשכונות שנחשבו קשות במיוחד. התוצאות של הפרויקט מדברות בעד עצמן, והציונים הממוצעים בבתי הספר שבהם פועלת התוכנית עלו בעשרות אחוזים.

ומה קורה בחטיבה ובתיכון? ב־2010 למדו בכיתות י"ב 2,230 תלמידים ממוצא אתיופי, מתוכם מעל 85 אחוז ניגשו לבגרות, אך רק 36 אחוז עמדו בזכאות לבגרות מלאה, לעומת הממוצע הארצי העומד על 54 אחוז. ב־2014, לעומת זאת, עמד שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה על 50 אחוז, בהשוואה ל־63 אחוז במגזר העברי. אבל העלייה הזו אינה משקפת דבר לדברי גורמים הפועלים במגזר, שכן היא נובעת בעיקר מהפניה לבחינות באמהרית, מה שמזכה את התלמידים בתעודה, אבל כזו שמתבררת מאוחר יותר כחסרת ערך בקבלה לאוניברסיטה.

"יש אחוזי נשירה סמויים גדולים מאוד בקרב התלמידים האתיופים", אומר פעיל הקליטה מ'. "אני אומר 'סמויים', מכיוון שעל פניו, הילדים האלו עדיין רשומים במערכת החינוך. הם פשוט לא מגיעים. משרד החינוך מנסה, אבל משהו לא תמיד עובד, ועדיין יש שיפור למעלה. אולי בגלל שהילדים שנולדו כבר בישראל הם אחרים, לכן אולי יותר קל להם. עדיין קשה לי לשכוח, שהרבה שנים הילדים שלנו היו ילדים שוויתרו עליהם, שהניחו מראש שהיכולות שלהם נמוכות באופן טבעי משל אחרים".

שוויון מתחיל במפגש

מהרטה ברוך־רון, סגנית ראש עיריית תל־אביב־יפו מטעם מרצ, ואחראית על תחום הרווחה והשירותים החברתיים, היא יוצאת אתיופיה הראשונה שנבחרה לכהן במועצת עיריית תל־אביב־יפו. "כדי שיהיה שוויון, לפני הכל צריך שיהיה שוויון הזדמנויות וגם מפגש", היא אומרת. "השוויון לא ייווצר יש מאין אם לא יהיה מפגש, וזה בדיוק הרעיון שמאחורי האינטגרציה, לבטל את המצב של 'אנחנו' מול 'הם'. אבל במצב הנוכחי, שבו יש שכונות שבהן מעל 80 אחוז הם יוצאי אתיופיה כבר נוצר בידול. אינטגרציה היא לא רק כמה שעות בבית הספר, שבהן משתדלים שאחוזי הילדים האתיופים והישראלים יהיו זהים. אינטגרציה זה ביומיום, במגורים משותפים ולא בשכונות מבודלות, בשירות הצבאי, במקומות העבודה, בהיכרות עם האחר, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם באמת אחרי שלושים שנה יש כאן אינטגרציה כזו".

בשנת 2001 הייתה ברוך־רון ממייסדי עמותת "היווט" לסיוע סוציאלי, חינוכי וכלכלי ליוצאי אתיופיה, ושימשה כיושבת הראש הראשונה שלה. בהמשך הייתה ממייסדי עמותת "עולים ביחד", המקדמת מנהיגות ומצוינות בקרב אקדמאים יוצאי אתיופיה, בה שימשה כחברת הנהלה. "הרעיון לסגור תוכניות, שהן, כביכול, מבדלות, בלי להציע חלופה מתאימה – הוא אבסורד", היא מוסיפה. "התוכנית החדשה צריכה לאמץ מודלים כמו 'פידל' וכמו 'המרכז לחדשנות'. זה יהיה נפלא".

מיכאל, שחי כאן כבר כמעט 30 שנה, מוסיף גם הוא: "גם היום אני שומע הורים לבנים, שאומרים שהם לא רוצים שהילד ילמד בבית ספר 'של אתיופים' – כזה שיש בו ריכוז 'גבוה מדי' של ילדים אתיופים. אני שומע הורים שאומרים שאנחנו מורידים את רמת הלימודים ו'לא על חשבון הילד שלי', או 'למה תמיד בשכונות העניות?' ואין לי כוח להתווכח ולהסביר שלילדים שלנו יש בדיוק אותה יכולת כמו לשלהם. ועובדה, כשמשלבים אותם נכון – כל בית הספר מרוויח".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד רואה חשיבות עליונה בשילוב תלמידים יוצאי העדה האתיופית במערכת החינוך, ומשקיע בכך משאבים רבים. במסגרת מדיניות זו, מפעיל המשרד תוכניות רבות לקידום ולשילוב תלמידים בני הקהילה: הכשרה וליווי צוותי חינוך, עבודה בנושאי רב־תרבותיות ושיפור מיומנויות השפה, הפעלת מרכזי למידה בשעות אחר הצהריים בכיתות ה'־י"ב, עבודה עם ההורים על חיזוק הקשר עם בית הספר, איתור תלמידים מתקשים ובניית תוכנית אישית לשיפור ההישגים, והפעלת קבוצות למידה לצורך שיפור הבגרויות. זאת ועוד: המשרד פועל לטיפוח מצטיינים ולהרחבת הטיפול בנוער נושר, וכמו כן מופעלות תוכניות להכנה לצה"ל, קרן מלגות ועוד. לאחרונה הקים המשרד ועדה מייעצת למעקב ולטיפול בתלמידים בני העדה. באשר לנתוני הבגרויות: ישנה עלייה מתמדת באחוז הזכאים לבגרות. יודגש שכל ארגון שנכנס לבית הספר צריך להיות במאגר התוכניות של המשרד". •