ראשון 16 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רב־אלוף דוד (דדו) אלעזר ז"ל ובתו הילה בנעוריה. "אבא היה בא הביתה בלילות והיה מתיישב ושר איתי קול שני"
    7 ימים • 04.05.2016
    אביה, בנו
    עבור ישראלים רבים, רא"ל דוד (דדו) אלעזר היה אחד האחראים למחדל יום הכיפורים, אבל בשביל הילה כהן-אלעזר הוא פשוט "אבא". שנים לאחר מותו היא הסתובבה עם המטען הזה, ואז היא קראה את הספר שכתב דויד גרוסמן על אורי, בנו שנהרג במלחמת לבנון השנייה. התוצאה: בגיל 60, בתו של רמטכ"ל 73' מוציאה את האלבום "נופל מחוץ לזמן" שבו היא שרה את הטקסטים שכתב גרוסמן לזכר הבן שנפל. בראיון טעון לקראת יום הזיכרון, מסבירה כהן-אלעזר למה מבחינתה עשו לאביה עוול גדול, ואיך כפסיכולוגית למדה להתמודד עם הכעס והכאב
    אמירה לם

    "אני זוכרת שאחרי שיצחק רבין נרצח הגעתי לשבעה אצלו בבית", משחזרת הילה כהן־אלעזר, בתו של הרמטכ"ל לשעבר דוד (דדו) אלעזר, "ובתוך כל הכאב וההמולה שהיו שם, לאה רבין ניגשה אליי, אימצה אותי ככה חזק אליה ואמרה לי: 'הילה, מה שעשו לאבא שלך זה נורא אפילו עוד יותר מהרצח של יצחק'. יכולתי להזדהות עם הדברים האלה שלה. לא חשבתי במושגים של רצח, כמו לאה, אבל כן אמרתי לעצמי לא פעם במשך השנים שאבא מת כמישהו שיורים בו. הוא מת בבום, ברגע. יש לי הרגשה שהצירוף של האחריות הנוראית של המלחמה ההיא, עם העוול הנורא של ועדת אגרנט שהטילה הכל עליו – שכל זה היה יותר מדי בשבילו, וזה קיצר את חייו. הלב שלו לא עמד בזה".

     

     

     

    לפני 40 שנה, ב־15 באפריל 76', שנתיים אחרי שוועדת אגרנט פירסמה את מסקנותיה בהכריעה כי הרמטכ"ל דאז נושא באחריות אישית לחלק מכשלי מלחמת יום הכיפורים, נכנס דוד אלעזר לשחות בבריכת רמת־אביב ולא יצא ממנה. הוא לקה בהתקף לב ומת בגיל 50. מאז, אומרת בתו הבכורה הילה, 60, פסיכואנליטיקאית במקצועה, המוות של דדו קיים בתוכה. "היתמות היא אינסופית, מפעילה אותי כל חיי להמשיך לחפש אותו ולפגוש אותו — דרך זיכרונות, דרך מילים ודרך מוזיקה. בגלל זה נשביתי בספר של דויד גרוסמן".

     

    ספרו של גרוסמן מ־2011, "נופל מחוץ לזמן", התגלגל לידיה לפני כמה שנים, "זה היה סביב 40 שנה למלחמה", היא מדייקת. בספר מנסה גרוסמן להתמודד עם מות בנו אורי, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט בדרום לבנון באוגוסט 2006, בשעות האחרונות לפני סיום מלחמת לבנון השנייה, והוא בן 21. "התחלתי לקרוא את הספר וכשהגעתי לשורות 'באוגוסט הוא מת, וכשהגיע/ סופו/ של החודש ההוא, אני/ כל הזמן חשבתי, איך אוכל/ לעבור לספטמבר/ והוא יישאר/ באוגוסט?' חשבתי, הנה מישהו שכותב בדיוק את ההרגשה שלי ואת התסכול הזה שהכל נמשך ורק אצלי משהו נעצר, משהו נוראי קרה, משהו נגמר", היא מספרת. "אני זוכרת שגמרתי לקרוא את הספר ושמתי אותו בצד. הרגשתי שזה חזק נורא, ואז, אחרי כמה זמן, חזרתי אליו, התחלתי לסמן על הדפים סימנים ולעשות עיבודים לטקסט, ובלי לשים לב, כשאני עם הגיטרה, התחילו לצאת מנגינות. בהתחלה זה היה בכלל משהו שהייתי שרה לעצמי כמו תפילה".

