ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אילנה קרטיש. “אני דווקא חושבת שגם אם מדובר בספורט כוחני, עדיין אפשר להיראות נשית”
    7 ימים • 04.05.2016
    באלה הידיים
    תכירו: אילנה קרטיש, סגנית אלופת אירופה בהיאבקות והתקווה החדשה של ישראל למדליה אולימפית בריו דה־ז'נרו. ראיון בכל הכוח
    שרי מקובר-בליקוב ונדב צנציפר, צילום: אילן ספירא

    עם כל הכבוד לאימונים, אילנה קרטיש, סגנית אלופת אירופה בהיאבקות, סומכת על דמיון מודרך. בארבע השנים האחרונות, לפני כל תחרות משמעותית, היא נוהגת לערוך לעצמה סימולציה מדויקת של רגעי הקרב, משרטטת לפרטי פרטים את ההצלחה והניצחון והופכת אותם לנבואה שמגשימה את עצמה. "אני מדמיינת את מה שאני מאמינה ורוצה, ואז משיגה אותו", היא אומרת בפשטות. "גיליתי שזה עובד".

     

    זה בהחלט עבד לפני שבועיים, בתחרות העולמית במונגוליה, שהעניקה לקרטיש את כרטיס הכניסה הנכסף לריו והפכה אותה למתאבקת הישראלית הראשונה שתשתתף במשחקים האולימפיים. "יום לפני התחרות דמיינתי את מה שעומד לקרות למחרת, מהרגע שבו אני פותחת את העיניים ועד שאני שומעת את שירת 'התקווה' על הפודיום", היא מחייכת. "זו הייתה סימולציה עמוקה, לפרטי פרטים. ממש הרגשתי שאני מתעוררת, אוכלת, מפנימה את ההבנה שהנה הגיע היום שכל כך הרבה התאמנתי לקראתו.

     

    "יש לי איזה קטע שאני עושה לפני שאני עולה לקרב: אני עוצמת את העיניים, שמה ידיים על הפנים, אומרת 'בעזרת השם' ונעמדת על רגל שמאל. וזה בדיוק מה שעשיתי בסימולציה ההיא. דמיינתי את הטפיחה על המותניים, תנועה שתמיד פותחת את הקרבות שלי, את השריקה של השופט, הדופק המואץ, הנשימות, אפילו זרימת הדם. זה היה ממש חי. מצב תואם נפשי, מנטלי ופיזי של התחרות עצמה. וזה מדהים, כי כשפקחתי את העיניים, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה מחכה לי למחרת, והייתי מוכנה".

     

    ובפועל?

     

    קרטיש. "אני מרגישה שאני מחזיקה על הכתפיים שלי את  הענף כולו"
    קרטיש. "אני מרגישה שאני מחזיקה על הכתפיים שלי את הענף כולו"

     

    "כל הבנות שהתחרו מולי היו מקסיקניות, אמריקאיות, ונצואליות, ואני הרי רגילה להתחרות מול אירופאיות. זה היה מפגש ראשון עם סגנון טכני פחות מוכר. אבל עליתי לקרב במחשבה שזה לטובתי, כי גם לי יש סגנון טכני מיוחד שהן לא מכירות. גברתי עליהן בקו הראשון בתרגיל הפלה וריתוק, בהמשך חצי הגמר ניצחתי בקרב די צמוד את האמריקאית שנחשבת בין החזקות בתחום, והמשכתי לגמר מול הונצואלית. זה היה די מהיר: הפלה, ריתוק, ניצחון. מדליית זהב".

     

    איך הרגשת?

     

    "זה היה וואו, אני אפילו לא יכולה לתאר את התחושה הזאת. כל ההשקעה האדירה, כל התרגילים המפרכים, הנסיעות לבד למחנות האימונים, הניתוק מהמשפחה והחברים, הכל־הכל היה שווה את דקות הניצחון המופלאות. זה היה בלתי נתפס. כל כך רציתי לשמוע את 'התקווה' על הפודיום, והנה זה בא. אני זוכרת שהיו דמעות שלא יכולתי לעצור וחיוך שלא יכולתי לעצור. הייתי מאושרת. מאושרת".

