ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    spector
    7 ימים • 04.05.2016
    מציאות נושקת
    המטרה: להתגבר על הנשיקה של רן עם השחקנית בסדרה ° האמצעי: להישאר בטרנינג ° בקרוב אגיע רחוק
    דנה ספקטור, איור: הילית שפר

    רן נראה מתקרב מרחוק בדיוק כשאני פורשת את רגליי קדימה ומדברת עם אחד הבחורים. "איך קוראים לכלב שלך?" אני שואלת את ההוא עם הזיפים שנראה קצת כמו סטטיסט בפרסומת לבירה. "ספוט", הוא אומר, "זה כתם באנגלית". זה בקושי דיאלוג שיזכה אותנו בפרס הבּוּקר לדיאלוגים מלאי תשוקה לשנת 2016, כולה שיחה רגילה של בעלי כלבים על מדשאה בשעת לילה מאוחרת. זכר או נקבה? איך קוראים לו? כל דבר שיקל את המבוכה הזאת של לראות את ספוט מנסה לטחון מאחור את בת התערובת השחורה־לבנה המגוחכת שלנו, כאילו כל הדבר הזה שנקרא תרבות הוא רק מעטפת דקיקה ומיותרת שאנחנו בני האדם המצאנו. בפועל כל כלב יודע שיש הלילה סקס אביב אדום באוויר.

     

    כך שלא, אין לי שום כוונה לפלרטט עם אף אחד משני הסטודנטים הצעירים שהתיישבו לידי אחרי שירדתי למטה. היו זמנים שבהם אולי כן הייתי מעבירה עליהם את הוויש הזה של כן־הייתי־עושה־לא־הייתי־עושה עם העיניים. שאולי הייתי קמה בכוונה, כאילו כדי לזרוק מסטיק דמיוני לפח, ומציגה בפניהם כמה טוב אני נראית בג'ינס האלי־אקספרס החדש והכחול כהה שלי. אבל זה היה פעם, לפני שנות אור, כשעוד היה לי דחוף להישאר מסוכנת בעיני בני הזוג שלי. רן שינה את כל זה, אני כל כך שייכת לו והוא לי, שנראה לי טיפשי לעצור את כל האינטימיות המטורפת הזו שיש בינינו כדי להתחיל לשקר ולשחק משחקים. ועדיין, מהדרך הכמעט בריונית שבה רן זורק את הרגליים שלו על השביל כשהוא מתקרב אני כבר יכולה לראות שהוא בכל זאת מקנא לי, שהוא חושד שהוא תפס אותי על חם, מפלרטטת עם השכנים. "אין לי כוח לזה עכשיו", אני חושבת, "רק שלא יעשה לי סצנה".

     

     

    "אז מה, אני רואה שאתם נהנים פה על הספסל", הוא סוקר את השכנים שלי בדרך מלאת הארס הזאת שיש לו בכל פעם שהוא מקנא לי. אוויר הלילה הנעים והמבושם ביסמין נהיה פתאום דחוס. מכל התכונות של רן, זאת הכי מפחידה אותי, העובדה שהוא כל כך לא שולט על הקנאה שלו, שהוא יכול בהחלט להתפרץ ולהגיד משהו כמו: "מי אתם ולמה אתם חושבים שאתם יכולים להתחיל עם האישה שלי?"

     

    רן מוותר, אני יכולה להרגיש אותו מוותר בדרך שבה שרירי הזרוע שלו מתרפים כשהם נחים על מושב הספסל לידי. "היה יום נורא", הוא אומר ומלטף את העורף שלו מאחור. "היום צילמנו את סצנת הנשיקה, והיא רעדה ופחדה ממני בכל פעם שהתקרבתי".

     

    רן מדבר ומדבר, לוקח לי זמן להבין שאני לא מקשיבה לו בכלל. אני פתאום קולטת, נשיקה צרפתית. הוא ממש נתן לה נשיקה צרפתית. לא כמו שקראתי בכל הראיונות עם השחקנים בהוליווד, שצריך לעשות כאילו עם השפתיים כדי שזה ייראה אמיתי. המשוגע הזה אשכרה הלך עם האמת שלו או משהו ונישק אותה לגמרי, או שהבמאי שכח להגיד לו שככה לא מנשקים בסרטים?

     

     

    אף פעם לא הייתי בחורה קנאית. קנאה בעיניי זו הורדה בדרגה. הוכחה אוטומטית לזה שאת לא מי יודע מה מחזיקה מעצמך, וכל סתוונית מהפייסבוק יכולה לערער את מעמדך בשנייה. "למה מי מת שאני אדאג בגללה?" אני אומרת לעצמי בכל פעם שצצה איזו בחורה חדשה, נניח בלונדה בת 27 מהעבודה שמעוניינת בטרמפים הרבה יותר מדי לטעמי. זה קרה בתקופה שהייתי עם בעלי, פתאום משום מקום הגיחה במקום העבודה שלו מישהי עם נכות תחבורתית מטרידה ביותר. הבחורה לא ידעה לעלות על מונית שירות, למרות שהיו שאטלים נוחים ביותר מקריית ההיי־טק שבה שניהם עבדו. כל מה שהיא רצתה זה לנסוע לתל־אביב עם בעלי במכונית האופל האדומה שלו.

     

    גם עכשיו אין לי שום כוונה לשאול איך היה להתנשק איתה ואיך הוא הרגיש ומה עבר עליו. אני לא חושבת שהיא מעוניינת בו או שהם הולכים להיות זוג. די ברור לי שהיא רואה בו את הקשיש ההוא שדומה לחפר מ"רמזור" ושהוא רואה בה גור נשים חמוד שלא נותן בו אמון בסיסי. זה פשוט שיום שלם הייתי עם הילדות של רן והאכלתי אותן ולקחתי אותן לחוגים, כדי שהוא יוכל להיות על הסט שלו. הכנתי לזניה וטיגנתי ביצים וחתכתי מלפפונים ונסעתי במונית לחוג הבלט. ומה עשה בזמן הזה בן הזוג שלי? התנשק עם מישהי שאיננה אני.

     

    "אני מבין", רן אומר, "זה היה פתטי מצידי לקנא לך כשאני זה שחזר מלנשק בחורה אחרת". הוא מלטף אותי על הכתף ואומר: "מצטער על כל הכאב שאני גורם לך עם הסדרה הזאת". ואני שומעת אותו, אבל לא שומעת, כי כל מה שאני יכולה לחשוב זה, "מטומטמת, טיפשה, סתומה, היית צריכה להישאר מסוכנת. היית צריכה להעלים את עצמך עם הסימן הראשון כמו נערת הקוסם של הודיני, ואז הוא היה כל כך מפחד ממך שהוא לא היה מעז".

     

    ואולי זאת לא העובדה שהוא נישק לראשונה מישהי חדשה, הרי אני יודעת שזה מה ששחקנים עושים. זה יותר מה שקרה לפני שבוע שעדיין גומר לי כל סיכוי להסתכל עליו ולא לראות בגידה קטנה, עדינה ומדאיגה כמו קמט חדש על הפנים שלו. זה היה בתשע בערב, ישבנו על אותו ספסל והוא הראה לי תמונות מיום הצילום שעבר עליו. ופתאום, וגם זו תחושה חדשה לחלוטין בשבילי, הרגשתי כאילו מישהו שאב לי מהגוף את כל הדם. בתמונה נראה רן ולצידו שחקנית יפהפייה ומפורסמת. הצדודית שלה הייתה מופנית אליו עד שהאף המסותת, העדין שלה כמעט נגע בלחי שלו. הוא מצידו הסתכל עליה במבט שאיכשהו הצליח גם לשדר היכרות עמוקה של שנים ביחד וגם התפעלות חדשה כזו מאלה מצרית בשר ודם שפתאום נכנסה לו לחיים. זה היה מבט כל כך מורכב שאי־אפשר היה לטעות, יש פה אינטימיות.

     

    "אני לא מאמינה שככה אתה מראה לי את התמונה הזו", אמרתי לו ושמתי לב שהקול שלי נשמע צרוד וצפרדעי, כבר הקנאה התחילה לכער אותי. "ככה, על הדרך. אתה היית הורג אותי אם הייתי מצטלמת ככה עם מישהו".

     

    "ראיתי שהיא יפה, ראיתי שהיא סקסית", הוא אמר, "אבל את חייבת להבין שלא רץ לי בראש לשנייה שאני רוצה לעשות איתה משהו. היינו שני שחקנים אחרי סצנה, וזה מה שאת רואה פה, אבל זה הכל".

     

    "אידיוט", אמרתי לו, "אתה לא מבין שזה לא מה שמפריע לי? מצידי לך ותשכב איתה". כי המימוש הוא דווקא החלק הפחות מכאיב מבחינתי, ממילא אני יודעת שכמעט כל הבטחה לסקס לוהט נגמרת בסוף בשני גופים עקומים שמתגוששים זה עם זה כאילו הם עשויים מפורמייקה. זה הביקור הקצר של האישה הזו במוח שלו, בחלק של הראש שלו שאחראי על הפנטזיה, שמרגיש לי כמו חילול של כל מה שהיה הדת היחידה שלי שנים.

     

    שש שנים אני שומרת על הראש שלי טהור בשבילו. לא מוכנה להסתכל יותר מדקה על אף גבר יפה, לא מוכנה להודות אפילו בפני עצמי שאלכסנדר סקארסגארד אכן נראה כמו הבטחה למין שמיימי. כן, אני יודעת היטב שבמוח שלי אני מוזמנת לארח את מי שאני רוצה, העיקר שהגוף שלי נשאר נאמן לו. רק שלדעתי זו ההגדרה הכי מעוותת ומטומטמת של נאמנות שהחברה שלנו אי פעם המציאה. אני לא רוצה בעל נאמן שחומק כל לילה בשתיים כשאני ישנה לנשים הדדניות בפורנו שלו. לא רוצה בן זוג יציב כסלע שמרייר על מלצריות צעירות בפרלמנט שישי שלו עם החבר'ה, אבל אין לו אומץ לעשות את זה כבר עם אחת מהן אז הוא שומר על עצמו בשבילי. רוצה מוח טהור ולא חדיר לזרים, ראש שכולו כוונה אחת: אתה ואני, אני ואתה.

     

     

    אני יושבת על הספסל ומסתכלת איך הכלבה רצה במעגלים כאילו לא תפסיק לעולם. רן עלה למעלה, לא לפני שאמר, "רק שתדעי שדווקא להתנשק בכאילו עם מישהי אחרת הזכיר לי כמה יש לי רק בית אחד, זוג רגליים אחד שאני באמת נאבד בתוכו". יש לי שתי ברירות: לעלות למעלה ולהמשיך כאילו כלום, או לעלות למעלה ולהמשיך כאילו כלום שעה שבנפש שלי כבר מתארגנת פעולת תגמול מבריקה ומתוחכמת. משהו שרן לא יידע ממנו עד שהוא יכה, משהו שיחזיר לי את מעמדי כאישה מסוכנת שאסור להתעסק איתה.

     

    תמיד הייתי כמו נברסקה כשזה מגיע לאהבה, משוגעת ונוקשה ומלאה בחוקים מטורללים כמו אסור לירות בדביבון צולע, אחרת תקנס ב־8,000 דולר. רק שהחוקים שלי היו אחרים, תחשוב רק עליי, תשמור על הראש שלך טהור, תהיה מדויק ומלא כוונה ביחס שלך אליי. אני שמה לב לכל מבט נודד, לכל סטייה שלך ממה שאני יודעת שהוא אהבה וראיתי אצל ההורים שלי. וכמו נברסקה, הענישה שלי הייתה כבדה ומטורללת וחסרת פרופורציות.

     

    אז כן, מתאים שאחזיר לרן בנשיקה לא מתוכננת משלי, מתאים שאפתח את הראש שלי לעיון בגברים זרים כי שלו כבר לא בתול יותר. ומצד שני, מה מדיניות נברסקה אי פעם עשתה בשבילי? איך היא אי פעם הועילה? רק עוד אהבה ועוד אהבה שהתחילה להיגמר מבחינתי ברגע שנפגע האמון, קשרים של שנים שבחרתי לסיים עצמאית, בראש הכבר לא נקי שלי, המלא במחשבות נקם ובהיפרדויות, עד שהגוף שלי הלך גם. כאילו אמון זה לא משהו שאפשר לתקן. כאילו החברויות הכי טובות הן לא אלו שבאות אחרי האכזבה הראשונה, אחרי שרבתם ביחד את אם כל הריבים.

     

    מוכה וחבולה, אני מצלצלת באינטרקום. בכל נשימה שאני לוקחת אני שומעת, "תיעלמי, תצאי, תתלבשי יפה, הפכת ליושבת בית משעממת". אבל הלב? הוא כבר עייף מלקום וללכת, בפגיעה הראשונה, עוד לפני שהם יודעים. ואולי הפעם אני אנסה לתת אמון, אפילו שכל האזעקות צורחות, אפילו שרן נהיה יותר חתיך ומסוכן מאז שהוא מצלם. לצאת מהבית ולעשות שינוי ענקי זה האפטר־שייב הכי סקסי שהכרתי אי פעם. ממילא לא היינו מצליחים לשמור על ראש טהור 30 שנה, ממילא זה היה אבוד לשנינו. אז לפחות כשזה יקרה באמת, אני אהיה החברה הזאת שנשארה גם בסדק הראשון, שהבינה שאפשר לתת לאור לבקוע רק כשיש סדקים.

     

    spectorit@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 04.05.16 , 10:44