אבא על ארבע
אפרת טסה לחו"ל והשאירה אותי עם ארבעה ילדים. ואז גיליתי שצריך גם לטפל בהם!
אינני משוכנע בכך, באמת לא בטוח במאה אחוז, אבל נדמה לי שבאחד מרגעי השפל באותו שבוע נורא, כאשר הבן שלי שאל אותי מה יש לאכול, אמרתי לו משהו בסגנון הזה: "אכלנו אתמול, לא הספיק לך? כל יום אתה צריך? גבולות, זו הבעיה שלכם. אין לכם גבולות. כל יום צריכים לאכול. לא יודעים לעצור. מה החזירות הזו? יש בעלי חיים שלא אוכלים שבועות. מה, לא? כולם אוכלים כל יום? פשששש... איזה יקום גרגרני".
זה המקום להתוודות: דבר מוזר קורה אצלי בבית. כבר שנים ארוכות שאני קם בבוקר והם שם. הולך לישון והם שם. ואני אומר לבן שלי לפעמים: תשמע, אני אוהב אותך והכל, אבל הגיע הזמן שתחשוב על דירה משלך. אתה כבר בן שש, בן אדם. עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים: דאום איבד את זה. דאום התחרפן. דאום באפיסת כוחות. ובכן חברים, יש לי רק דבר אחד לומר לכם בעניין הזה: סחתין על התחקיר.
באחד הימים הארוכים בשבוע ההוא, תוך שאני מנסה להסתיר את תהליך הקריסה שבו היה ביתי, שאלתי את אפרת איך הולך לה בברלין, אם היא נהנית. היא כתבה לי שהיא בקניות בפרימרק ושאני חסר לה. שמחתי. גם היא הרי חסרה לי מאוד. התחלתי להקליד לה שזה מרגש לשמוע ושבאמת מאוד קשה לבד, אבל תוך כדי הקלדה היא שלחה הודעה נוספת שמסבירה עד כמה אני חסר לה: "אתה ממש־ממש חסר לי. באמת. אין מי שיסחב את השקיות. זה פשוט טירוף לעשות ככה קניות".
הנה כי כן הרגע שבו אני עוזר לאפרת יותר מכל: כשאני משמש כפקיד שקיות, מונח כפוחלץ מיואש בפינת קניון אירופי וסביבי מערום שקיות פסיכי, שמכסה את גופי. השעה כעת תשע בערב ואני הולך לישון למרות שמוקדם. אפרת עדיין בחו"ל ואני מתגעגע, אבל גם גאה בכך שהרדמתי את הילדים ממש מוקדם, ולמרות שהדלקתי את הגז בבית קצת כדי לזרז את ההליך, זה עדיין הישג מבחינתי שעוד לא תשע והם כבר במיטות, אז שמרו לעצמכם את הביקורת. את המטלות אני מצמצם למינימום. חוג שחייה, למשל, הוא בלי כל ספק חוג שמבטל את הצורך במקלחת. מה הטעם לקלח ילד ששהה במים כל כך הרבה זמן? אפילו לשתות אני לא נותן לו. צמא?! הרגע היית בבריכה. בסופו של דבר, בתוספת הכלור והפיפי של ילדי החוג, מדובר במים בטעמים.
אז אפרת לא בארץ ובסך הכל אני מתפקד בסדר, מוציא אותם בבוקר (לפחות את אלה שאני זוכר), מכין ארוחת ערב (בערב הראשון הכנתי פיתות עם פסטרמה וקטשופ. למחרת חידשתי והלכתי על חרדל). על מקלחות אני פחות מתעקש. מחניק בבית? שיפתחו חלונות. גם החלפת בגדים זה אובר־רייטד מבחינתי. כל הפסטיבל הזה שבמסגרתו ילד לובש בגד מסוים ואז בערב לובש פיג'מה ולמחרת בגד אחר — הלו, זה שבוע האופנה של מילאנו? אלה החיים האמיתיים, מה כל הפרוצדורות האלה? איפה הימים שבהם אדם לבש שמלה אחת במשך כל הקיץ? אני מבקש מכל ילד ללבוש בגד שהוא אוהב ולהביא בחשבון שזה אמור לשרת אותו כל השבוע.
באחד הימים הסעתי את הילד לחוג, והיה לי את הזמן הכלוא הזה בין זמן ההגעה למועד הסיום. 45 דקות של חוג שבהן לא שווה לחזור הביתה, ואתה נאלץ להסתכל על עשרה ילדים ששוחים או רוקמים או עושים תנועות בלט בחליפות קראטה. בזמן הזה חשבתי לעצמי שלאורך זמן, אם זה היה תלוי בי, לא היו להם חוגים, כי הטרחה הזו של להסיע ולהחזיר לא שווה. והבנתי שבתוך כמה חודשים הייתי מוותר להם גם על הלימודים, כי כל ההתארגנות הזו בבוקר, למי יש כוח? הייתי פשוט צובר מספיק אוכל ומבקש מהם להישאר בבית ולראות טלוויזיה עד מותי. וכל המחשבה הזו הגיעה אחרי יומיים בלי אפרת. מי יודע לאן זה עוד יתפתח (רמז: אכילת בשר אדם).
אחד הדברים הבסיסיים שצריך להבין זה שהגבר החדש כבר לא מתבטל. זה באמת לא המצב. אני לא יושב בבית ומגרבץ בזמן שאפרת עושה הכל. יש דברים שאני פחות טוב בהם (ענייני כביסה, בישול, ילדים וכאלה) ויש דברים שהם באחריותי (שנ"צ), אבל מה שחסר בעיקר בלי אפרת זו שרשרת פיקוד. כלומר בסוף, באמת, אני עושה ונמצא שם בשביל הילדים, אבל במהות שלי אני עדיין ממלא פקודות. מי שמחליטה זו היא. לכן המצב הוא שכשהיא בחו"ל, הילדים מצלצלים אליה כשהם רבים על השלט. ומה שעצוב זה שאני נמצא לידם. ומה שיותר עצוב זה שהמריבה על השלט היא איתי. ומה שהכי עצוב זה שאפרת פוסקת לטובתם. כמה, לעזאזל, כמה אפשר לראות את אותו פרק של בובספוג?
אחרי 18 שנות נישואים צריך לפעמים את המרחק הזה, כדי להיזכר כמה אתה חשוב לה. כמה היא מתגעגעת אליך כשהיא רחוקה, חושבת עליך בערגה: הרבה מתנות הביאה עימה אפרת מברלין.
משחקים לקטנים, חולצות לגדולים, בשמים לילדה. אני קיבלתי תחתוני בוקסר.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