     

    יותר מאשר בסימולציה יום קודם?

     

    מכסחת את האח יוסי בזירה
    מכסחת את האח יוסי בזירה

     

    "האמת שכן. עכשיו יש לי את הדבר האמיתי לדמיון המודרך ביום שלפני האולימפיאדה".

     

    ניצחון מתוק

     

    היא צעירה מאוד, בקושי בת 26, חייכנית ועליזה, ואם לשפוט את הישגיה בענף שלא ממש מזוהה עם נשים, הדעה הטובה שלה על עצמה לגמרי מוצדקת. חמש שנים היא עוסקת בהיאבקות, ובמהלכן הספיקה לכהן ארבע פעמים ברציפות כסגנית אלופת אירופה. לפני שבועיים עלתה מדרגה היסטורית עם מדליית הזהב בתחרות המיונים לאולימפיאדה. במפתיע, היא לא גדולה ולא שרירית, וכשהיא מתגלגלת מצחוק על הכיסא המסתובב שלה, קשה, ובכן, להאמין שככה נראית בחורה שבשעות הפנאי הרימה כורסאות למחייתה. "אני לא חושבת שאני נראית כמו מתאבקת", היא מעידה. "עד היום כשאני מציגה את עצמי, יש כאלו שלא מאמינים לי. היריבות שלי נראות פי שניים ממני, באדי־בילדריות, מאסה מטורפת של שרירים. אני דווקא חושבת שגם אם מדובר בספורט כוחני, עדיין אפשר להיראות נשית. לא חייבים לשנות את המראה".

     

    ובכל זאת, תיתכן מתאבקת בלי שרירים תפוחים בזרוע?

     

    קרטיש כילדה
    קרטיש כילדה

     

    "זה עניין של מבנה גוף. אני מרימה כורסאות הרבה יותר מהמתאבקות השריריות. וזה הכי יפה. כי כשאני יוצאת אל הזירה מול יריבות ענקיות, למסתכל מהצד אני נראית כביכול האנדרדוג, אבל בסוף דווקא הן מפסידות לי. זה מה שנקרא ניצחון מתוק".

     

    זה לא קצת מרתיע, להסתער בנתונייך המתונים מול אישה גוליית?

     

    "להפך, אני אוהבת את זה. כמה שיותר גבוהה וחזקה באה מולי, ככה היא נופלת יותר יפה. זו הגישה שלי: כמה שיותר שרירית, ככה היא יותר עפה בטיל".

     

    היאבקות עדיין נחשבת לענף גברי?

     

    מימין, זוכה במדליית הכסף באליפות אירופה באזרבייג'ן, 2015
    מימין, זוכה במדליית הכסף באליפות אירופה באזרבייג'ן, 2015

     

    "בזכות ההישגים הנאים של נשים בג'ודו, הכוח הנשי הרבה יותר התפתח בענפי הספורט. אני מנסה להוכיח שאפילו כשמדובר בענף לחימה, נשים יכולות מאוד להצליח בו. היום יש הרבה יותר מודעות בארץ ובעולם לנשים בספורט לחימה".

     

    ועדיין את החלוצה, המתאבקת־אישה היחידה ברמתך בישראל.

     

    "אני מרגישה שאני מחזיקה ענף שלם על הכתפיים. זו תחושה מדהימה, כי מתחרות לתחרות אני עושה היסטוריה. זה כבוד גדול וזה מה שמחזק אותי. בכל תחרות אני אומרת לעצמי, אני חייבת להצליח, כי אני מחזיקה את הענף".

     

    צירים במטוס

     

    יעל ארד. "ההשראה שלי"
    יעל ארד. "ההשראה שלי"

     

    היא נולדה בחיפה לאלכסנדר, מאמן נבחרת נשים בג'ודו וסגן אלוף ברית־המועצות לשעבר, ולגלינה, אחות בבית חולים. "זה השילוב המנצח, אחרי האימונים אצל אבא אני ישר רצה לאמא לטיפול", היא צוחקת. גם אחיה יוסי היה ג'ודוקא והיום הוא מאמן. "כשאני בארץ הוא עוזר לי ומתאמן איתי כיריב, אבל אני מכסחת אותו".

