משנה מקום
תאמר נפאר לא נרצח בגלל סמים כמו החברים שלו מהשכונה. העדיף להיות ראפר בועט מאשר להתחנף לקהל יהודי. ועכשיו, כשסרטו 'ג'נקשן 48' קוטף פרסים יוקרתיים ברחבי העולם, הוא משמיע את קולם של ערביי ישראל הצעירים: אלה שמתעמתים עם המדינה, אבל נאבקים באותה מידה בחברה השמרנית שאליה הם שייכים. ויש לו גם מה להגיד על הקולגות מפעם, סאבלימינל והצל
תאמר נפאר לא שוכח. "בשנת 2000 נרצח אחד החברים הכי טובים שלי", הוא מספר. "הוא גר חלון מעליי ותמיד דפק לי כדי שאנמיך את כל החרא ששמעתי. כמו במקרים אחרים, היה סכסוך בין משפחות. ערב אחד הוא ישב במקום הלא־נכון עם האדם הלא־נכון, ואז באו להתנקש באיש הזה. החבר שלי נרצח וגם עוד אדם שהיה שם, ובן דודה שלי שעבר שם קיבל יריות ברגליים. שבוע לפני כן, החבר אמר אמר לי, אם ירצחו אותי, אתה תכתוב עליי שיר".
מה עובר בראש כשאסון כזה קורה?
"להיות עקשן יותר, לתקן את השכונה. אני מחובר לרחוב, מקבל שיחות טלפון מנערים בכלא. מספר להם שהם נגעו בי, שכל הסיפורים שאני כותב מבוססים לא רק על חוויות שהם עברו, אלא גם על החוויות שלי. לא באתי מהוליווד לכתוב על לוד. גדלתי איתכם פה".
ונפאר עדיין חי בלוד. מגדל בה את שני ילדיו. ממנה שאב את החומרים ל'ג'נקשן 48', הסרט שכתב ושבו הוא משחק בתפקיד הראשי. אליה חזר לאחר שהסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין בחורף האחרון ואותה עזב בחודש שעבר לימים ספורים כדי להשתתף בפסטיבל טרייבקה בניו־יורק. "מה שקורה פה מלחיץ", הוא אומר בדרך למועדון האופנתי שבו עומדים להכריז על הזוכים בפסטיבל. "לברלין הגעתי בצניעות, ואחרי הפרס הציפיות גדלות יותר. משהו שלא סימנת לעצמך קודם".
דווקא בפרמיירה כמה ימים קודם הייתה לו תחושה קלה של אכזבה. "הקהל היה מאופק", הוא אומר. "בברלין הכי התרגשתי בעולם, שטיח אדום, אולם ענק. כשהקרדיטים עלו, הקהל עמד על הרגליים למשך שמונה דקות, מחאו כפיים וצעקו בראבו. נפל לי האסימון שעשינו סרט בן זונה". ההקרנות הבאות בניו־יורק שיפרו את מצב רוחו. הוא כבר הרגיש בהן את אהבת הקהל, שרצה לדעת אילו מהסצנות באמת לקוחות מחייו.
ועכשיו, כדי להעביר את הזמן עד שתיחשף החלטת השופטים, הוא מתמסר לתיעוד במצלמה של הנייד. את התמונות, שיעלה לעמוד הפייסבוק של הסרט, הוא מפיץ בקבוצת הווטסאפ של החברים שלו מהשכונה. כשסוף־סוף מגיע הרגע, נפאר נושם לרווחה. 'ג׳נקשן 48' נבחר כסרט הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית. הבמאי אודי אלוני עולה לבמה ומקדיש את הפרס לזכרם של רונית אלקבץ שנפטרה ימים ספורים לפני כן ולחברו הטוב ג'וליאנו מר־חמיס, שנרצח לפני חמש שנים. נפאר, בז'קט מנומר, עומד לצידו.
כעבור כמה דקות הם הולכים להצטלם עם רוברט דה־נירו, שייסד את הפסטיבל לאחר אסון התאומים. "ברכותיי", אומר השחקן הגדול ונפאר מודה לו בתנועה של V, בכל זאת ראפר. "אמרתי לו שאני מעריץ גדול שלו", הוא מספר אחר כך. "הוא אמר ששמע הרבה דברים טובים על הסרט, אבל עדיין לא יצא לו לראות. הלוואי שאוכל לקחת את המודל של הפסטיבל שלו, שנוצר כדי לעזור לעיר במשבר דרך אמנות, ואעשה את זה בלוד. האם ההצלחה תפתח לי דלתות והחיים ישתנו? אלה לא שאלות שמעסיקות אותי עכשיו. אני הכי רוצה עכשיו לחזור לאשתי והילדים".
* * *
בקו התפר שבין המאה ה־20 למאה ה־21, כשסצנת ההיפ־הופ הישראלית הגיעה לשיאה, תאמר נפאר היה שם. בעוד סאבלימינל, הצל ומשפחת תאקט טרפו את המיינסטרים, דאם, ההרכב של נפאר, אחיו סוהיל ומחמוד ח'ררי, סיפק אלטרנטיבה בועטת. טקסטים בערבית, תכנים פוליטיים וחברתיים, רקע קשוח. בסטנדרטים המסורתיים של היפ־הופ, הז'אנר שיכול להפוך מצוקה להצלחה, דאם היו הכי אותנטיים שיש.
נפאר נולד לתוך צלילים. אביו, גיטריסט מוכשר, הקים להקה והופיע איתה בעזה, בג'נין וגם בקוליסאום בתל־אביב. ניגן מפיירוז ועד הביטלס. משבר כלכלי הוביל לקטיעת הקריירה, והאב עבר לעבודת כפיים. "בשכונה נחשבתי לאחד שבא מבית טוב", אומר נפאר, 'לבן'. לא סוחר סמים. בין 99' ל־2001 מתו יותר מ־50 לודאים בחיסולים פנימיים. הכרתי את כל הנרצחים. אם הם לא היו חברים טובים שלי, אז שיחקתי איתם כדורגל. אתה מקבל דיסק של היפ־הופ מתנה מבחור ואחרי חצי שנה הוא נרצח. גם במשפחה שלי היו כאלה שנעצרו על סמים. זה כמו זיהום - משהו באוויר, וכולנו נגענו בו בצורה ישירה או לא ישירה. אנחנו מדברים על אנשים משכונות שאין בהן כבישים ממש. אבטלה מאוד גבוהה".
איך אתה לא נשאבת לזה?
"אבא שלי היה קשה איתי. אם הייתי מביא ציון 95 מבית הספר, הוא היה רוצה שאביא 100. הוא כנראה רצה להגשים את עצמו דרכי. אבא עזב את בית הספר מוקדם, הוא לא ידע לקרוא ולכתוב. כשהייתי בכיתה ח', הוא עבר תאונת דרכים ששיתקה אותו, ואז החליט להשלים את החסר, למד קרוא וכתוב. היום הבית שלנו נראה כמו ספרייה עירונית".
איך החברים מהשכונה התייחסו אליך?
"הייתי מסתובב עם נערים די קשוחים, אבל בגלל שהייתי כריזמטי ומצחיק, היה חשוב להם להראות לי שהם לא נופלים לסטריאוטיפ של 'אנחנו ממשפחות הפושעים'. כשיצאנו בלילה, דאגתי שזה יהיה תמיד באוטו שלי. לשמור על שליטה. אני הראפר היחידי שלא מעשן גראס. אתה יודע איך לא נופלים להימורים? לא נכנסים לקזינו מלכתחילה".
ולא ניסו לפתות אותך?
"כשהייתי בן 19, עבדנו במחסן של ג'ינסים יוקרתיים. לילה אחד הבחור שעבד איתי אמר, זרקתי שתי חבילות מעבר לגדר, תאסוף אותי עם האוטו שלך. יש לך ג'ינסים בשווי 30 פאקינג אלף שקל, בזמן שעבדנו בשביל 120 שקל ליום. בצד ימין של הראש שלי יש את המלאך הטוב, אבא שלי, שאומר, אם תגנוב אזיין אותך. מהצד השני, השטן. ברגע האחרון עשיתי פניית פרסה ואמרתי לו, אני פוסי. לא מוכן לעשות את זה. ידעתי שיצחקו עליי. הוא נחשף עם הסחורה ביד, ולמחרת זימנו אותי למשרד. חשבו שאני תיכננתי את זה. כוסית־כוסית, אבל בחקירה לא פתחתי פה. פיטרו אותי".
הוא התביית על היפ־הופ אחרי ששמע את טופאק שאקור, מהאייקונים של הז'אנר, שנרצח ב־1996. "שכן אתיופי הכיר לי אותו. עד אז שמעתי וכתבתי בסגנון מייקל ג'קסון. הווידיאו קליפים של טופאק נראים כאילו הוא צילם אותם בשכונה שלו. ראיתי איך הגוף שלו מדבר, עם הכריזמה הגדולה שלו, ואמרתי, אני רוצה להבין מה הוא אומר. לקחתי מילון אנגלית־ערבית והתחלתי לתרגם. כדי להבין את הסלנג שלא מצאתי במילון, הייתי עוצר נערים אתיופים בשכונה ושואל אותם".
כשהתחיל לעבוד על אלבום ראשון באנגלית נחשף לתרבות ההיפ־הופ המקומית. "קראתי ב'פנאי פלוס' שיש תעשייה שלמה של אנדרגראונד בעברית, חיפשתי את השמות של האנשים בדפי זהב ו־144. הזמינו אותי לאירוע של אמנים וראיתי שכולם שרים בעברית ולא באנגלית. אז אמרתי, נשיר בעברית ובערבית. התחברתי עם אחי ומחמוד והקמנו את דאם".
על העברית הם ויתרו די מהר. "נושא הזהות לא היה אצלי במודעות. היה אז ימבה היפ־הופ בעברית ולא היה אלבום של היפ־הופ ערבי. גם לא הייתה מוזיקה אלטרנטיבית ערבית, רק קלאסית ערבית". למרות הדיבור שהיה עליהם, הם לא הצליחו לכבוש את הקהל היהודי. "אחרי מהומות 2000, ערבית לא הייתה מקובלת על הבמות. גם לא אהבו לשמוע את התכנים שלנו. מה שהפתיע אותנו זה שעשינו הופעה ראשונה בערבית בחיפה, והמקום היה מפוצץ. 1,500 איש. למחרת הופענו בנצרת לפני 2,000 אנשים. אז אתה מתחיל להרגיש לאן אתה שייך, מי מקבל אותך. מגיעים אליך הביתה, שולחים פרחים. למיינסטרים הישראלי הגענו רק אחרי הסדרה 'עבודה ערבית' של סייד קשוע. סייד ביקש לשלב בה את השירים שלנו".
בגלגלצ לא השמיעו אתכם?
"רק בתוכנית 'עסק שחור', אבל לא בפלייליסט. אולי עכשיו מירי רגב תשנה את זה".
* * *
היום, בגיל 36, נפאר יודע בדיוק איפה הבית שלו. הוא רואה בעצמו בן לדור חדש של ערבים ישראלים שגאה בזהות הפלסטינית, אבל לא מוכן לוותר על ערכים אוניברסליים של הומניזם ושוויון. "דור תחריר, שלא רצה את מובארק, קדאפי ואסד, אבל גם לא את ההתנשאות, ההתערבות והרמאות של המערב", הוא מסביר. "דור שנמאס לו להתפשר, שרוצה דף חדש, שלא מתקפל מול ההיררכיה השבטית הגברית, וגם לא מול הישראלים. שרוקד עם בחורות במועדונים, אבל ברגע שמתגרזנים עליו עומד על שלו. ששר על הבית ההרוס ומחזק את הזהות הערבית, אבל ברגע שהחברה הערבית לא פיירית כלפי נשים, הוא עומד מולה".
