שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 02.05.2016
    הו, היסוסים מבורכים
    ירון לונדון

    אחדים מידידיי נאנחים ומתנבאים על קץ המדינה. אני מנחם אותם בעזרת שיקולי הסתברות וקובע כי הסיכוי לטעות בחיזוי פסימי שווה לסיכוי לטעות בחיזוי אופטימי. אני מזכיר להם כי תכופות מתברר שתופעה הנתפסת כאסון היא מבוא להצלחה, והישג המפיח התלהבות מתגלה כמפח נפש. גם אם הנימוקים האלה אינם משכנעים את ידידיי הנואשים, לפחות הם מפיגים לשעה קלה את דאגותיי שלי.

     

    בזמן האחרון נמצא חיזוק לשיטתי. הוא עולה לי בהודאה: במשך כמה עשרות שנים נכשלתי בחיזוי ההתפתחויות ברמת הגולן. סברתי שהקמת ישובים ברמה היא בזבוז משווע של משאבים לאומיים, מפני שיש להותירה בידינו כקלף מיקוח במשא ומתן על שלום עם סוריה. עקבתי בדאגה אחרי מעשיהם של מטפחי הזיכרון הלאומי, המתאמצים לטעת בלבבות את הטענה הכוזבת כי חבל הארץ הזה הוא יהודי מימי קדם. חששתי שכל חפירה ארכיאולוגית שמגלה יישוב מתקופת המשנה והתלמוד, כל יישוב חדש וכל מטע דובדבנים, מקטינים את הסיכוי שממשלות ישראל יעמדו בלחץ הפנימי, יתעשתו ויתפשרו עם הסורים.

     

    הפינוי הבהול של מתיישבי רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים היה בעיניי הוכחה לכך שיישובי הספר אינם מסוגלים לבלום הסתערות של חטיבות שריון, והם מכבידים על הצבא המתגונן. "התלם האחרון" קבע את גבולות המדינה בשנות המאבק שקדם למלחמת העצמאות, אבל בימינו לא תפרוסת היישובים קובעת אלא הסכמים מדיניים המגובים ביכולתו של הצבא. אם השליטה בפיסת אדמה מפרידה בין שלום למלחמה מתמדת עם סוריה, כדאי, כך חשבתי, לוותר עליה. החלת החוק הישראלי על הגולן והתניית הנסיגה מהרמה במשאל עם נחשבו בעיניי למשגה חמור.

     

    ולא רק אני הקטן חשבתי כך, אלא ארבעה מראשי ממשלות ישראל. כולם כאחד שגו בכך שהעריכו הערכת יתר את עוצמתה של סוריה, לא שיערו כי המבנה הפנימי שלה כה רופס והניחו כי כריתת הסכם שלום עם האויב מצפון ישקיט את לבנון וידחה את הצורך להגיע להסכם עם הפלסטינים. מומחי המודיעין ידעו שהעם הסורי נחלק לקבוצות אתניות ודתיות העוינות זו את זו, ידעו על דלדולם של מקורות המים, על הגירת מיליוני איכרים מרוששים לערים ועל התיישנות מאגר נשקו של הצבא הסורי, אבל איש מהם לא הבין עד כמה עמוק המשבר ולא חזה את התפרקותה של המדינה. סוריה, גרעין הלאומיות הערבית בעת החדשה, נתפסה כמדינה יציבה הנשלטת בידי רודנים האוחזים בה ביד ברזל. חשבו כי בדמשק יושב מישהו שלחתימתו יש ערך.

     

    ההערכות השגויות הניעו את יצחק רבין להבטיח לנשיא קלינטון כי לאחר שיושג הסדר כולל, יסיג את ישראל לגבולות 1967. הם הניעו את יורשו, שמעון פרס, לאשרר את הסכמת קודמו בתנאי שארה"ב תכרות עימנו ברית הגנה. הם קירבו את אהוד ברק להסכם (שעליו התחרט לאחר שהבין כי לא יזכה בתמיכה ציבורית למהלכו), והניעו את בנימין נתניהו לשרטט מפה שהסיגה את הגבול עד למצוקים. עדותו של קלינטון באוטוביוגרפיה שלו אמינה יותר מגרסאותיהם, אבל אם שב בעלה של הילרי לעיין בספרו אולי הוא מודה בליבו כי טעה בכך שדחק במנהיגינו המהססים. הו, היסוסים מבורכים. הו, פיק ברכיהם של בני מזל.

     

    לפני שבועיים כינס נתניהו את שרי ממשלתו ליד מעלה גמלא והודיע שישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. אני חושב כי טעה בהכרזה המעירה שדים מתרדמתם, אבל אין לכך חשיבות רבה, מפני שהכל מבינים שישראל לא תוותר על הרמה כדי לסייע בשיקומה של סוריה, ואפילו המעצמות לא יתבעו זאת ממנה.

     


    פרסום ראשון: 02.05.16 , 22:53