     

    הוריה עלו לארץ ממש ביום שבו נולדה. "כבר במטוס התחילו הצירים", היא מספרת. "הרופא בסנט־פטרסבורג הבטיח לאמא שלא איוולד לפני שננחת בישראל, אבל אני כנראה נורא רציתי לצאת במטוס. עד היום אני כועסת על אמא שהתאפקה. מיד אחרי הנחיתה ההורים לקחו מונית לרמב"ם וכעבור שעה נולדתי, ככה שאפשר לומר שהחיים שלי התחילו באקסטרים".

     

    תחילה פנתה לג'ודו. "ולא בגלל אבא אלא בגלל אחי, שבחר בתחום הזה וכל החיים רציתי להיות יותר טובה ממנו. עוד כתינוקת עשיתי צעדים ראשונים על המזרן שלו".

     

    לא היו לך תחביבים יותר "נשיים"?

     

    בקרב נגד המתאבקת המצרייה אנאס מוסטפה. "היא שוברת אצבעות ונושכת"
    בקרב נגד המתאבקת המצרייה אנאס מוסטפה. "היא שוברת אצבעות ונושכת"

     

    "גדלתי במשפחה של ספורטאים, זה היה בנורמה. במשפחה תמיד העריכו את מה שאני עושה וגם בבית הספר היו תגובות של הערכה. לכן גדלתי באווירה טובה. הייתי טום־בוי לגמרי. שיחקתי עם הבנים גם קלאס וגם כדורגל. רוב החברים שלי היו בנים ולא היו תגובות שליליות מצד הבנות".

     

    ובאירועים חברתיים?

     

    "אהבתי מסיבות כיתה, אבל אמא שלי אהבה אותן יותר. בשבילה הייתי ברבי, והמסיבות היו הזדמנות להחליף את המכנסיים, ללבוש שמלה ולהתאפר. מגיל צעיר ידעתי שאני ספורטאית אבל גם אישה, וכשיש אפשרות להראות את עצמי יפה ונשית, אני מנצלת את ההזדמנות עד הסוף. עד היום בטקסים בתחרויות, רואים אותי עם השמלה והעקבים ברקע".

     

    חיזוק נשי נוסף היה לקרטיש מירדן ג'רבי ואליס שלזינגר, שבמשך שנים שלטו בענף הג'ודו המקומי. "ירדן גדולה ממני בשנה, אבל גדלנו יחד בחיפה, ועם אליס למדתי בפנימייה בוינגייט. שתיהן חברות טובות שלי".

     

    עם אבא אלכסנדר והאח יוסי
    עם אבא אלכסנדר והאח יוסי

     

    ואז שלזינגר הסתכסכה עם איגוד הג'ודו ועברה לבריטניה.

     

    "אני מאוד אוהבת את המדינה שלי ואני לא רוצה לייצג שום מדינה אחרת".

     

    לפני הגיוס החליטה קרטיש שהגיע הזמן להתפרנס. בזמן שחברותיה בחרו במלצרות, לה היה ברור שהיא הולכת על הובלות. "למרות שהמשפחה שלי השקיעה בי כסף ומימנה את רוב האימונים, רציתי לעבוד ולהרוויח כדי שאוכל לפחות לעזור להם. אז עזרתי להעביר כורסאות ודברים כבדים ממקום למקום. היו איתי עוד כמה חברים, בהם גם ספורטאים".

     

    בצבא שירתה בחיל הים כספורטאית מצטיינת והמשיכה במקביל באימונים. גם בג'ודו נחשבה ליריבה ראויה. ב־2008 השתתפה באליפות העולם לנוער וזכתה במקום החמישי. ההישגים חזרו על עצמם גם בשנה הבאה. אבל בשנת 2011, כשהייתה בת 20, שונו חוקי המשחק בג'ודו ובוטלה האפשרות לתפוס ברגלי היריב במטרה להפילו. קרטיש, שהבסיס הטכני שלה נשען על הכללים שהוצאו מהחוקה, החלה לשקול הסבה מקצועית. "הייתי בת 20, 15 שנה בג'ודו, אבל גם לפני כן היינו נוסעים לאליפות ישראל בהיאבקות, ככה בשביל הכיף. ניסיתי את זה וזה מצא חן בעיניי וכשהשתחררתי מהצבא החלטתי לעבור לתחום".

     

     

    ידעת שאין מתאבקות בארץ ברמה שלך ושלא יהיו לך יריבות לאימונים?

     

    "הבאתי בחשבון שאצטרך לנסוע למחנות אימונים בחו"ל, אבל זה לא הרתיע אותי. ההתחלה הייתה בלטביה. החלטתי לנסוע לתחרות היאבקות שם. איגוד ההיאבקות קיבל אותי בזרועות פתוחות. זו הייתה תחרות ראשונה שלי, לא ממש הכרתי את החוקים. הסבירו לי אותם יום לפני התחרות, אבל בקרב עצמו לקחתי מקום שלישי ומדליה. גיליתי שתרגיל שאני ממש טובה בו בג'ודו, הוא נכס בהיאבקות. אמרתי לעצמי, אם זו התוצאה כשאני בכלל לא שייכת לספורט הזה ולא התאמנתי בו, למה לא לנסות הלאה?"

     

    זו לא הייתה ברירת מחדל? ג'ודו נחשב לענף ספורט יותר פופולרי בקרב נשים.

     

    "כששינו את החוקה בג'ודו, הרגשתי כאילו לקחו לי חצי ידיים ורגליים. לא הייתי מוכנה לעצירה הזו. רציתי לשבור את תקרת הזכוכית ולהילחם. הבנתי שבבסיס הטכני שלי מהג'ודו אני יכולה להשתמש בהיאבקות והלכתי על זה. לא התלבטתי. להפך. מאוד התרגשתי להתחיל ענף חדש. להתפתח. גם אבא שלי מאוד תמך במהלך".

     

    מה ההבדל בין ג'ודו להיאבקות?

     

    "בהיאבקות מתחרים בחליפות צמודות ובג'ודו בקימונו. הניקוד המרבי בג'ודו הוא איפון. בהיאבקות יש יותר מרחב — אם אני מפילה מישהי על הגב, זה ארבע נקודות, ואפשר להגיע להפרש של עשר. אני לא חושבת שהיאבקות קשה יותר מג'ודו. אני לא מאמינה בכלל במילה 'קושי', שהרבה משתמשים בה. לפעמים קשה, אז מה, שאוותר?"

     

    מכת מצרים

     

    נאמנה לשיטתה, ובהיעדר מתאבקות ברמתה בישראל, נסעה קרטיש למחנות אימונים קשוחים באוקראינה ובבלארוס. ב־2012 החלה להתאמן במונטריאול, קנדה, וחייתה שם שנתיים. ב־2013, באליפות אירופה בטביליסי שבגיאורגיה, זכתה במדליית כסף. חודשיים לאחר מכן, בתחרות גרנד פרי באיטליה, זכתה במדליית זהב והייתה למתאבקת הישראלית הראשונה שמגיעה להישג כזה.

     

    בתחרות ההיא נקלעה שלא בטובתה לתקרית שחוללה סערה. בחצי הגמר התמודדה קרטיש מול אינאס מוסטפה המצרית, אלופת אפריקה בהיאבקות, שסירבה ללחוץ את ידה, ובמהלך הקרב שברה את אצבעותיה ונשכה אותה בגבה. יו"ר התאחדות ההיאבקות המצרית טען בתחילה, כי "המתאבקת הישראלית ניסתה לנצל את המשחק כדי לעשות תעמולה תקשורתית נגד מצרים, על מנת לכפות את מדיניות הנורמליזציה בתחום הספורט עם מצרים", אבל ההתאחדות העולמית האמינה לגרסה הישראלית והודיעה על השעייתה של מוסטפה, שגם נקנסה.

