הביתה, הלוך וחזור

"שיר במדינה אחת נשמע כמו בכי במדינה אחרת"

(פתגם אתיופי עממי)

משפחת אבבה, ברגע של מנוחה בדרך לטאלה־מדו. "אננתה מן נאצ'הו?" שאלו כולם, "מי אתם?" (בצילומים הקטנים: דני אדינו ואביבה, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה)

1. פרולוג / או: במלכוד "האתיופים שהצליחו"

כשהתחלנו לחשוב על יציאה למסע שורשים משפחתי לכפר הולדתי באתיופיה, הירהרתי רבות ביני לבין עצמי: מה יעשה המסע הזה לילדיי? האם בכלל כדאי לקחת אותם לשם? האם הביקור לא יכרסם בזהותם הישראלית? ובכלל, האם ירגישו זרים בארץ שבה נולדתי, כפי שאני מרגיש לא אחת זר בארץ שבה הם נולדו?

את ההתלבטויות הללו תידלקה גם הטלטלה שעברנו בקיץ האחרון. ההפגנות שהתפוצצו ברעש גדול ברחובות העיר העלו בפעם הראשונה באמת את הדיון הציבורי בנושא זהותם וצבע עורם של אותם צעירים ישראלים־אתיופים, שרובם המכריע נולדו כאן – אבל ממשיכים להרגיש כאילו הרגע ירדו מהמטוס מאדיס. תוך כדי המהומות וכותרות הענק, שאלנו את עצמנו אני ורעייתי אביבה: מה יהיה על הילדים שלנו? הרי שלושתם נולדו כאן, לכאורה להורים ש"הצליחו", על אף קשיי הקליטה המלווים אותנו יותר משלושה עשורים: אמם היא אחות מוסמכת בבית החולים הדסה עין־כרם; אביהם עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"; הילדים לומדים בבתי הספר מהטובים בשכונת רחביה בירושלים. אז יהיו מי שיתהו: מה לכם, משפחת אבבה – עיתונאי, אחות ושלושת ילדי רחביה – ולפרצופים הזועמים מההפגנות?

אז זהו, שאנחנו זה הם. והם – אנחנו.

אביבה בכפר הולדתה מצ'ה. "דבר לא השתנה מאז שעזבתי". למעלה: מטוס של חברת התעופה אתיופיאן איירליינס

כי "אתיופים שהצליחו" מצויים במלכוד תמידי. חשבו, למשל, איך אתם מקבלים את ילדיכם הביתה בשובם מבית הספר או הגן: "איך היה היום שלך?"; "יש שיעורי בית?"; וכו'. הכל רגיל. אבל הורה לילד כהה עור ומקורזל שיער, כמו ילדיי, שואל שאלות אחרות. אתה קודם מנסה לברר אם העליבו אותם היום, אם מישהו שוב זרק הערה על צבעם. אתה חוקר ובודק בעדינות, עד שאתה מקבל תשובה קצרה של ילדים: "אבא, היה בסדר היום..." ואז – ורק אז – אפשר לנשום לרווחה ולשאול אם יש שיעורים. עוד יום עבר בשלום, מחר – הכל יכול להשתנות.

זה קרה לנו, לא פעם ולא פעמיים. יהלי הוא הבן האמצעי שלנו. הוא היום בן שש וחצי, חולה כדורגל כמו בני גילו, מת על מסי. כשהתחיל ללמוד בכיתה א', גיליתי שאנחנו לפתע רוכשים כמויות אדירות של ג'ל לשיער. התברר שכל בוקר יהלי מתייצב מול המראה ומורח עוד ועוד ג'ל על ראשו, כדי להחליק את שערו המקורזל ולמתוח אותו לאחור, כך שייראה חלק. בוקר אחד התייצב מול המראה כשהייתי לידו ושאל בקול של ילד פגוע: "אבא, למה אנחנו לא יפים?"

איך מגיבים לאמירה כזו של הבן שלך?

ניסיתי להסביר לו שיש לנו יופי מיוחד, שונה. אבל בתוך תוכי ידעתי: אחד התלמידים זרק לו הערה. אולי יותר מהערה. והלב נצבט.

אלמז ועילאי משחקים בכפר טאלה־מדו. "אז לא נשאר כלום?" שואל עילאי. "נשארו זיכרונות", אני משיב (בצילום הקטן: דני אדינו אבבה, בצילום סלפי במסע באתיופיה)

כמה שנים קודם, אחיו הגדול עילאי היה בגן. אחר צהריים אחד הגענו אביבה ואני יחד לקחת אותו מוקדם מהרגיל. נכנסנו יחד לחצר הגן וקראנו לו. חשבנו שישמח, אבל עילאי פתח בצעידה מהירה, יצא כרוח סערה מהגן והשאיר אותנו מאחור.