     

    המילים המטלטלות ורבות העוצמה של גרוסמן נעטפו בלחנים הנוגים שחיברה ושרה בקולה הרך. "בהתחלה די חששתי איך דויד גרוסמן יקבל את זה, אני לא מכירה אותו. השיר הראשון ששלחתי לו היה 'נופל מחוץ לזמן'. דווקא בשיר הזה ממש הפכתי את הסדר של המשפטים שלו והתחלתי מהאמצע. אני שרה שם: 'סיפר לי פעם איש מארץ/ רחוקה, שבשפתו/ אומרים על מי שמת/ במלחמה, 'נפַל'/ וכך אתה: מחוץ/ לזמן נפלת, הזמן/ שבו אני שוכן/ חולף/ על פניך...' הוא שמע ונורא התרגש, רק ששרתי את המילים בלשון נקבה, והוא אמר לי, 'זה משונה לי שזה בלשון נקבה, אבל זה בסדר'.

     

    מיכל ודויד גרוסמן עם בנם אורי ז"ל. "מחוץ/ לזמן נפלת, הזמן/ שבו אני שוכן/ חולף/ על פניך...", כתב האב
    מיכל ודויד גרוסמן עם בנם אורי ז"ל. "מחוץ/ לזמן נפלת, הזמן/ שבו אני שוכן/ חולף/ על פניך...", כתב האב

     

    "לקח לי זמן להבין איזה חופש עצום הוא נותן לי. בהתחלה הקלטתי כל שיר גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, שלחתי לו אותם ולפעמים הוא היה מעיר הערות. היה דיאלוג מאוד פתוח. לא התכוונתי שיהיה אלבום בכלל. כשנגמר התהליך, הוא אמר לי: 'תשירי את זה בלשון נקבה, כי אני ממש שומע אותך שרה לאבא שלך'. וזה ריגש אותי, האצילות הזו, היכולת שלו לתת לי חופש להפוך את המילים הכל כך אישיות שלו לשלי".

     

    במהלך העבודה לא נפגשתם?

     

    "אחרי שהתכתבנו תקופה, בסוף התהליך, הוא הזמין אותי אליו. ישבנו בבית קפה במשכנות־שאננים. הרגשתי כאילו יש בינינו היכרות ארוכה. בסוף הוא נתן לי את הספר שלו 'נופל מחוץ לזמן' עם הקדשה מאוד מרגשת. הוא כתב בין היתר: 'תודה על שהפכת את המילים שלי למוזיקה'".

     

    "נופל מחוץ לזמן", שייצא מיד אחרי יום העצמאות (בחברת הליקון), הוא אלבומה הראשון, מחווה לאבא שלה במלאת 40 שנה לפטירתו.

     

    אורי גרוסמן ז"ל
    אורי גרוסמן ז"ל

     

    שמיים שחורים

     

    מלחמת יום הכיפורים תפסה את הילה כהן־אלעזר שלושה ימים לפני גיוסה לצה"ל. "בדיוק נסעתי לחברה קרובה בטבעון לנוח לפני הטירונות, ואז אמא שלי פתאום מצלצלת אליי בתוך יום כיפור, מוקדם בבוקר, ואומרת לי, 'בואי מהר חזרה הביתה, כי מתחילה מלחמה'. אף אחד עוד לא ידע כלום, הרחובות היו ריקים. אני לא זוכרת בכלל איך חזרתי הביתה. אני חושבת שהטראומה מחקה את זה. אני רק זוכרת שהשמיים היו שחורים, לא כמטפורה, פשוט שמיים שחורים.

     

    "זה לא שלגמרי הייתי מופתעת. בבית דובר על האפשרות הזאת, הרי כמה חודשים קודם לכן כמעט הייתה מלחמה, והיה גיוס, וחיינו עם אבא שכל הזמן היד שלו הייתה על הדופק, מה קורה ומה יקרה עוד רגע. הדריכות הזאת הייתה חלק מהאווירה בבית תמיד, אבל הפעם, אני חושבת, הרגשתי משהו אחר, משהו נרעד בלב".