     

    "היא הייתה קצת אגרסיבית, נדמה לי שזה הסגנון שלה", אומרת קרטיש היום. "היא שוברת אצבעות ונושכת, כי היא לא יכולה לעשות משהו אחר. בתחרות ניסיתי לשים את זה בצד — בגלל האדרנלין לא שמתי לב לכאב. כשספורטאי באמצע קרב, גם אם הוא ישבור רגל, עדיין הוא ינסה להמשיך. היא לא הסכימה ללחוץ יד, אבל לא היה לי אכפת, כי ניצחתי וידעתי שהגעתי למקום הראשון. היא למדה את הלקח. היום זה כבר לגמרי מאחורינו, אפילו יש בינינו קשר טוב. היום אנחנו אומרות שלום האחת לשנייה, ולפעמים, אחרי קרב מוצלח במיוחד, היא באה ואומרת לי, 'גוד ג'וב'. חשוב לי להבהיר שמעבר לתקרית ההיא, תמיד מקבלים אותי בשמחה בכל הנבחרות, שואלים מה ההמנון ומציגים את הדגל. האירוע עם המצרייה היה הראשון והאחרון".

     

    באליפות אירופה בהיאבקות שנערכה בונטה, פינלנד, באפריל 2014, זכתה קרטיש במדליית כסף. גם במשחקים האירופיים, שהתקיימו בבאקו, אזרבייג'ן, כעבור שנה זכתה במדליית כסף, ובמארס 2016 שבה והייתה סגנית אלופת אירופה בפעם הרביעית ברציפות. בדירוג הבינלאומי היא ממוקמת עשירית. "אנשים שואלים אותי, מה התוצאות שלך? ואני אומרת, סגנית אלופת אירופה, ואז הם אומרים, עזבי את זה, את אלופת ישראל?" היא צוחקת. "אני מנסה להסביר שסגנית אלופת אירופה זה הרבה יותר משמעותי, אבל אנשים כל כך מעריכים את ישראל, שהם חושבים שהיא יותר גדולה מאירופה".

     

    אבל ההצלחות גבו גם מחיר. "מההתחלה ידעתי שאני הולכת להקריב הרבה, להיות רחוקה מהבית, מהמשפחה ומהמדינה ולעבוד מאוד קשה", היא אומרת, "אבל האמנתי שיש לי את היכולת להצליח, אז הייתי מוכנה להתמודד עם הקושי. הייתי בקנדה שנתיים, טסתי לצד השני של העולם, לשעות הפוכות, חצאי שנים לא הייתי בבית וגרתי לבד. זה הרגיש בודד. מאוד התגעגעתי. חיפשתי אווירה יהודית, אז הייתי הולכת לבית הכנסת, מתארחת בימי שישי בקהילה היהודית. אחר כך עברתי למונגוליה ולאוקראינה, ובכל מקום התחברתי והתאקלמתי. היתי מתקשרת להורים כל יום, כמו שאני אוכלת ושותה, שעה לאמא, שעה לאבא, שעה לחברות".

     

    ובשאר הזמן?

     

    "הזמן שבין האימונים מוקדש לאכילה מסודרת ולהתנתקות מהספורט. אני עובדת על הפן המנטלי ומחזקת את עצמי, קוראת ספרים, רואה סרטים ונרגעת. הגובה שלי 1.69 מ' ואני שוקלת 68 ק"ג, אז אין לי בעיה לאכול טוב. באוקראינה למדתי לבשל".

     

    ובסופי שבוע?

     

    "מתכתבת עם חברות, יוצאת לטייל, לשופינג. אבל לא יותר מדי, כי אין לי כוח. אני עייפה מהאימונים".

     

    וזוגיות?

     

    "יש לי בן זוג. אם רוצים, אין בעיה. יש מטוס. יש טלפון".