'ג'נקשן 48', שעלה אתמול בבתי הקולנוע, נושא את רוח המרד. הסרט הוא דרמת היפ־הופ מלהיבה שמספרת על אהבתם של הראפר כרים (נפאר) והזמרת מנאר (סמר קופטי). בזירה אחת הם נלחמים בחברה הערבית השמרנית, שדורשת ממנאר להפסיק לשיר. בזירה אחרת הם נאבקים בדיכוי מצד הממסד היהודי. הם וחבריהם מנסים לשרוד במציאות של עוני, סמים ואלימות משטרתית.
היפר־ריאליזם מצד אחד, אבל גם תקווה לעולם חדש. "אודי אלוני אמר משפט מאוד נכון על הסרט: שזה סרט על מקום שלא יוסד עדיין", מספר נפאר. "אני חושב שאחרי ההתפרקות של העולם הערבי וכל הפאקינג שיט שקורה בממשלה בישראל ומה שעושים בשטחים, החבר'ה בסרט כאילו נמצאים על תיבת נח. נכון שהם מתנהגים כמו חיות עם הסמים והמכות, אבל הם לא מוכנים ללקק למערב. שמים את המסורת במסננת ולוקחים רק את האבנים הטובות. הם הולכים לבנות עולם חדש".
נפאר כבר התחיל לבנות כזה בעצמו. בשנים האחרונות הוא מנחה בלוד סדנאות היפ־הופ לנוער ("פעם אחת הגיע אליי יהודי חרדי ואמר, למה אתה לא עושה סדנאות כאלו אצלנו, אתה הגאווה של לוד"). המטרה שלו היא להפוך את לוד למרכז של היפ־הופ ערבי. כבר היום פועלים בה לדבריו מעל 20 יוצרים. הוא מעורב במאבק נגד הריסת בתים בעיר ואף גייס אליו את איתי טיראן ומיכאל מושונוב, ואירגן בה כמה סיורים של אמנים. "וזה משפיע", הוא אומר. "פתאום העירייה שמה מחסום ושומרים ליד הרכבת ואנשים לא נהרגים יותר".
אתה נשמע אופטימי. סייד קשוע, לעומת זאת, החליט לנטוש. את טירה, את ישראל.
״אני לא רוצה להישמע כאילו אני נשאר פה וזו הקרבה. גדלתי בלוד, לא בפריז, אבל אבריבאדי נואוז יור ניים. זה מקום שאפשר לתקן אותו וחי בו דור חדש שרוצה חיים טובים יותר. נמאס לו מאבטלה ועוני, וגם מאמא פסיבית בבית. אני רואה את הצעירים מלוד בהפגנות נגד הריסת בתים, ושבוע אחרי בהפגנה נגד רצח נשים ואז פוגש אותם במצעד הגאווה. דור אמיץ שאף אחד לא רואה אותו".
אולי הייאוש של קשוע נובע מזה שהוא באמת ניסה להשתלב בחברה הישראלית. הוא פנה לקהל קוראי העברית.
"הוא כותב בעברית לקהל מסוים, אולי זו הדרך להאניש את הערבים בעיני ישראלים. אני קורא את סייד ומתחבר אליו ככותב למרות שהוא לא רדיקלי והגישה שלנו שונה. סייד מחפש את הדו־קיום ואנחנו מתעסקים עכשיו בקיום. הרפרנס שלו הוא בדרך כלל החברה הישראלית ואנחנו עומדים מול החברה הערבית. שנינו משתמשים בהומור עצמי. אני גדלתי על אמינם, וגם אם הוא היה גרמני הייתי מתחבר אליו כאמן".
ובינתיים החברה הישראלית הולכת ומקצינה. עד כמה המצב מפחיד אותך ברמה האישית?
"אחרי הרצח של מוחמד אבו־ח'דיר, כשהבן שלי היה יורד למטה לשחק, הייתי מסתכל מהחלון ובוחן כל רכב שעבר. זו הייתה תקופה מבהילה. זה מפחיד. צריך לחוקק חוקים שיעצרו אנשים גם על הסתה, להבהיר שזה לא קול להסית נגד ערבים".
המצב רק החריף בחודשים האחרונים, במיוחד מאז אינתיפאדת הסכינים.
"הכוח נמצא בידיים של ישראל - פוליטית, צבאית ומשטרתית. מי הצד השני? אבו־מאזן? בחייאת. בינתיים ישראל משתמשת בכוח באופן אלים ובוטה. תראה את האלימות שהיא מפעילה על הבתים שלנו, וכל ייהוד אדמות 48'. אולי בעוד עשר שנים לבן שלי יהיה אסור לקנות בית פה".
זה לא חשש מוקצן מדי?
"אנחנו עדיין חיים עם הפחד. סבא שלי גורש מיפו, ואז עבר לאשקלון וגם משם גורש לירדן. בטעות הוא נשאר פה. זו בהלה שאבא שלי חי איתה כל הזמן, ועכשיו אני חושש לגבי הילד שלי".
ומה עם ההסתה הפלסטינית, שמעודדת אקלים של פיגועי טרור נגד יהודים?
"אני די מודע להסתה שיש בחברה שלנו, ורוצה להילחם בה. אבל ההסתה הכי גדולה היא לא של השייח' במסגד, אלא האבטלה, הכיבוש. חוסר התנועה. לך לסילוואן ותראה איך משתלטים על הבתים שם ומעיפים אנשים לרחוב. תראה איך עוצרים ילדים בני חמש! יש שישה מיליון אזרחים בישראל שיכולים ללכת להופעה של ביונסה. ויש שישה מיליון פלסטינים כלואים".
ישראל נחלקה לשניים בעקבות מקרה החייל היורה.
"אם תיתן את הקלטת לשופט בבית משפט במדינה מתוקנת, ההכרעה תהיה מיידית וחד־משמעית: החייל רצח בן אדם מנוטרל. בלי להיכנס לדיון שאף פעם לא נצא ממנו - האם זה מוסרי, האם הוא מחבל, האם הוא לוחם חופש - לישראל יש שלוש אופציות: אל"ף, אסור לרצוח בן־אדם מנוטרל ואז החייל צריך ללכת לכלא; בי"ת, מותר לרצוח אדם מנוטרל, וזה תקף גם במקרה של פלסטינים שמאוימים על ידי ישראלים; גימ"ל אסור לרצוח אדם מנוטרל, אלא אם כן הוא ערבי. תחליטו".
* * *
באחת הסצנות ב'ג'נקשן 48' כרים ולהקתו מתעמתים עם צמד ראפרים יהודים, שבאופן מפתיע מעוצבים בצורה פחות קריקטורית מהאורגינל. "סאבלימינל והצל הם הראשונים בהיפ־הופ הישראלי, ועשו את זה הכי מרשים", מפרגן נפאר. "חיקוי הכי קרוב לאמריקאים, נשמע כמו דיבוב. הייתי מעריץ שלהם".
בתחילת העשור הקודם הייתם הגיבורים של הסרט התיעודי 'ערוצים של זעם'. לרגע הייתה תחושה שיש ביניכם איזו שותפות גורל. מה קרה מאז?
״אני התבגרתי, הם לא. נשארו בני 18 עם הכובעים והרסו את מה שיצרו בשני האלבומים הראשונים עם שירי המיינסטרים המאוחרים שלהם. טונה, למשל, הוא לא בצד הפוליטי שלי, אבל אמנותית אני מעריך אותו. הוא מגרה את המחשבה. המוזיקה של סאבלימינל והצל נשמעת כמו ראפ לקייטנות. גם אם הייתי מתנחל לא הייתי מקשיב להם".
גזענות כרייטינג?
"הם תמיד היו גזענים, אם לא מתנשאים. יכולת להריח את הגישה של: אין עם מובחר יותר משלי. אני חושב שהם לא הומניים בטקסטים שלהם, יש שם הרבה שוביניזם - תני לי, תרדי לי. אם אני אגיד לסדיאה אשתי משפט כמו 'אני הראש את הצוואר', היא תשבור לי את הראש".
איך אתה רואה את החיבור בין היפ־הופ ללאומנות, גם השירים של דאם מדברים על גאווה ערבית.
"אני לא עוטף את עצמי בדגל וקעקועים, זה לא עושה לי את זה. לא הישג מבחינתי שנולדתי פה. לא רוצה לזלזל בשכבה שלמה, אבל כל הפטריוטיזם הזה ולעמוד בהמנון לא עושה לי את זה. אני לא רוצה למות למען אף אחד, אני רוצה לחיות".
ובכל זאת בשירים שלך מעורבים תכנים פוליטיים ואתה אקטיביסט.
"כשאני מדבר על פלסטינים והריסת בתים בלוד זה מתוך חוסר היכולת לקנות בית. לא אנשק את האדמה, החול לא טעים. אבל יש פה בערך 6,000 בתים של אזרחים ישראלים כביכול - ערבים - שהם תחת איום הריסה, וזה מה שמעניין אותי עכשיו. האמנות שלי יותר מורכבת מאיזה פאנץ' ליין רדוד בשיר או באיזה סרט של ברוס ויליס. ברגע שהאדם מכיל ומבין ומפנים את העוול שהוא גרם לאחר, אפשר להתחיל לעבוד ביחד. אבל ברגע שזה שלום בין אדון לעבד, המלחמה תימשך. כשהישראלים יכירו בעוול שנעשה ב־48' לסבא שלי, לאבא שלי וגם לי, אפשר יהיה לדבר על עתיד טוב יותר".
תחום נוסף שבו עוסק נפאר גם בשירים של דאם וגם בפעילות החברתית שלו הוא המאבק לשוויון בין נשים לגברים. לוד היא מקום שבו התופעה שמכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה" הגיעה לממדים מבהילים. 'ג'נקשן 48' מנסה להתמודד עם הנושא דרך דמותה של מנאר. "אני מכיר סיפורים של נשים שרצו להיות זמרות, אבל המשפחה לא הסכימה. בימים האלה יש את הסיפור של זמרת החתונות הבדואית סמאח אבו־כף, שזוכה לביקורות רעות במגזר שלנו".
איך אתה מסביר את התגובה העוינת?
"כתבתי שירים על רצח נשים ובדמיון ראיתי את השכנות שלי, אבל מאוחר יותר קלטתי שזה אוניברסלי. פה אולי לא מרשים לאישה לשיר, אבל בארה"ב יש תעשייה פורנוגרפית של ניצול. העולם מתנהל על ידי גברים מאז ומתמיד ותראה באיזה חרא אנחנו נמצאים. כמו שאני נלחם בגזענות הישראלית, אני נלחם גם בגזענות שוביניסטית. מחמוד דרוויש כתב פעם שנהפוך לעם רק כאשר המשורר יוכל לתאר בטן של רקדנית באופן ארוטי. אני אומר, נהפוך לעם ברגע שהמשוררת תתאר באופן ארוטי בטן של רקדן".
עד כמה ביקורת פנימית ופומבית מחלישה חברה שגם ככה מוחלשת על ידי הממסד?
"כשאומרים לי שלא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ, אני עונה, אל תתפלאו שהבית שלנו מסריח, כי כל הלכלוך בפנים. בדף שלנו בפייסבוק מתקיימים דיונים אינטליגנטיים, גם אם הם לא מובילים להסכמה. לאביב הערבי הבא כבר נבוא יותר מוכנים".
