גיבורים בעל כורחם

עלינו להתעקש לזכור את חללי ישראל על פי חייהם — ולא על פי מותם

כל שנה, עם בואו של יום הזיכרון, מתעוררת בי אותה תחושה עמומה של הודיה ושל אשמה אל מול כל אותם השמות והתמונות שמסרו נפשם למען המולדת. אך עם זאת, בתור מי שבחר כמקצוע לספר סיפורים, יודע אני עד כמה מסולפת יכולה להיות המציאות כשהיא ניצבת אל מול שכול. ובעיניי, "מדליית הגבורה" לבדה אינה מספקת, משום שאותם חיילים שאת דמם שתתה הארץ לא נולדו בקריפטון. הם חיו כאן, על האדמה הזאת – וכמו כולנו גם הם כנראה הספיקו בחייהם הקצרים לנסוע באגד, לאכול במבה, לשתות טרופית, לשמוע זהר ולרדת לאילת. כך שבעיניי הם אינם רק דמויות הרואיות מהמיתולוגיה הציונית, אלא בני אדם חיים לשעבר – שלרוע מזלם היו, ותמיד יישארו – קורבנות של אוזלת היד האנושית להגיע להסכמה ללא אלימות.

 

xxx

 

בני האדם מכורים לסיפורי גבורה. החל ביהושע בן־נון וכלה בסופרמן – תמיד נימשך לסיפורים נועזים אשר במרכזם עומד גיבור אשר קם להגן ולהושיע אותנו – האנשים שנותרו בחיים. גיבור לו נהיה חבים לנצח את חיינו, ואת החוב הזה נוכל לפרוע רק על ידי האדרת זכרו.

 

הרי מה חייב להכיל סיפור? גיבור, סכנה גדולה וסוף טוב. או לחלופין, סוף עצוב אבל כזה שיש בו תקווה – ומהסוג השני עשויים מרבית הסיפורים שעל הר הרצל. סיפורים יפהפיים, שהפטריוטיות הישראלית על גווניה מייצרת כבר עשרות שנים בבית החרושת של הזיכרונות הסלקטיביים. סיפורים כל כך טובים, שמרגיש כמעט כאילו נכתבו על ידי המחזאי הטוב בעולם. ומכיוון ששייקספיר מת כבר 400 שנה, אעניק את הקרדיט דווקא למחזאית אחרת: אמא־מולדת. מחזאית שיצירותיה סוחפות כבר אלפי שנים אלי קרב צעירים חיים ובריאים מרחבי העולם, בתקווה ברורה שגם הם יוכלו להיחקק לנצח בספרי ההיסטוריה.

 

אך בבואי כעת לכתוב על חללי מערכות ישראל הגיבורים – אבקש דווקא לא להפכם לעוד סיפור אפקטיבי ובזאת לשטח את פאר אישיותם – אלא להציג את דמותם כעגולה על כל מורכבותה. כי אני, את המתים שלי, בוחר לזכור כאנשים חיים, ולא כאייקונים נעדרי אנושיות.

 

xxx

 

תחילה עלינו להבדיל בין "גיבורים" ובין "גבורה". כולם מכירים את סיפורו של רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו. זוהי פעולה אלטרואיסטית־אינסטינקטיבית של אדם יוצא דופן – אין עוררין. אך חשוב לזכור שמקורה של הקרבה כזו אינו בהחלטה פזיזה של דמות אגדית מהסרטים; אלא באדם בעל אישיות מאוד מסוימת, שרובדה במהלך חייו, שכבה אחר שכבה, באידיאולוגיות וברגשות שנמזגו בתבונה על ידי הוריו, סביבתו ומקורות ההשראה שלו – והם אלה אשר ניקזו את כל הווייתו אל אותו רגע הרואי.

 

כעת במחילה אשאל: האם רועי לא היה רוצה להיזכר לא רק בתור "הקצין הגיבור שקפץ על הרימון", אלא גם כאדם מלא חיים? אתם לא?

 

אעז ואשאל עוד זאת: אם לא היה קופץ על הרימון, האם גבורתו הייתה נמנעת ממנו? הרי אישיותו הנועזת כבר התקיימה בתוכו, מכאן שהיה ראוי לגבורה עוד בחייו.

 

xxx

 

בעיניי אידיאליזציה של תעוזה היא דבר מסוכן.

 

בגיל 18 רציתי להתגייס לחי"ר, וחודש לפני הגיוס הלכתי עם חבר שלי קובי לראות את "להציל את טוראי ריאן" של ספילברג. אחרי שעתיים יצאנו שנינו מהסרט, נלהבים ולהוטים עד כדי כך, שכל הדרך מהקולנוע ב"קניון אביה" בבאר־שבע ועד הבית דיברנו רק על כמה אנחנו כבר משתוקקים לנכוח במלחמה אמיתית! מלחמה כזאת עם טום הנקס ומאט דיימון, מלחמה עם כינורות ותופים, מלחמה שבה הצדק יוצא לאור, מלחמה שבה המחיר כבד, אבל בסוף הטובים מנצחים.

