שאפו להם

סמדר שיר

תמחקו בבקשה את החיוך המזלזל מהפרצוף שלכם, ובאותה הזדמנות מחקו גם את שלל הכינויים שכה אהבתם להצמיד לבני הנעורים, מ"דור מזוין" ועד "ראש כפית". די, מספיק עם ההשמצות והלכלוכים. ממש מתחת לאף שלנו צומחים מנהיגי העתיד. חבר'ה טובים ונמרצים, שבניגוד לרבים מבני גילם לא חולמים על מותגים ולא שואפים להפוך למפורסתמים. במקום לשרוץ במועדונים הם שורפים לילות וימים במועצת התלמידים הארצית, ומול עוול מזעזע הם לא מנמיכים פרופיל ולא שותקים.

שאפו להם. זכותם לזקוף את הראש ולהכריז שנמאס להם להיות שק החבטות במלחמה האינסופית שמתנהלת בין משרד החינוך לבין רן ארז, יו"ר ארגון המורים. מספיק שנים תלמידי ישראל ישבו בשקט, ובכל פעם שארגון המורים נופף בדגל העיצומים, איים ואף קיים, הם הלכו בתלם. כלומר, הם נשארו בבית ולא טרחו לשאול על מה ולמה זכו ביום חופשי.

האם זה הדור שאנחנו רוצים לגדל? דור של רובוטים אנושיים ואדישים שמצייתים לתכתיבים? חיילים שמוכנים להקריב את נפשם מבלי לדעת על מה הם נלחמים?

אם אנחנו רוצים שילדינו יהפכו לאנשים חושבים, ביקורתיים וערכיים, שמסוגלים להבדיל בין טוב לרע ובכוחם לחולל את המהפכה שאנחנו, בעוונותינו, לא הצלחנו להגשים, חובה עלינו לתמוך בהם ולגבות אותם עד הסוף. הם לא שובתים מפני שביום בהיר אחד נמאס להם ללמוד. הם שובתים מפני שנמאס להם לתפקד כחיילים על לוח השחמט של ארז, שאולי צודק בהחלטתו לבטל את הטיולים השנתיים כחלק מהמאבק למען זכויותיהם, אך את מאבקו עליו לנהל מול שר החינוך וראש הממשלה, לא על גבם של 750 אלף בני הנוער במדינת ישראל שאליאב בטיטו מעפולה, יו"ר מועצת התלמידים, משמש להם לפה.

אליאב בטיטו. תזכרו את השם הזה. הוא מצלצל כמו תקווה למחר אחר.

גורמים לעצמם נזק

יקיר אלקריב

על פניו, תלמידים היוצאים לשביתה מאורגנת אמורים לעורר גאווה בלבבות הוריהם. הנה — אנחנו המבוגרים אומרים לעצמנו — הנה הילדים שלנו, ויש להם תודעה פוליטית מפותחת, והם מסוגלים להתארגן ולהכריז על שביתת מחאה כשהם סבורים שזכויותיהם נפגעות. ואם כל זה מופנה נגד רן ארז, היו"ר הכוחני והנצחי של ארגון המורים, אז בכלל — כל הכבוד ותמשיכו ככה!

אבל עיון מדוקדק קצת יותר בשביתת התלמידים מגלה תמונה קצת פחות מעודדת. מתברר שהתלמידים שובתים במחאה על שביתות אחרות. אחת מהן היא שביתת המורים העל־יסודיים, השובתים בשל הצורך להשתתף בפעילויות חוץ בית ספריות, כמו טיולים למשל. ואם זה לא הספיק, התלמידים שובתים גם במחאה על שביתת בוחני הנהיגה המתמשכת. ואלה שובתים במחאה על הכוונה להפריט את התחום שבו הם עוסקים. מבולבלים? גם אנחנו.

כך שמעבר להתפעלות הרגעית מהתלמידים השובתים, אפשר לשאול מהי בעצם מטרת השביתה שלהם, נגד מי היא מופנית ומה מידת האפקטיביות שלה. אבל מדאיגה מכל היא הנטייה של התלמידים לחקות את אותם מבוגרים שנגדם הם יוצאים. המורים שובתים? גם אנחנו נשבות. מורי הנהיגה שובתים? גם אנחנו נשבות. כמה מקורי מצידם.

ממוחות צעירים אפשר היה לצפות לחשיבה קצת פחות מאובנת. ואם כבר מחליטים לשבות ובאמת לא לומדים יומיים, לנצל את הזמן הזה — אולי לאיזו מסיבת חוף ענקית (הים עכשיו נהדר) בהשתתפות כמה מאות אלפי תלמידים; אולי לאיזה מבצע התנדבות מפואר לטובת ניצולי שואה (יום השואה בפתח).

ובמקום זה אתם מארגנים לתלמידים המושבתים טיולים של החברה להגנת הטבע, או הנחות בצוק מנרה? אל תשכחו שהזמן עובר וחלקכם בתקווה תהיו בסוף מורים. ואז יום אחד תמצאו את עצמכם משתתפים שוב בשביתות חסרות תועלת ותרגישו שעשיתם משהו חשוב, כשבפועל רק גרמתם נזק לעצמכם, ולתלמידים שלכם.

תוצאות הסקר האחרון:

האם נכון להחיל את החוק הישראלי על המתנחלים ביהודה ושומרון?

כן — 59% הסכימו עם יפעת ארליך

לא — 41% הסכימו עם בן־דרור ימיני