     

    באותן שעות ממש שבהן עשתה הילה את דרכה הביתה, נאבק אבא שלה את מאבק חייו. בישיבת חירום שנערכה בלשכתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר בבוקר יום הכיפורים, חזר דדו על תפיסתו שלפיה עוד באותו היום תפרוץ מלחמה וביקש לגייס את כל מערך המילואים ולהנחית מכת מנע. שר הביטחון דיין התנגד, וגולדה אישרה גיוס מצומצם בלבד. מבחינות רבות, זה היה הרגע שבו הוכרע גורלו של אביה.

     

    הילה כהן־אלעזר. "יש משהו במכה, שאם היא לא שוברת אותך, אתה צומח ממנה"
    הילה כהן־אלעזר. "יש משהו במכה, שאם היא לא שוברת אותך, אתה צומח ממנה"

     

    כשהקרבות היו בעיצומם, נשלחה כהן־אלעזר לטירונות במחנה 80. "ארזתי מנות קרב וכל הזמן שמעתי ברקע את מה שקורה בחזית. שמעתי שנורא ואיום, שמעתי זוועות, וכבר התחלתי לקבל ידיעות על חברים שנהרגו, ותוך כדי כך ידעתי שהכל על הכתפיים של אבא שלי, והיה עירוב כזה של הדאגה לאבא והכאב על החברים, וגם ככה הטירונות זה משהו קשה. הייתה תחושה שהכל בכאוס. ושם, במחנה 80, בין כל האיקליפטוסים, הריח המוכר הזה שלהם, ריח הילדות שלי מעין־שמר, נהפך לריח של הימים של המלחמה".

     

    חודשיים אחר כך הציבו אותה כפקידה בסיירת מטכ"ל. "קבורות החללים היו אז בעיצומן, ובתור נציגת היחידה נשלחתי עם זרי פרחים ללוויות. היו רגעים שהרגשתי שקשה לי לנשום, אני מניחה שהרגשתי מה שכולם הרגישו".

     

    ומתי בתוך כל זה ראית את אבא שלך לראשונה?

     

    "חבר מאוד־מאוד קרוב שלי נפצע קשה במלחמה, וחלק גדול מהמלחמה עברתי בבית החולים ליד מיטתו. את אבא שלי פגשתי שם, בתל־השומר, כשהוא בא באיזה יום לבקר פצועים".

     

    דויד גרוסמן
    דויד גרוסמן

     

    סיפרו עליו שבזמן המלחמה, כשהוא היה בבור, הוא עישן בשרשרת וחי על קפה. ראית עליו את המתח והדאגה?

     

    "אצל אבא תמיד העיניים דיברו. בעיניים שלו ראיתי אז את הצער שלו, וגם את החום שלו – כשהוא התרגש, הוא היה עם לחלוחית בעיניים, וכשנפגשנו הייתה לו לחלוחית כזו בעיניים. אבל על כל הימים בבור לא ידעתי אז. חוץ מהמפגש הזה אני לא זוכרת אותו מהמלחמה, הוא היה בחזית ובבור, ואני ביחידה".

     

    עקרב בשרוול

     

    בסיירת מטכ"ל פגשה את מי שיהיה בעלה, דורון כהן, אחיה של נאוה ברק. לימים הפך עו"ד דורון כהן ליועצו הקרוב של ברק ואיש סודו. במשך שנים רבות נשמר קשר אינטנסיבי וקרוב בין שני הזוגות, ועד היום נאוה ברק, גיסתה, היא מהנשים הקרובות לה ביותר.