 

רצה הגורל ושבוע אחרי יצא לאקרנים הסרט "הקו האדום" של טרנס מאליק. מובן שמיד כששמענו על עוד סרט מלחמה, רצנו לראות גם אותו. אך כשיצאנו מהסרט, אחרי שלוש שעות, החלטנו פה אחד שזה היה "סתם סרט מעפן". ומדוע? כי הוא בכלל לא הלהיב אותנו לקראת המלחמה. להפך, הוא ממש ביאס. הסרט הראה סצנות של חיילים מפוחדים שמשתינים על עצמם, מפקירים את נשקם ובוכים לאמא שלהם שתבוא לקחת אותם הביתה. הסרט הראה לוחמים מרושעים, שאיבדו צלם אנוש והתעללו בשבויים חסרי אונים. הסרט הציג מפקדים טיפשים שלוקחים החלטות חסרות אחריות על חשבון חיים של חיילים, שבעיניהם הם רק נעצים על המפה. מאליק הראה לנו צד אחר של מלחמה אמיתית, והרס לנו את כל החשק להיות באחת.

 

ב"הקו האדום" גם אין סוף טוב בכלל. בסרט הזה המלחמה גובה גם את הצדיקים וגם את הרשעים, גם את האמיצים וגם את הפחדנים. את כולם בעצם. אז מה זה אומר? האם כעת, כשסיפורם נטול תהילה, תיגזל מהם הזכות לגבורה? האם חייל המחזיק מול גופו את גופת חברו המת כדי להינצל מיריות הכדורים נחשב עדיין גיבור?

 

רק מעטים מבינים מה חש נער בן 18, שכל מפקדיו וחבריו סביבו נהרגו והוא נותר להסתתר לבדו בשטח עוין בתוך בניין מופגז, כשהקולות המתלהמים של האויב הולכים וקרבים. מעטים מכירים את ההתלבטות הנוראית בין ליפול בשבי ובין לירות לעצמך בראש. כי המלחמות שמכרו לנו במרבית ספרי ההיסטוריה, הספרות והקולנוע הן פיקציה משוכתבת. הן לא אמיתיות. הן עוד סיפור אפקטיבי שהמספר השתוקק לספרו.

 

xxx

 

גם לי היה חבר שנהרג. אמנם לא בשדה הקרב, אלא בתאונת דרכים. יותם חכם היה שמו והוא נהרג יחד עם אחיו יואב בפתח־תקווה, על ציר ז'בוטינסקי הידוע לשמצה.

 

עד השבעה עצמה כלל לא הכרתי את משפחתו של יותם. אך כשהגעתי לנחם את הבלתי ניתן לניחום – ישבתי לשוחח עם אמו ואחותו, אשר ניחנו בכנות ואומץ יוצאי דופן, ולימדוני לראשונה בחיי על התמודדות עם טרגדיה ממקום מתאבל שבוחר לזכור את הבנים דווקא על חייהם – כולל פגמיהם – ולא על מותם. במהלך השבעה כולה ואף בשנים שבאו אחריה, לרגע לא דובר על קדושה. ישבתי ליד מלכה אמו, שסיפרה לי בחיוך איך "יותמי אהב לשקר מדי פעם, להסתלבט, להעמיד פנים ולעבוד על אנשים בעיניים". על אותו בן יקר שלה – שרק לפני ימים אחדים עוד נשם וחייך – היא הגנה בעקשנות כדי למנוע ממנו מלהפוך לגיבור אמורפי־כללי.

 

כך פתאום נזכרתי שהוא סיפר לי פעם שיש לו שש אצבעות בכל רגל ובגלל זה הוא לעולם לא מוריד גרביים. כשסיפרתי את זה לאמו, היא צחקה ואמרה לי שזה סתם עוד שקר לבן מטופש, אחד מבין עשרות שיעורי המשחק שיותם היה מתנסה בהם על חשבון הסובבים. כולל אותי. ופתאום דווקא אהבתי אותו יותר והוא זרח בעיניי בצבעוניות חיה ועשירה פי כמה. פתאום נזכרתי גם ביותם שהיה חרמן לא קטן, שנהג להמליץ על סרטוני פורנו ולפלרטט עם כל דבר שזז. נזכרתי ביותם שהיה שובב וגופו מלא קעקועים. ביותם שנהג להגיד לכולם את כל האמת בפרצוף עוד שנים לפני שי חי. ביותם שהיה נהנה בכדורסל לדפוק ליריב בשנייה האחרונה של המשחק שלשת ניצחון על הראש כשעל פניו מרוחה זחיחות מכעיסה. ובו בעת גם ביותם שהיה יפה וחכם וכישרוני, ואיש רוח מהסוג המקורי והמרדני – הסוג הנדיר ביותר שיש. נזכרתי ביותם החי. כמה חי הוא היה. חי עד כדי הערצה.

 

xxx

 

החללים שלנו ראויים להערצה על חייהם ולא רק על מותם. הם ראויים לכך שנזכור גם שהם פעם גנבו מחנות, הציצו לבנות מתחת לחצאית, שיקרו, ירקו, רימו, בגדו וחתכו בכביש. ואם מילים אלה מזעזעות קורא מסוים – זה פשוט כי הוא מהסוג שמעדיף לזכור סיפור טוב ולא אדם שלם. אך האמת היא שגבולות המדינה שלנו משורטטים בדמם של גברים יפים ונועזים, אך עם זאת – מלאי חסרונות. כי בכל אדם מסתתרים קצת רשעות וקצת תחמנות וקצת מניפולציה וסוד. אפילו באלה שמתו.

 

xxx

 

המילה "חלל" היא המילה היחידה בשפה העברית הבאה לתאר דבר שהיה ואינו. המילה "חלל" לא באה לתאר את הנופל עצמו, אלא את הריק שהותיר מאחוריו. ריק שיכול להתקיים רק במקום שבו חי חיים עשירים ושלמים, מלאי מצוות וחטאים.

 

2b2b2b2015@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים