בינת אל פאנק // בינת אל פאנק
אלבום הבכורה היפהפה של בינת אל פאנק הוא המשך מתבקש לשנת הפריצה של האינדי המזרחי. כעת, כשאין מי שלא יודע לזמזם את 'חביב גלבי' של WA־A, מגיע תורו של ההרכב שמשלב בין פאנק, סול וטריפ־הופ עם צלילים תימניים. הסולנית שירן קרני נשמעת לפרקים כמו הכלאה יוצאת דופן בין עפרה חזה לבת' גיבונס מפורטיסהד, ובינת אל פאנק לא מביאה לארוחה הטעימה הזאת רק סינתזה של עולמות מוזיקליים שמפילה גבולות בין מזרח ומערב, אלא גם אמירה פוליטית ('מיליון סודנים'). הגם שזו לא הכי חדשנית או מבריקה, היא בהחלט מבטאת גישה מרעננת בתקופה שהמאפיין המרכזי שלה הוא פחדנות.
שילה פרבר // מכתבי אהבה
13 שנה אחרי אלבום הבכורה הפנטסטי שלה, ועדיין קשה להשלים עם העובדה ששילה פרבר לא הפכה לפי.ג'יי הארווי הישראלית. 'תתנהגי יפה' היה כל מה שאפשר לצפות לו מרוקרית מקומית בעידן שאחרי ענבל פרלמוטר. מאז פרבר התנתקה בהדרגה מהדיסטורשן וב'מכתבי אהבה' היא מוקפת מכל עבר בעיבודים ענוגים לכלי מיתר שחיברה מאיה בלזיצמן המצוינת. והאמת, גם בעבור מי שנפעם, כמוני, מהעוצמה של פרבר בימי הכאסח, האלבום החדש שלה יפה ונבון. אינטימי, אבל לא במובן הקלישאתי של הביטוי. פרבר, שנעזרת כאן גם בטקסטים של אנה הרמן וצ'רלס בוקובסקי, גדלה כמבצעת ולהגשתה נוסף ממד של בגרות. מי יודע: אולי במקום רוקרית זועפת הרווחנו את הגרסה הגותית של חוה אלברשטיין.
דויד פרץ // ארץ שלא שם
לדויד פרץ נעשה עוול מסוים כשסווג במשך שנים כ"סנדק הסצנה המוזיקלית של באר־שבע". לא כיוון שזה לא נכון, אלא כי לעיתים זה בא על חשבון תשומת הלב ליצירתו שלו. והיא, כפי שניתן לשמוע באלבומו החדש והמצוין, נושמת ומתפתחת כמו תמונת נוף ייחודית שאפשר להתבונן בה עשרות פעמים ובכל פעם היא תיראה שונה. אחרי שייבא לכאן את הסלואו־קור עם ההרכב הנפלא בלובנד, התנסה במוזיקה יפנית ב'הייקו בלוז', הפיק אמנים ויצר סביבו קהילה, זהו גם אוסף השירים הקוהרנטי והנגיש ביותר של פרץ. ניכר בו תהליך של גיבוש אישיות אמנותית ייחודית, שבה הבלוז והקאנטרי הזרים לישראל ספוגים במרחבים, בכבישים, באכזבות ובתקוות של החיים כאן. כך בדיוק צריכה להישמע גאווה מקומית.
רגל סברס // סמל סטטוס
רגל סברס עושים רוקנרול שמושפע מהסוריאליזם של הפיקסיז, מהסאונד המרושל של פייבמנט ומהדיסטורשן של פוגאזי. הטקסטים שלהם מנסים להדגיש עד כמה הם אינם מחויבים לתבניות מקובלות או לדימויים שחוקים בכתיבת שירים. אף שלעיתים זה נעשה בצורה מעט מאולצת, יש בכך חינניות ובעיקר חיוניות - אלבום הבכורה שלהם טעון באנרגיות שכל כך מסובך למצוא בישראל מחוץ ללייבל פית/קית, דרכו יצא 'סמל סטטוס' לפני מספר חודשים. כשנתבקשו על ידי אתר 'המאזין' לתאר את הסגנון המוזיקלי שלהם, ענו חברי הלהקה, "מוזיקה שמתנגנת בראש של ילד בן שבע שמשחק עם צבעי גואש". ובכן, אם לא יאביסו את הילד הזה בריטלין, יש לו עתיד.
פלד // הכל עליי
בשיר 'אין יותר טוב מזה' של פלד מסומפלת הצווחה המיתולוגית של מאיר איינשטיין מ־1993, לאחר שער הניצחון של ראובן עטר במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל נגד צרפת. די בהברקה הזו כדי לסמן את אלבום הסולו השני של הראפר כיצירה שצריך לשם לב אליה. גם בלי הזיכרון המתוק ההוא, פלד הוא יוצר חד ומוכשר (וגם במאי קליפים מוצלח), שעושה כבר שנים היפ־הופ אינטליגנטי ומלא תנופה, המשלב ביטים, דיסטורשן וכתיבה שנונה. לאור התחייה שחווה הז'אנר בישראל, הגיוני שגם ראפרים מהמעגל השני של הסצנה - כלומר האמנים שלאו דווקא נטחנים בגלגלצ, ומוזמנים להופיע בבר־מצוות - יקבלו זרקור. ולפלד מגיע אור חזק במיוחד.
מאי לביא // שנתיים
מאי לביא הובילה עד לא מזמן הרכב בשם מאי והלביאות, שבו עשתה רוקנרול חמוד אך בוסרי למדי. דווקא בגפה, כשהיא מבצעת שירים מינוריים יותר, כישרונה כיוצרת וכמבצעת בא יותר לידי ביטוי. מי שמסייע לה בכך באי־פי החדש שלה הוא ימי ויסלר מהבילויים, שהפיק מוזיקלית ועיבד את כל השירים לצידה של לביא ושל ערן ויץ, עוד מוזיקאי מיומן. ביחד הם בוראים צליל שמחמיא לקולה של לביא ועוטפים את הטקסטים המלנכוליים שלה באפלה שהיא יותר מלטפת מאשר מדכדכת. "זה אולי מרגיש שהתעצבה לי העצבות", כותבת לביא בשיר 'שירוש'. קשה לנסח זאת טוב יותר.