     

    דדו עם גולדה. "כשהוא אהב, הוא אהב מכל הלב, ואת גולדה הוא אהב, למרות שהיא בגדה בו"
    דדו עם גולדה. "כשהוא אהב, הוא אהב מכל הלב, ואת גולדה הוא אהב, למרות שהיא בגדה בו"

     

    קשיי המלחמה לא פסחו גם על הסיירת. אחיו של מפקד היחידה אז, תא"ל (מיל') גיורא זורע, נהרג בקרבות ברמת הגולן. זורע שכל אח נוסף במלחמת ששת הימים. "גם הצוות של דורון שלי עבר דברים קשים", מוסיפה כהן־אלעזר. "מיד אחרי ימי הלחימה הצוות שלו עלה לחרמון לחלץ חבר'ה שנתקעו על ההר המושלג, וחבר שלהם, שי שחם, הלך וקפא תוך כדי הטיפוס לפסגה ומת להם בידיים. בשנתיים האחרונות המשפחה שלו מבקשת להשמיע שיר שלי באזכרה, וזה מאוד מרגש אותי".

     

    כששירתת ביחידה שילמת מחיר על היותך הבת של דדו? הסתובבת שם מכווצת?

     

    "מצד אחד היה הצורך להגן על אבא, ומצד שני בעצמי הרגשתי את הפצע של המלחמה עם כל החברים שאיבדתי, אבל לא הסתובבתי שם מכווצת, כי הייתה לי איזו חוויה עמוקה שאני סומכת על אבא שלי, ומה שלא יהיה, הוא יתמודד עם זה. לרגע לא התביישתי בו.

     

    "זה שבסוף הלב שלו לא עמד בזה, במעבר להתחלה חדשה שכבר הייתה בפתח, זה כאב שלא עוזב אותי ומלווה אותי כל חיי. עם השנים הופיעה אצלי הכרה נוספת שזה כנראה היה הגורל של אבא. הוא היה צריך להיות שם, להיות אחראי על הצבא בזמן הזה. היום אני מרגישה שזו אולי גם איזו זכות שהייתה לו – אני כבר לא רואה בזה רק את הקורבנות, את ה'למה זה היה דווקא הוא ולא מישהו אחר', אלא יש לי גם תחושה שהוא, עם קור הרוח שלו, ניהל בסוף את המהפך. הרי הייתה שם פאניקה נוראית, אנשים דיברו על 'חורבן בית שלישי', ולו הייתה יכולת באמת להכיל את הסיטואציה ולא להיות מסכן ומאוד להחזיק את עצמו. לפעמים נדמה לי כאילו כל החיים שלו הכינו אותו לזה".

     

    הרמטכ"ל דדו. "זה כנראה היה הגורל של אבא. הוא היה צריך להיות אחראי על הצבא בזמן הזה"
    הרמטכ"ל דדו. "זה כנראה היה הגורל של אבא. הוא היה צריך להיות אחראי על הצבא בזמן הזה"

     

    את מתכוונת לקשיחות הסלאבית שלו?

     

    "כן, כל החיים שלו הוא התמודד עם דברים נורא קשים. אמא שלו מתה בגיל 32, מדלקת ריאות, היא נפטרה בתוך יומיים. הוא היה אז בן שש. הוא לא דיבר עליה, אבל היה מאוד קשור אליה. יש תמונה שהוא היה סוחב איתו בארנק, שלו כילד ביוגוסלביה מתרפק על הקבר שלה. חודש לפני שהנאצים נכנסו לשם, אבא שלו שלח אותו ברכבת לעלות לארץ לבדו והלך ליערות והפך לפרטיזן. הוא הגיע לכאן כילד בלי לדעת בכלל לקראת מה הוא הולך. אולי זה מה שעזר לו בסוף לסיים את המלחמה בניצחון.

     

    "בסרט שיאיר אחי עשה, 'געגועים לאבא', האלוף שייקה גביש, שהיה מועמד לרמטכ"לות יחד עם אבא, אומר ליאיר בכנות שהוא שמח שלא הוא היה צריך להיות שם במקום הזה בזמן הזה. וזו ההרגשה שלי, שאולי מזל שאבא היה שם והיה יכול לחשוב כל כך צלול ברגעים כל כך קשים.

     

    "את קור הרוח הזה שלו הכרתי עוד כילדה. פעם היינו איתו בשטח באיזה ערב יחידה ברמת הגולן, היה קר, והוא הוציא דובון מהאוטו ונתן לי. באיזשהו שלב אמרתי לו, 'אבא, משהו פה בשרוול לא נעים לי', והוא הסתכל ולא אמר כלום. זה היה עקרב. אבא תפס את המעיל בשרוול ואמר בשקט, 'תוציאי את היד עכשיו לאט־לאט', ורק אחרי שהוצאתי את היד, הוא לקח את המעיל והלך הצידה והרג את העקרב. זה הוא, וזה גם השקט של התפקוד שלו במלחמה".

     

    עטיפת האלבום
    עטיפת האלבום

     

    בוועדת אגרנט חשבו אחרת?

     

    "הממשלה הסמיכה אותם לבדוק רק את הימים הראשונים של המלחמה, ולא במקרה. הם לא נגעו במהפך שעשה הצבא מכאוס לניצחון ובתרומה שלו לזה. אני זוכרת שהוא היה חוזר מהוועדה ומשתגע מזה. בעיקר היה לו קשה עם זה שדיין לא אישר לו לגייס מילואים, ובוועדה האשימו אותו בכך שהוא לא גייס מילואים.

     

    "הוא כל הזמן אמר לי: 'לא יכול להיות שיפילו הכל עליי', אבל תמיד הוסיף אחרי הפסקה קטנה, 'בעצם הכל יכול להיות'. לפני שהוועדה הגישה את מסקנותיה הוא מנה באוזניי שלוש אפשרויות. את השתיים הראשונות אני לא זוכרת, 'והשלישית', הוא אמר לי, 'זה הכי גרוע, שאני אצטרך להתפטר'. וכשהוא קיבל את מסקנות הוועדה הוא התקשר אליי לצבא ואמר לי בטלפון רק: 'האפשרות השלישית'. לא היה צריך להוסיף. היום אני חושבת שהשיחה הזאת הייתה בשבילי עוד איזו הכנה לזבנג, עוד מכה בדרך לטראומה של מותו הפתאומי".

     

    במסקנות ועדת אגרנט נכתב: "הגענו לכלל דעה שהרמטכ"ל נושא באחריות אישית למה שקרה. אנו רואים חובה לעצמנו להמליץ על סיום כהונתו". בפסקה אחרת נכתב: "לא ראינו מתפקידנו להביע דעה על האחריות הפרלמנטרית של שרים".

     

    הגיסה נאוה ברק. קירבה
    הגיסה נאוה ברק. קירבה

     

    "הוא הרגיש שזה לא פייר. הוא הרגיש שזו האחריות שלו, אבל לא אחריות אישית, אלא אחריות כראש המערכת. אני זוכרת שהגעתי הביתה, יאיר עוד לא היה בן תשע, וגידי אחי היה בן 17, ישבנו אמא ושלושתנו מולו במטבח בבית, בתל־אביב, שזה אגב הבית הראשון שהיה לנו, כי כל השנים נדדנו בין בתים ודירות שכורות, ועברנו אליו רק שנתיים קודם למלחמה.

     

    "היה בו המון כעס – הוא איש שידע לכעוס – על זה שאת הדרג המדיני ניקו מאשמה, ועל זה שבוועדה קבעו שזו אחריות אישית. והיה הכעס של כולנו על דיין. לימים, כשהוא בא לשבעה של אבא, כולנו הסתלקנו משם, לא אמרנו לו ללכת אבל כולנו הלכנו, והוא הרגיש לא נוח והיה כמה דקות והסתלק. עד היום כשאנשים מדברים איתי על דיין בהערכה, קשה לי. אבל אני כבר לא עסוקה בכעס".

     

    אביך חש שבגדו בו?

     

    "הוא היה מתוסכל. הוא כבר חשד שכמה מחברי הוועדה היו אנשים של דיין. הוא לא ידע בזמן אמת שדיין מקבל מעטפות עם חומר חסוי מתוך הוועדה, אבל הרגיש שהתנהגו איתו בחוסר הגינות. הרי הוא שאל את הוועדה, האם אני צריך לראות את עצמי זקוק לסיוע, לעורך דין? והם ענו לו, 'יש לך חמישה סנגורים'. הם הטעו אותו.

     

    לאה רבין. "חיבוק"
    לאה רבין. "חיבוק"

     

    "אבל בעניין הזה של בגידה לא הייתה לו שום הפתעה. אני זוכרת שאבא הסביר לי שככל שהוא עולה לדרגה יותר גבוהה, החברים נושרים. הוא קיבל את זה שככל שאתה עולה, אתה נשאר יותר לבד. אבא התחיל את החיים שלו כילד בגיל שש, לבד, והוא סיים אותם עם מעט מאוד חברים. היו מעטים שנשארו, כמו אבנר שלו (אז ראש לשכתו של דדו – א"ל) אבל הרבה נעלמו בתקופה הזו. יחד עם זה, אחרי המלחמה הייתה סוללה של עורכי דין מהבכירים ביותר שהיו באים בהתנדבות ויושבים איתו ומייעצים לו. הוא לא רצה לנהל משפטים מול הוועדה, באצילות שלו הוא רק רצה לכתוב תזכיר משלו, והם היו באים ויושבים אצלו לילות. במובן הזה הוא היה לכאורה מוקף חברים, אבל זו לא הייתה התחושה הפנימית שלו".

     

    על פי הסרט של אחיך יאיר, אחד הרגעים הקשים של דדו היה כשבא לגולדה לבקש מסמך שיאשר את גרסתו בעניין גיוס המילואים, וגולדה אמרה, "אני לא זוכרת". הוא ראה בה דמות אם?

     

    "היא נורא אהבה אותו. אני לא חושבת שהוא ראה בה תחליף אם, הוא היה איש מאוד מפוכח, עם שתי רגליים על הקרקע, אבל גם מאוד חם, עם דם סלאבי חם. אז כשהוא אהב, הוא אהב מכל הלב, ואת גולדה הוא אהב. נכון, היא בגדה בו, אבל אני חושבת שהוא אפילו לא כעס עליה, הוא הבין שהיא ניסתה להציל את עצמה, שלא הייתה לה ברירה. הוא ידע עד סוף ימיו הקצרים שהיא העריכה אותו ושהרגישה שמזל שהוא היה שם".

     

    בדיעבד, אולי היה נכון לו יותר לקחת אחריות ולהתפטר מיד בתום המלחמה?

     

    "הוא בחר לא להתפטר משום שהוא חשב שצריך לשקם את הצבא. הוא חשב שזה לא נכון להגיד: 'סליחה, אני לא בסדר, אני הולך'. הוא עבד קשה בחודשים שאחרי, ולא כדי לבנות את השם שלו".

     

    חששת לו בתקופה הזאת?

     

    "תראי, מצד אחד היה בו משהו נורא חי וחזק, גם בתקופה הזו. הוא לא נתן לנו לדאוג לו, הוא שיחרר אותנו לחיים שלנו. השתחררתי מהצבא, ואחרי זה התחתנתי עם דורון. הוא היה מאושר שאני מתחתנת. מיד אחרי החתונה דורון ואני נסענו ללונדון. עבדנו שנינו בביטחון. שנינו היינו לפני לימודים, והוא בא לבקר אותנו שם שבועיים לפני שמת. אני זוכרת שהיה לי קשה להיפרד ממנו אז. הלכתי אחריו, כאילו ידעתי משהו. אגב, בביקור הזה הוא אמר לי בסוד שהציעו לו להיות השגריר בוושינגטון, ואני הרגשתי שהוא כן רצה ללכת קדימה. זה כבר אחרי שהוא היה יו"ר צים.

     

    "מצד שני, היה בי חוסר שקט. והייתה לי הרגשה שבאמת זה משא כבד נורא מה שהוא סוחב עליו. אני לא מדברת רק על הוועדה אלא גם על המלחמה, על להחזיק גורל של כל כך הרבה אנשים על הכתפיים".

     

    פוסט־טראומה

     

    כשאביה מת, כהן־אלעזר הייתה בלונדון. "שנים אחרי זה לא יכולתי לנסוע ללונדון, כי שם קיבלתי את הבשורה", היא מספרת.

     

    איך נודע לך על מותו?

     

    "האחראי על הביטחון בלונדון בא ודפק בדלת כי לא היה לנו טלפון. זה היה ביום החג, בפסח. דורון הלך לפתוח ואני שמעתי שקט, ואז הוא בא ואמר לי שאחראי הביטחון הגיע ואמר שקרה משהו נורא. הדבר הראשון שחלף לי בראש הוא שהיה איזה פיגוע במשרד, כי דורון שמר על המשרד של אל על בעיר ואני עבדתי בנמל התעופה. ואז דורון סיפר לי. טסנו כמובן מיד לארץ. כשירדתי מהמטוס אהוד ברק ואברהם ארנן (מייסד סיירת מטכ"ל ז"ל – א"ל) שהיה החבר הכי טוב של אבא, חיכו לי ליד גרם המדרגות. נאוה וההורים של דורון חיכו לנו במכונית, והתחיל מסע מאוד כואב".

     

    איך אמך תלמה התמודדה עם הכל?

     

    "היא הייתה בת 41 כשאבא מת. היא המשיכה בדרכה, מהבחינה הזו היא הייתה מודל להמשך החיים. היא עשתה גם הסבה מקצועית – עד אז היא עסקה במוזיקה – והיא עברה לפסיכולוגיה. מאוחר יותר היה לה בן זוג לזמן ממושך והיום היא חיה לבד, אבל איכשהו אבא תמיד היה שם".

     

    ואת, איך התמודדת עם הטראומה הכפולה: הטראומה הפרטית שלך והטראומה הקולקטיבית של המלחמה?

     

    "חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה. בלימודים, בכל מקום שבו דיברו על קונספציה, נתנו מיד את הדוגמה של מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת מרצים שמתחילים להסביר בשיעורי פסיכולוגיה כמה אנחנו ננעלים על קונספציה. היום אני מקשיבה לזה לגמרי בשקט. היום אני יכולה להסביר לפסיכולוגים צעירים שלוקח שנים ללמוד להקשיב ולא להינעל. זו גם האמנות של פסיכולוג, לא לחפש את מה שאתה רוצה לשמוע. אבל אז, כשרק התחלתי ללמוד, בכל אמירה כזאת הלב היה יוצא לי מהחזה. הרבה שנים המילים 'מחדל' או 'קונספציה' היו לי קשות, וכל החיים, עד היום, אני עסוקה באיך לפרק קונספציות.

     

    "אבל אז הייתי בפוסט־טראומה. קשה לי להפריד כמה מזה היה המוות של אבא, וכמה מזה קשור לפצע שחווה כל הדור שלי. הרגשתי שכולנו חבוטים וחבולים. אני חושבת שאפילו העובדה שהתחתנו מוקדם קשורה לזה – לא רק דורון ואני התחתנו מוקדם, גם האנשים והחברים סביבי התחתנו נורא מהר, כי התחושה הייתה שמוכרחים איכשהו להיאחז במשהו, כי קרה משהו שהיה לכולנו באמת נורא קשה. אבל עם השנים הבנתי שהמלחמה הזו היא גם איזו התפכחות שהייתה בלתי נמנעת".

     

    למה את מתכוונת?

     

    "התפכחות מהאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים. בבית לא היינו חלק ממנה. להפך, סבלנו מזה שככה מעריצים את אנשי הצבא. מהבחינה הזו, מלחמת יום הכיפורים הייתה שלב התפתחות בלתי נמנע, גיל ההתבגרות של המדינה. שלב ההתפכחות. ככה גדלים. יש משהו במכה, שאם היא לא שוברת אותך, אתה צומח ממנה.

     

    "המלחמה הולידה בי עוד משהו, את ההבנה שהכוח הוא לא העיקר, שאנחנו צריכים גם להקשיב ולהתרגל למי שחי איתנו פה".

     

    דדו דיבר על שלום?

     

    "אני זוכרת נסיעות שלנו עוד כשהייתי ילדה ממש, כשנסענו מהקיבוץ לעיר, והוא לימד אותי את השיר 'בוא שלום הבא מרגוע, כי עייפנו כבר לדם'.

     

    "מיד אחרי ששת הימים אני זוכרת אותנו יושבים איתו במטבח והוא מתאר לנו את תוכנית אלון, מסביר לנו שאין ברירה, שכדי שיהיה כאן שלום מוכרחים לוותר. יותר מזה, כשהוא חתם על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים מיד אחרי המלחמה מול הגנרל גמאסי, הוא ביקש לחרוט על העט את התאריך ואמר: 'אני רוצה לשמור את זה כי אני חושב שמפה מתחיל תהליך שלום'. ככל שחולפות השנים אני יותר חושבת שאנחנו נאחזים פה בכוח ולא מאמינה שבכוח אפשר להשיג הכל".