שנינו הגברנו את המהירות, ותוך כדי שאלנו: "עילאי, מה קרה? היה משהו בגן? למה אתה רץ?!" לפתע הוא נעצר ופרץ בבכי תמרורים. "ילד אחד אמר לי שאני כושי", ייבב, "ואני לא כושי... אני רק חום".

הרגענו אותו והמשכנו לצעוד אל האוטו. כשנכנסנו בשתיקה, הבטתי בפניה של אשתי וראיתי שלא רק הילד דומע. כולנו ספגנו אמירות קשות מאלו, אבל דווקא האירוע הזה נחקק בהיסטוריה המשפחתית שלנו. צלקת לתמיד.

בינתיים, הילדים – עילאי (שבמהלך המסע חגגנו לו יום הולדת שמונה), יהלי (כאמור, בן שש וחצי) ואלמז (אוטוטו בת חמש) – גדלו מעט, אבל השאלות שלהם רק הלכו והתרבו. אבא, איך היה שם, באתיופיה? אמא, איפה לומדים הילדים שם? במה הם משחקים? הם יודעים שם מי זה מסי? אבא, כולם שם כהים, כמונו? אין לבנים? ולא צוחקים שם על הצבע של אף אחד?

אביבה, זמן קצר לפני עלייתה ארצה

אז החלטנו: נוסעים.

נחזור לאתיופיה, לכפרים שבהם אני ואביבה נולדנו, ולראשונה ניקח אותם איתנו. שם, כך קיווינו, במסע השורשים אל בית הילדות של אבא ואמא שלהם – הם יקבלו כמה תשובות על מי הם, מה הם ומאיפה באו.

בסתר ליבנו ידענו שגם אנחנו רוצים תשובות לכל אלה.

2. פרנג'ים / או: צרחות באגם התנינים

אנשי כפר טאלה־מדו עם ילדי משפחת אבבה, מתחת לאטאט, העץ שתחתיו בילה דני אדינו אבבה את שנות ילדותו

צמיגי הבואינג של אתיופיאן איירליינס מלחכים את מסלול הנחיתה, ובתוך דקות אנחנו בטרמינל של נמל התעופה אדיס־אבבה. שלטי "וולקאם טו אתיופיה", חותמות בדרכונים, דיוטי־פרי. הכל מערבי ומודרני, ההלם התרבותי שאנחנו עומדים לחוות לא מתרחש כאן. אבל הוא עוד יבוא.

אנחנו עולים על טיסה פנימית בת 45 דקות לכיוון דרום ונוחתים בארבע־מינץ' (בתרגום חופשי: "40 מעיינות"), עיר קטנה הנטועה באחד מהאזורים הפראיים והבתוליים באפריקה. באמצע העיר עובר נחל בזרימה חופשית. מסביב יערות בירוק עז ומטעי ענק של בננות ומנגו. בינתיים אנחנו על תקן תיירים: אצלי ואצל אביבה עדיין לא מתעוררת התחושה של "הנה, חזרנו הביתה". אני תוהה אם בכלל נרגיש כך פה.

הלודג' שבו אנחנו מתארחים גם הוא כמעט מערבי לגמרי: בריכות שחייה, אינטרנט, מלצרים מתוקתקים. למה כמעט? כי אין במערב יותר מדי לודג'ים שבהם השומר בכניסה חמוש במקלות ואבנים. זו פשוט הדרך הטבעית להתמודד עם הבבונים שמסתובבים חופשי בין הבקתות. התברר שהקופים החכמים הללו פיתחו נוהג להשתחל ללודג' ולגנוב מהתיירים אוכל.

למחרת מובילים אותנו המדריכים המיומנים של "עולם אחר", שהגשימו את חלום מסע השורשים שלנו, לדוֹרְזֶה. זוהי עיירת כפר קטנה, שמאוכלסת בעיקר על ידי בני הדורזה, שבט שידוע בעבודות האריגה המרהיבות שלו. וכאן, בבת אחת – אנחנו מוצאים את עצמנו בליבה של אתיופיה הפראית.

הרכב של "עולם אחר". הגשימו חלום

ברוכים הבאים לשוק המקומי של דורזה. לכאן מגיעות נשים – רק נשים – שסוחבות על גבן את התוצרת החקלאית שהן גידלו ליד ביתן, וצועדות לעיתים חצי יום כדי להגיע לשוק. בין דוכני תפוחי האדמה והשעורה, אנחנו מבינים שמתחיל להתעורר סביבנו עניין. מכל עבר מקיפים את עילאי, יהלי ואלמז ילדים יחפים, מנוזלים ולובשי סחבות, שמצביעים לעברנו ולוחשים זה לזה, "הנה פרנג'ים (כינוי ללבנים)". אני מתענג לרגע על צחוק הגורל הזה – הגענו לאתיופיה כדי שיצביעו עלינו ויקראו לעברנו בהתרסה "לבנים" – אבל אביבה שולחת בילדים הלועגים מבט מחויך ומבשרת להם בנחרצות בשפת אמם: "אנחנו אתיופים". הילדים המופתעים, שלא מבינים איך התיירת ה"פרנג'ית" מהמערב מדברת כך, משתתקים באחת.