התודעה הפמיניסטית שלו התפתחה לצד זו הלאומית־חברתית. "כנער שאלתי למה אבא לא עושה בבית את הדברים שאמא עושה. למה היא עובדת קשה בבית ולא מקבלת משכורת. ואז אני הולך איתו לעבודה ושואל איך לו יש ידיים מלוכלכות ואבק בשיער וליהודי ידיים נקיות עם חליפה. בוויכוחים שהיו לנו כטינאיינג'רס על איך להתייחס לבחורה שהיא כן או לא בתולה, אמרתי, מה זה באמת משנה אם היא בתולה. לא יודע אם באמת האמנתי בזה או שרציתי להישמע שונה".
אחד משותפיו למאבק הזה היה ג'וליאנו מר־חמיס, שנרצח באפריל 2011. חודש לפני כן הופיעו דאם בתיאטרון של מר־ח'מיס בג'נין, לכבוד צאת סרטו התיעודי 'הילדים של ארנה'. "ההופעה יצרה הרבה באזז, רצו להפריד בין גברים לנשים. ג'ול סירב ורצה שנארח על הבמה את אחת השחקניות. שרנו ביחד והיו צעקות מחאה".
הרצח שלו הרג את התקווה?
"בחודשים הראשונים פחדנו ונבהלנו. זה ממש הרתיע אותנו מלהמשיך. אתה אומר וואלה, זה מסוכן. האש קרובה לבית. לא רק חמושים נרצחים, גם אמנים. אבל אמנות היא הכלי היחידי שיש לנו".
* * *
את 'ג'נקשן 48' כתב נפאר יחד עם אורן מוברמן, במאי ויוצר ישראלי־אמריקאי עם קבלות ('השליח', 'מחוץ לזמן'). כתיבה היא דבר שטבעי לו. משחק הרבה פחות. "זו הייתה חוויה מבהילה", הוא מודה. "פחדתי שלא אעמוד במשימה, שייצא מאולץ ומזויף. כראפר, אני שולט בבמה, יודע מה לומר. פתאום מול המצלמה הייתי צריך להיות רגיש, לחבק ולאהוב את מנאר, לבקש עזרה מהאמא שלי בסרט. אמרתי לעצמי, אתה חייב לשחרר. ידעתי שאם אפול, אודי הבמאי יחזיק אותי. הוא חידד את האמן שבי ואת המהפכן, את השקט ואת הצעקן. גרם לי להבין שלכולם יש מקום".
וזה נמשך גם מחוץ לסט?
"אני כבר לא מחביא את הסודות והחולשות שלי. אומר, כן, אבא שלי לא ידע קרוא וכתוב, כן, עיקלו לנו את הטלוויזיה. דברים שהם טבעיים לשכונה, אבל כשיצאתי החוצה והכרתי אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים - התביישתי. הגעתי לבתים שלהם וראיתי את הספריות הגדולות. אני לא ידעתי מי זה ניטשה ומחמוד דרוויש. זה היה מביך עבורי. לכן באלבום הראשון כל כך התאמצתי להכניס רפרנס לדרוויש ולאדוארד סעיד. להראות שיש לי את זה. כאילו, אוקיי, אתם גדלתם על 'עץ הזית' של דרוויש, אצלי בשכונה גידלו עצים של מריחואנה".
איך אשתך מקבלת את תאמר החדש?
"אנחנו מכירים מכיתה ח'. סדיאה מכירה את כל החולשות שלי. אחר ההקרנה של הסרט היא בכתה, אמרה, חשבתי שזה סרט פוליטי על לוד וקיבלתי סיפור אוניברסלי: צעירים שנלחמים על הקיום שלהם. היא אוהבת את השירים שלי יותר עכשיו, אומרת שיש בהם יותר רגש, מלודיה ורבדים. היא לא טיפוס של היפ־הופ".
לפנייה לכתב/ת 