     

    ומה קרה לכאב עם השנים?

     

    "הכאב הוא אותו כאב, אבל בהתחלה הוא היה מלווה בהרבה כעס. הכעס התכווץ עם הזמן. ההרגשה שלי היום היא שההיסטוריה עושה עם אבא צדק. כל מי שאני פוגשת ושומע שאני הבת שלו, כמעט תמיד אומר לי: 'העור סומר לי עכשיו', ומיד מוסיף: 'מה עשו לו'. זה התחיל עוד בהלוויה שלו. אני זוכרת שהמוני אנשים עמדו בצידי הדרך לירושלים והצדיעו לארון. היו שם הרי הטראומה והעצב והאשמה. המון שנים גם הייתה לנו איזו חובה להמשיך אותו, את דרכו, כי הוא הרגיש שעושים לו עוול, אבל עם השנים הצורך הזה קהה בי, ומה שאני עושה עם המוזיקה היום זה להסתכל על הכל בדרך אחרת".

     

    גיטרה על הספה

     

    אנחנו נפגשות בקליניקה שלה, הגיטרה מונחת על ספת המטופלים.

     

    אני מניחה שזה לא פשוט לפסיכולוגית קלינית בת 60 לצאת פתאום עם דיסק.

     

    "אני פסיכואנליטיקאית כבר הרבה שנים, אבל אני גם עם מוזיקה מאז שאני זוכרת את עצמי, כל החיים בעצם. זה לא שאני איזו נערת רוק ששרה, וזה לא שזה בבת אחת. כל השנים אני מנגנת ושרה, שרה בבית, שרה בערב יום הזיכרון בין החברים.

     

    "מוזיקה זה גם הקשר שלי לאבא. גם אצלו כל הגעגועים, בעיקר לאמא שלו שממנה התייתם בגיל כה צעיר, הכל עבר דרך המוזיקה. הוא היה שר לנו שירים יוגוסלביים נוגים. כל מה שהוא לא דיבר ולא סיפר על העבר שלו, הכל הופיע בשירה שלו. ממנו למדתי שזו דרך לבטא את הגעגועים ואת הזיכרונות. בעיקר הוא אהב לשיר איתי. הוא היה בא הביתה בלילות כשהייתי בת 16־15, מוצא אותי על הרצפה עם גיטרה והיה מתיישב, מרוט מיום עבודה, ושר איתי. היה שר תמיד קול שני. עד היום, כשאני שרה, אני שומעת אותו כאילו הוא ממשיך לשיר איתי.

     

    "מהבחינה הזו אני מאוד מזדהה עם מה שדויד גרוסמן כתב: 'רק מצע חיים הנני/ אשר קורא לך לבוא/ ולהיות דרכי' — הוא מזמין את הבן שלו לבוא להיכנס לתוך גופו ולחיות דרכו לרגע ודרך כל החושים שלו. וזו ההרגשה שלי, שאבא שלי ממשיך לחיות דרכי. כשאני מסתכלת על עצמי בראי, בעיקר בבוקר, עם השנים אני יותר ויותר רואה את העיניים של אבא שלי, ובמקום שאני אבהל אני מרגישה שמחה. כך אני גם עם המוזיקה, לא פעם מוצאת את עצמי שרה לו ושרה איתו.

     

    "את יודעת, מאז שהוא מת אני חולמת עליו הרבה, אבל תמיד הוא בא לקצת זמן לחלומות שלי, ונעלם. בא לרגע, וחולף, בדרך כלל מוטרד. ופתאום עכשיו, לקראת הוצאת האלבום והדיאלוג עם דויד גרוסמן, חלמתי שאבא מחייך אליי, וזה לא קרה לי אף פעם. פתאום הוא הופיע בחלום וחייך מאוזן לאוזן". •

     

    amiralam@zahav.net.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 04.05.16 , 15:11