"מה אמרת להם?" תוהה אלמז הקטנה.

אביבה מהססת, תוהה אם לבלבל אותה. "אמרתי שאנחנו משלהם", היא משיבה לבסוף.

לפי תוכנית המסע שלנו היה לנו עוד יום אחד להרוג לפני שניסע חזרה לצפון ולכפרים שבהם אביבה ואני נולדנו. אז למחרת החלטנו לתת לילדים להרגיש מה זה באמת טבע אתיופי פראי ויצאנו לכיוון אגם צ'אמו. כשהגענו לחוף האגם, שלושה יחפנים המתינו לנו והצביעו אל עבר גוש צף, שמסיבה כלשהי הם כינו "ספינה".

דני אדינו אבבה

אזרנו אומץ ועלינו על הסיפון. מהר מאוד הבנו שמדובר בטעות. אגם צ'אמו התברך בשתי אטרקציות: תניני ענק והיפופוטמים פראיים. הכל יפה ונחמד מרחוק, אבל כשדינוזאור פעור לוע שוחה במהירות לעברכם ואתם עם שלושה ילדים על סירה רעועה, האומץ נגמר מהר מאוד. הילדים החלו לצרוח שנחזור, בעיקר עילאי. "אני רוצה לצאת מפה ומיד", הוא זעק, "רוצה הביתה".

ניסיתי להסתיר את החיוך שלי. לא כי ליבי לא נהה אחרי פחדיו של הילד; אלא כי בדרום אתיופיה, בלב אגם רוחש תנינים, בני הבכור לפחות הבין דבר אחד:

איפה באמת הבית שלו.

3. טג'יטו / או: המשרוקיות של כפר מצ'ה

טסנו בחזרה לאדיס, ומשם עלינו על טיסה פנימית נוספת, הפעם צפונה, לעבר העיר גונדר. כפר מצ'ה, מקום הולדתה של אביבה, נמצא כ־20 ק"מ מדרום־מזרח לגונדר.

אביבה נולדה למשפחה בת עשרה אחים ואחיות וקיבלה את השם טג'יטו, שפירושו בתרגום חופשי "משקה משובח שעשוי מדבש". כשהייתה בת שש לערך עזבה את הכפר יחד עם בני משפחתה, ובעקבות חלום העלייה לישראל החלו לנדוד לכיוון סודן. "אני נזכרת במסע הרגלי שאליו יצאנו מבלי שנדע בוודאות אם נגיע ליעד", היא מספרת לילדים בדרך. "אני זוכרת את החמורים הרתומים, עמוסים באוכל לדרך, ועל גבי הסוסים רכבנו אנו, הקטנים. כל סוס הוּנהג על ידי אחד מהמבוגרים. וכך, בחשיכה מוחלטת, הובלה הקבוצה שלנו על ידי מדריך שידע את הדרך לסודן.

"במשך חודשים התהלכנו כך כולנו – נשים, זקנים וטף. בדרך, חלק איבדו אחים, הורים ובני משפחה אחרים. השארנו אותם מאחור. אפילו לבכות היה אסור".

"למה, אמא?" שואל עילאי.

אביבה: "היה אסור לבכות ולהשמיע שום רעש מהפחד שיגלו אותנו בדרך".

"אמא", שואל יהלי, "את זוכרת משהו מהכפר?"

"אני מתאמצת להיזכר", עונה לו אביבה, "אבל יש לי רק זיכרונות עמומים ממנו. מאז הבריחה לא חזרתי לשם. זאת תהיה הפעם הראשונה שלי בכפר, אחרי 32 שנה. אני חוזרת כאמא, אני חוזרת איתכם, אבל אני לא יודעת מה אזכור, מה ארגיש. לא יודעת..."

אנחנו כבר בדרך המשובשת למצ'ה. אביבה סורקת בהתרגשות את הנופים שחולפים סביבנו. "יש לי פרפרים בבטן", היא לוחשת לי. ואז מוסיפה בקול רם, כדי להתגבר על רעש מנוע רכב השטח: "נדמה לי שאני מתחילה להיזכר. פתאום התיאורים של אבא שלי על מקומות מסוימים מתחילים להסתדר כמו פאזל. הנה", היא מצביעה על שורת גבעות ועצים, "זה מה שאבא סיפר לי, שם העדר שלנו היה, והנה (אנחנו כבר בפאתי הכפר) – אלו בתי השכנים..."

אנחנו יורדים מהרכבים. ברגע הראשון נדמה שהכפר שומם, שאין איש מסביב. בתי העץ מרוחקים אחד מהשני, מעליהם גגות אלומיניום בוהקים. עצי איקליפטוס בכל פינה. אבל בתוך כמה דקות רבים מבני הכפר מתחילים להתכנס סביבנו. הילדים מתערבבים בילדי מצ'ה. אביבה, מרוב התרגשות, קפאה לגמרי. ראיתי שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי. כולם מסביב שואלים, "אננתה מן נאצ'הו? אננתה מן נאצ'הו?" (באמהרית: מי אתם?). לפתע אביבה יוצאת משתיקתה ומשחררת לאוויר רק משפט אחד:

"אני הבת של איוב יעקב!"

עיני התושבים המבוגרים מוארות. הם זוכרים היטב את חמי. המולה נעימה פורצת סביבנו: האחד זוכר את האב מהשדות, השנייה הייתה שכנתו, שלישית נזכרת שחמי היה כוורן מוכר בסביבה. לפתע, משום מקום, מתייצבת מול אביבה אישה כבת 50 בשם בז'ה אבביו, מחייכת אליה – ואחר כך מתחילה לפלוט סדרה של שמות. מתברר שהיא זוכרת לא רק את הוריה של אביבה, אלא גם את שמות כל עשרת האחים והאחיות. אחר כך היא תופסת את אשתי בידיה, מחבקת אותה בעוצמה ומתחילה לנשק את פניה. אביבה כבר לא יכולה לעצור בעצמה ופורצת בבכי. "אני מרגישה שחזרתי לאחור שלושה עשורים", הסבירה אחר כך, "זה היה רגע מכונן".

נשות הכפר התגודדו סביבה, מעלות זיכרונות מהיהודים שהיו פה ו"כהדו בוהלה" (ברחו), משאירים מאחור אדמות, זיכרונות ותרבות מפוארת בת אלפי שנים.

בכל ההמולה הזו, עילאי, יהלי ואלמז נעלמו לנו לפתע. התברר שהם חזרו לרכב כדי להביא משהו שהכינו עוד בארץ, מתנה לילדי הכפר: משרוקיות שמחוברות לבלונים, כך שכאשר הבלון מנופח, האוויר משתחרר דרך המשרוקית ומשמיע שריקה עזה. ילדי הכפר אהבו מאוד את היוזמה, ובתוך דקות ספורות בכל רחבי מצ'ה – 2,100 ק"מ מירושלים – נשמעו שריקות וצחוק ילדותי מתגלגל.

בכפר עצמו לא נותר כמעט זכר לחיים היהודיים ששיגשגו בו. ידענו שיש רק מקום אחד שבו גם האבנים זוכרות, והתחלנו לפסוע לבית הקברות היהודי. חלק מתושבי הכפר צעדו לצידנו. השמש היכתה בנו ללא רחם, ולרוב היינו כבר שומעים מזמן את תלונות הילדים. לא הפעם: הם חשו היטב את חשיבות המעמד והובילו את השיירה במעלה הגבעה ההררית.

בערך במחצית העלייה אל בית הקברות הגענו אל באר חרבה. מריחם המבאיש של המים היה ברור שהם אינם מיועדים לשתייה עוד. קשישה שצעדה עימנו ניגשה אל אביבה ואמרה לה: "כשהייתם ילדים, שתינו כולנו מהבאר הזו. אבל מאז שאתם (היהודים) עזבתם, המים אינם ראויים עוד לשתייה".

בראש הגבעה ניצב בית הקברות של יהודי הכפר. המתחם מגודר באבנים, נעול ונראה שמור היטב. מתברר שהקרובים היהודים של הנפטרים דואגים להעביר כסף לשימור בית הקברות. איפשהו בפנים נמצא גם קברו של סבא של אביבה, דוויט (דוד) צהיו ז"ל. החלטנו שמכיוון שהמקום נעול, נכבד את המתים ולא נתעקש להיכנס.

מגבעת בית הקברות אפשר לראות את כל הכפר. האישה שסיפרה לנו קודם על הבאר ניגשה אלינו והצביעה על טוקול (בית בוץ אתיופי מסורתי), שניצב למרגלות הגבעה. "זה הבית שגדלת בו", אמרה לאביבה, "ואני כל כך מעריכה אותך על כך שהבאת את ילדייך לראות מהיכן באת".

לראשונה זה 32 שנה – ראתה אשתי את הבית שבו נולדה וגדלה. השיירה התקדמה, אבל לפתע כולם נעצרו והביטו לאחור, מעט מבוהלים. מישהי צורחת בעוצמה אל השדות הפתוחים.

אביבה.

ניגשתי אליה בבהלה. "הרגשתי שאני חייבת לצרוח לכמה שניות", הסבירה לי. "זו מעמסה רגשית גדולה, ואני חייבת לפרוק אותה איכשהו".

אחר כך, תוך התעלמות ממבטיהם הנדהמים של בני הכפר שצועדים עימנו, אביבה פשוט המשיכה ללכת אל עבר הטוקול שפעם היה ביתה. השמש כבר החלה להיבלע מעבר לרכס ההרים, מסביבנו שדות חרושים עד האופק, רועי צאן השבים מהמרעה הביטו בתימהון בשיירה המוזרה שירדה מהגבעה. ואנחנו צעדנו.

מול הבית, אביבה נעצרה.

"אין תאורה, אין מים, דבר לא השתנה מאז שעזבתי", מילמלה. עילאי, שנעמד לידה, פלט מחשבות של ילד: "גם להם מגיע להיות בישראל. שיהיו להם תנאים טובים. החיים שלהם קשים, כי באתיופיה הם מרימים דברים קשים, כמו ילדה שסוחבת תינוק". ויהלי, אחיו הקטן, דווקא התלהב: "וואו, איזה בית יש לאמא. יש פה מלא פרות. יש פה מלא כבשים שמסתובבים חופשי".

אבל אביבה לא עשתה את הצעד ולא עברה את מפתן הדלת. "אני עומדת מול הבית שלי", הסבירה לי מאוחר יותר, "ואיני יכולה להיכנס אליו (על רקע סכסוך מקומי בין יהודים לנוצרים, התחוללה בבית טרגדיה שלא קשורה לאביבה, אבל צילקה את המשפחה – דא"א). גם לאחר כל כך הרבה שנים, האיבה ותחושת הנקם עדיין מהוות סכנה גם עכשיו, כמי שהייתה כאן ילדה בת שש". הילדים מאוד התאכזבו שלא נכנסנו לתוך הבית. "למה לא נכנסים... אמא, למה לא נכנסים בפנים?" שואל יהלי שוב ושוב. "יהלי, אמא אומרת שזה משהו אסור", עונה לו עילאי.

"כמה אני רוצה לראות את הבית, וכמה אני רוצה להראות אותו לילדים שלי", לוחשת לי אביבה, "ואנחנו כל כך קרובים... אבל אני לא יכולה... לפחות אני מאושרת על כך שיכולתי להראות לילדים את הבית במרחק נגיעה, ושהראיתי להם את נוף ילדותי. כן, גם על מגרעותיו. אני מרגישה שהם מצליחים לקלוט איזו מין ילדה הייתי".

וזה נכון. כשעברה לידינו ילדה עם צמות, לבושה בלויים, אלמז הקטנה צעקה: "אמא, הנה ילדה שדומה לך כשהיית קטנה..."

בדרך חזרה שאלתי את אביבה מה הביקור הזה בכפר ילדותה שינה אצלה. "אני דווקא מרגישה ישראלית יותר", השיבה. "ועוד משהו, חשבתי כל הזמן הזה בכפר על הוריי. פתאום הבנתי את הגעגוע שלהם לדברים הכי בסיסיים – לשפה, לניואנסים התרבותיים. דווקא בכפר מצ'ה – כשגם אני חוויתי את הפער העצום שהיה עליהם לגשר עליו עם עלייתם לישראל – הרגשתי קרובה אליהם יותר מתמיד".

4. גטנט אסגה / או: למה אין יום הולדת

שאלות קבועות ששואלים אותי 14#: "תגיד, נולדת בארץ? (ובלחש: כי אין לו ממש מבטא אתיופי...)"

"לא, עליתי לארץ בגיל תשע".

שאלות קבועות ששואלים אותי 15#: "את אשתך, הכרת שם, בכפר? (ובלחש: הם כולם שמה באו ביחד, לא?)"

"לא. נפגשנו, התאהבנו והתחתנו פה".

שאלות קבועות ששואלים אותי 16#: "ותגיד, קוראים לך דני על שם דניאל מהתנ"ך?" (ובלחש: זה לא שם אתיופי בכלל. הם לא כולם אדיסו או משהו כזה?)

"אז זהו, שזה בכלל לא השם שלי".

והסיפור הולך ככה: נולדתי בשם אדינו, שפירושו "בריאות". יש לי רק ארבעה אחים, כך שבמונחים אתיופיים, אנחנו משפחה פולנית. השם "דני" הוענק לי סמוך לעלייתנו ארצה, מתוך ספר שמות ליולדות של הסוכנות היהודית משלהי שנות ה־80. אין לו שום קשר לשם שהעניקו לי הוריי. "דני" כנראה נשמע לפקידי הסוכנות "יותר ישראלי" מ"אדינו", ולכן הדביקו לי אותו. אז מדוע אני לא מוחק אותו פשוט, ועוד חותם איתו כל כתבה בעיתון, כולל זו שאתם קוראים בדיוק עכשיו? פשוט: כדי לא לשכוח. השם "דני" הוא בעיניי סוג של גלעד סמלי לטראומת הקליטה שלנו. ואולי גם כדי להזכיר לי, שהמאבק שלנו עוד לא נגמר.