     

    הפציעה שהקפיצה

     

    ביולי 2014, בעיצומו של אימון, קרעה קרטיש את הרצועה הצולבת ונפגעה במיניסקוס. הפציעה השביתה אותה למשך כמעט שנה ואילצה אותה לעבור תקופת שיקום ארוכה. "שמעתי קליק, ופתאום הברך עפה לצד השני של האולם", היא מספרת. "זו הייתה אחת הפציעות הקשות, אבל לרגע לא האמנתי שסיימתי את הקריירה. כל הזמן אמרתי, אני אחזור יותר חזקה. ואולי לכן הפציעה עשתה לי רק טוב. יצאתי מחייכת מהניתוח ומאז לא הפסקתי לחייך. תקופת השיקום הייתה התקופה הכי טובה שלי, כי הבנתי כמה אני אוהבת את הספורט הזה וכמה אני לא יכולה בלעדיו. היעדרו רק חיזק אותי והפך אותי לרעבה לא רק לחזור, אלא גם לנצח. אז תירגלתי בלי הפסקה, בבריכה, בחדר הכושר, לא פיספסתי שום אימון".

     

    בעקבות הפציעה החמיצה קרטיש את אליפות העולם שנערכה בטשקנט, אוזבקיסטן, אבל לתחרות הבינלאומית בבלארוס היא חזרה – ובגדול. זה היה הניסיון הראשון אחרי שנת ההיעדרות, והיא רשמה הישג נהדר כשזכתה במדליית הזהב. חודש לאחר מכן שבה וניצחה בתחרות נוספת, תוך שהיא גוברת על האלופה האולימפית נטליה וורוביובה הרוסייה. "אני זוכרת שצעקתי 'ניצחתי אלופה אולימפית'", היא מחייכת. "כל כך התרגשתי. ומאז אני אומרת שפציעה לא אמורה לקחת אותך אחורה. להפך, היא מקפיצה קדימה".

     

    היא שייכת לאגודת הספורט "עוצמה" ומחלקת את זמנה בין אוקראינה וישראל. הוועד האולימפי מעניק לה מלגה חודשית ויחד עם התמיכה מהיחידה לספורט הישגי והחסות של חברת אלקטרה— היא יכולה להתמקד באימונים ללא דאגות כלכליות.

     

    סדר יומה מפרך וכולל שלושה סבבי אימונים ארוכים וסביבם אכילה ומנוחה. "אני מתאמנת עם מדליסטיות אולימפיות וזה מאתגר, כי צריך להיות טובה יותר מהן בכל אימון. זה לא קל, אבל המילים 'פחד' ו'חולשה' לא קיימות בלקסיקון שלי. אני יודעת מה אני שווה, מה אני צריכה לעשות, מה עומד מולי ולמה אני מסוגלת. אני מתאמנת עם חיוך כי אני בת מזל שאוהבת את מה שאני עושה".

     

    תהיי יעל ארד הבאה?

     

    "מגיל צעיר הערצתי את יעל ארד. החלום שלי היה להיות כמוה. היא ההשראה של כל ספורטאית בארץ. אני בהחלט שואפת להיות יעל ארד הבאה".

     

    אם תביאי מדליה, היאבקות נשים בארץ תהפוך לפופולרית יותר?

     

    "כבר עכשיו, בזכותי, ההיאבקות הפכה ליותר מוכרת ממה שהייתה לפני שנתיים־שלוש. המטרה שלי שהענף יגדל, שיכירו אותו, שלדור הצעיר יהיה איפה ומול מי להתאמן ושלא יצטרך, כמוני, להתחיל יש מאין. יצא לי לראות אימוני היאבקות לילדות בישראל. אני עוזרת להן וזה החלק הכי אהוב עליי. לחלוק מניסיוני עם הבנות כדי שהם יהיו, אולי, האילנה הבאה".

     

    אם לא מביאים בחשבון את המתאבקת הספרדייה מידר גונזלס בת ה־38, המבוגרת בסבב העולמי, קרטיש ערה לעובדה שמתאבקות מסיימות את הקריירה בגיל 28 או לכל היותר 30. היא חושבת על היום שאחרי וכבר עשתה תואר בחינוך גופני ואימון היאבקות באוקראינה. השאיפות שלה ברורות: להמשיך בספורט ומאוחר יותר ללמוד, להתחתן, ללדת, "אבל קודם כל – האולימפיאדה".

     

    sari.makover@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 04.05.16 , 16:09