גם אני, כמו אביבה, עליתי ב"מבצע משה" בשנת 1984. נולדתי בכפר טָאלָה־מָדו ("הצל שמעבר"), שנמצא באזור מיילקו. אין לי תאריך לידה רשמי ואיש לא יודע מתי הגחתי לאוויר העולם. הכל בערך. לכן אני לא חוגג ימי הולדת. ההערכה היא שהייתי בן תשע כשעליתי לישראל.

מטאלה־מדו איני זוכר הרבה, למרות שהייתי שם לפני שנים מספר, לביקור קצר. יש בראשי תמונה מטושטשת שלי, כילד מנוזל, רץ אחרי פרות העדר שלנו. אדינו הקטן רועה הצאן. אני אפילו לא יודע אם זו סיטואציה אמיתית או איזשהו צורך של המוח לפצות על שנים שלמות שנמחקו. אולי עכשיו, כשאנחנו בדרך לאזור שבו נולדתי, אזכר ביותר. אולי.

המדריכים של "עולם אחר" מובילים אותנו בדרך לגדבייה, העיירה הקרובה ביותר לטאלה־מדו, כ־70 ק"מ מגונדר. משם נצא אל הכפר. הילדים סקרנים: "אבא, יש לך בית כמו של אמא או שהבית שבו נולדת דומה לבית שלנו בישראל?" שואל עילאי. "אבא היה לך חתול כמו מוצ'י (החתול השחור שלנו) איפה שנולדת? כמה מוצ'ים היו לך?" שואלת אלמז.

בשוק של גדבייה, שוב הפכנו למוקד ההתעניינות. "אננתה מן נאצ'הו?" שאלו שוב כולם, "מי אתם?" "אני הבן של ידג אבבה, לשושלת אבבה רדה", אמרתי. כמעט כל הוותיקים הכירו את המשפחה. חשתי גאווה גדולה, שליד הילדים שלי אנשים ידעו מיד מאיזו שושלת אני (והם) מגיעים – על אף שלא נותר ממנה זכר באתיופיה.

הדרך לטאלה־מדו משובשת מאוד וכמעט בלתי עבירה לכלי רכב. "כמה זמן הליכה?" התעניינו. "שעתיים", ענו המקומיים. הבנו שעבורנו – שמתורגלים בהליכות שטח הרבה פחות מהם – מדובר במסע של שעות ארוכות. אז בחרנו באופציה אחרת: נגיע לכפר רכובים על סוסים.

"אבא, אתה מתרגש?" שואל עילאי כשאנחנו מתיישבים על סוס חום יפהפה.

"לא יודע", אני עונה לו.

"אז אני מתרגש בשבילך... יש לנו סוס חזק ונגיע מהיר לכפר שלך", הוא אומר ונותן לי חיבוק חם של נשמה טובה של ילד.

אנחנו מתחילים ברכיבה. בצד הדרך צועדות נשים הנושאות כדי מים מהבאר, ילדים יחפים מתרוצצים הלוך ושוב, וגברים שמובילים על גבם עצים להסקה כורעים תחת הנטל. עילאי ואני על הסוס, ואני מרגיש שפתאום הראש שלי מתמלא בהבזקי זיכרונות ילדות. הנה, ילד יחף רץ לפנינו עם עדר. "גם אני הייתי ככה", אני לוחש לעילאי. "וואו", הוא מתפלא, "זו עבודה קשה... לרוץ עם הפרות".

אנחנו חולפים ליד הבאר שממנה שואבות הנשים עם הכדים את המים, ועוד הבזק מכה בי. אני רואה ילד קטן מוביל פר גדול. השמש קופחת, אבל הילד קודם כל מוביל את הפר לשתות משלולית קטנה, ורק אחר כך יתפנה לשתות בעצמו. ואני נזכר: זה הקוד של רועי הצאן – קודם הבקר, אחר כך אתה. כך גם אני נהגתי.

הדקות נוקפות והנוף הופך יותר ויותר מוכר. הנה הנהר שאליו הייתי מוביל את העדר שירווה – רגע, לא היו בו פעם יותר מים? והפרות לא היו פעם שמנות יותר? – והנה הגבעה שעליה עליתי ושממנה ירדתי אינספור פעמים בדרך לכפר. "אני זוכר!" אני צועק באושר לאביבה, הרכובה על סוס מאחורינו, "אני זוכר... הנה, אנחנו כבר קרובים לכפר!"

לפתע אני מבחין באיש מבוגר, עטוי גלימה לבנה בוהקת ואוחז בידו תת־מקלע קלצ'ניקוב, מתקרב בצעדים מדודים לעברנו. לרגע אני נדרך. אני מסמן לסוס להאט, ומביט בפניו של עוטה הגלימה, מנסה לפרש את כוונותיו. פתאום זה מכה בי: אני מכיר אותו.

גטנט אסגה.

החבר הטוב ביותר של אבי. הוא היה השכן שלנו במשך שנים, וכשאבי התחתן גטנט היה כמובן השושבין. אני נזכר בתמונה ברורה שלו ושל אבי, מחובקים. "יש בינינו קשר דם", אמר לי אבא לא פעם. גטנט היה גם היחיד שיכולנו לספר לו את הסוד הכמוס מכל: שהמשפחה בורחת לישראל. והוא? לקח נשק וליווה אותנו חלק מהדרך. והנה הוא פה, מולי. גטנט אסגה.

אנחנו מתחבקים בחום, וגטנט מנשק אותי בהתרגשות. "הילדים האלה שלך?" הוא שואל, וכשאני משיב בחיוב הוא נושק גם להם. אני צועד לצד גטנט אל עבר טאלה־מדו.

והפעם אשתי ושלושת ילדיי יחד איתי.

5. טָאלָה־מָדו / או: עץ ושמו אטאט

"גטנט", אני שואל נרגש בכניסה לכפר, "איפה הבית שלנו?"

וגטנט, איש חכם, עונה, "תראה אותו אחר כך"; הוא מבין היטב שיש לי ולמשפחה הרבה לעכל, וכדאי לקחת את הדברים צעד־צעד.

אני כבר זוכר הרבה יותר מילדותי. בטאלה־מדו הזמן עמד מלכת ודבר לא השתנה – חוץ מהיהודים שאינם עוד פה. הנה הדרך לבית הקברות; הנה השביל שבו הייתי מוביל את המרעה. אבל אני מחפש משהו אחר:

אני מחפש עץ.

זה עץ שחקוק בזיכרוני ומופיע לא אחת בחלומותיי בלילה. גזעו עבה, שורשיו משורגים, הוא לא נתן פרי – אבל צמרתו הצלה על שטח גדול, שבו ביליתי חלק ניכר מילדותי. היינו משחררים את הבקר לרעות ומשחקים בצל העץ הגדול של טאלה־מדו.

"העץ, גטנט", אני שואל, "העץ עוד כאן?"

הוא מהנהן ומחייך. כן, אני מבין. גם זה אחר כך.

מאחורי עילאי, יהלי ואלמז משתרך שובל של ילדי הכפר, ואת כל התהלוכה הזו מוביל גטנט. במרכז הכפר הוא מסמן לנו לעצור ומודיע: "נכנסים אליי הביתה".

אנחנו קושרים את הסוסים בחצר ונכנסים. באוויר – עשן סמיך; מסביב – ערימות חציר, שעליהן אנחנו גם מתיישבים. הדלות ניכרת היטב, אבל גם הכנסת האורחים. אשתו של גטנט מגישה לנו את מאכל האנג'רה המסורתי, ומהר מאוד אנחנו מבינים שאנחנו לא האורחים היחידים פה. בחדר הסמוך, זה שהיה אמור להיות הסלון, שכובות פרקדן בהמות הבית. החציר שמשמש לנו כורסה, מתברר, הוא המזון שלהן.

"אבל איפה הבית שלך, אבא?" שואל עילאי בפעם ה־17. אני מסמן לו באצבעותיי "עוד מעט", משתדל לא לעלוב במארחנו. עילאי מבין ויוצא לחצר. מהר מאוד אני רואה אותו משחק עם ילד בן גילו. הם לא מבינים זה את שפתו של האחר, הם מגיעים מתרבויות שונות, אבל משחקי ילדים, מתברר, הם אוניברסליים. מחבואים זה מחבואים בכל יבשת.

אשתו של גטנט מגישה קפה אתיופי מר וחזק שמאושש אותנו. גטנט מהנהן בראשו. הגיע השעה ללכת אל הבית.

רבים מאנשי הכפר מלווים אותנו בצעידה. "אתה מבני הפלאשה (זרים)?" שואלים אותי שלושה חמושים בדרך. אני מהנהן בחיוב ונוקב בשמו של אבי סבי. הם מחייכים ומפנים את הדרך במחווה של כבוד. בכפרים האלה, השם הנכון שווה יותר מאשרת מעבר.

אנחנו ממשיכים לצעוד, עד שגטנט מרים יד ומסמן "לעצור".

"כאן", הוא מצביע על שטח חרוך, "כאן היה הבית שלכם. ושם", הוא מורה אל עבר חורשה קטנה בסמוך, "היה הבית של סבא שלך".

היה בית – ואין. השטח ריק וחרוך. אולי גם זה סימבולי: הרי הבית שלנו בישראל. זה שבאתיופיה לא קיים יותר, ומתברר שגם פיזית לא. אני לא מצליח לזוז. אביבה נעמדת לידי ובשתיקה מלטפת את פניי.

"רגע, אבא", שואל עילאי, "זה הבית שלכם?"

"כן. זה היה הבית", אני יוצא מהקיפאון.

"אז למה אין בית כבר?" הוא מקשה.

"הבית נהרס כי הוא הזדקן", אני משיב.

"יהלי, אתה שומע?" מסביר עילאי לאחיו הקטן, "לאבא אין בית... לסבתא וסבא אין להם בית. היה להם בית. טוב, יש להם בית בישראל... אבל, אני לא מבין, למה הרסו לכם את הבית", אומר עילאי.

אני עומד עם הילדים שלי ומסביר להם שכאן, במקום שלא נותר בו דבר, היה הבית שבו נולדתי ומאחוריו גר סבא שלי, אבבה רדה. והם מהנהנים, שואלים שאלות ("גם לכם היו תרנגולות ופרות?") ובעיקר, כך נדמה לי, מנסים לדמיין את אבא שלהם בגילם, רץ יחף ומנוזל, כמו ילדי הכפר שמסביבם.

"אז לא נשאר כלום?" שואל עילאי.

"נשארו זיכרונות", אני משיב, ופתאום נזכר שבעצם נשאר משהו.

העץ הגדול.

"בואו", אני מסמן, "בואו תראו את אטאט".

הם שואלים, ואני מסביר: "אטאט" היה שם החיבה שילדי הכפר העניקו לעץ הגדול. שם נפגשנו. שם שיחקנו. את הדרך אליו אני כבר זוכר היטב, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז התרוצצנו בצילו. הזיכרונות כבר ניעורו במלואם.

אנחנו צועדים אל פאתי הכפר, וצמרתו המוריקה של אטאט נגלית לעינינו. אותו גזע עבה, אותם שורשים משורגים. רק אדינו הרועה הקטן כבר לא רועה וגם לא כל כך קטן.

אנחנו נעמדים מתחת לענפיו היפים של אטאט ומבקשים להצטלם למזכרת. בני הכפר שמסביבנו מצטופפים יחד עימנו. "בן כמה העץ הזה?" שואל עילאי. אני צוחק ועונה לו: "עילאי שלי, העץ הזה די דומה לי".

"במה הוא דומה לך?" הוא שואל.

"לעץ הזה, בדיוק כמוני, אין תאריך לידה מדויק ואיש לא יודע בן כמה הוא".

עילאי מחזיר לי חיוך.

6. אפילוג / או: תראו מי שמדבר (אמהרית)

השמיים מקדירים מעל אטאט, ואני שואל את הילדים מה הם מרגישים.

"הילדים של הכפר נראים שמחים", מדווח עילאי, אך מתקשה לגשר על הפערים בין עולמו לעולמם, "אבל גם לילדים האלה מגיע להיות בישראל. מגיע להם שיהיו להם בגדים חדשים כמו שיש לנו. לילדים האלה מגיע שיהיה להם כדורגל... הם מסתפקים במה שיש להם... וגם באתיופיה אין להם ברזים, ואין מים בבית ולא חשמל. אין להם מחשבים. הם לוקחים דלי ושותים מים... כולם הולכים להביא מים מהבאר... איפה ראית דבר כזה בישראל? אז כן, פה כיף לילדים, כי אין בית ספר ואין שיעורים, אבל אין להם ממש כלום".

ויהלי מקשיב לאחיו ומוסיף: "אני חושב שאתם, כשהייתם ילדים, הייתם ממש מסכנים. לא היה לכם כלום... אפילו לאבא אין בית היום... לאמא יש בית בכפר שלה, אבל כשהייתם ילדים לא היו לכם נעליים והלכתם עם בגדים קרועים, כמו הילדים האלה שמסתובבים פה".

"אם כל המדינות היו אותו דבר, מה היה שווה לטוס לשם? לכל ארץ יש משהו מיוחד משלה, אתה מבין יהלי?" מסנגר עילאי.

ואלמז הקטנה? היא בכל האירוע הזה בכלל נרדמה.

אביבה דוחקת בנו להזדרז כי דרך ארוכה עוד לפנינו, וגטנט אומר שעוד מעט יתחיל לרדת גשם. אנחנו נפרדים לשלום מכולם ועולים על הסוסים. אני מסובב את הראש בפעם האחרונה ומשאיר את גטנט הקשיש, את אטאט העץ העבה ואת השטח החרוך שבו פעם, לפני שלושה עשורים, כאמור, אף אחד לא יודע בדיוק מתי – נולדתי בו.

חזרנו הביתה. לישראל. היה ברור שעליי ועל אביבה עברה חוויה חזקה ומרגשת, שאנחנו עדיין מעבדים אותה. אבל לא ידענו מה השפעתה על הילדים. עד שכמה ימים לאחר שחזרנו, פתאום יהלי, הילד שפעם סירק את השיער לאחור כדי שיהיה מתוח "כמו של הפרנג'ים", התחיל לזרוק מילים באמהרית; ועילאי, הילד שנעלב כשצעקו לו בגן "כושי", הגיע לאמא שלו וביקש שתכין לו אנג'רה.

ואז הוא הוסיף: "בדיוק כמו שאכלנו בכפר של אבא". •