רביעי 21 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: רות גוילי
    24 שעות • 04.05.2016
    מספר זהות
    "שמו דיו בתוך משהו, תפסו את היד ותוך שנייה, טיק־טיק־טיק, כמו שכותבים בעט. באופן מקצועי. עובדה שזה לא ירד אף פעם. ומאותו הרגע לא היה יותר מאיר קוטס. הכל הלך לפי המספר". כל החיים שמעה חן קוטס מאביה על הספרות שנחרטו בבשרו באושוויץ
    חן קוטס, איור: רות גוילי

    יותר מכל הדברים בעולם אבא שלי היה רוצה לדעת כמה אנשים עם מספר על היד חיים היום.

     

    על חלקה הפנימי של ידו השמאלית יש את המספר שעשו לו הנאצים בבירקנאו־אושוויץ. 7021־B. זאת היד שבה הוא מלטף את ראשי הנכדים ואיתה הוא פותח את דלת המקרר — את דלת הבית הוא לא פותח מאז השואה — ואיתה הוא פורס את הלחם וחותך סלט פירות לארוחת שבת ומורח משחה על פצעים, בעדינות כמו שרק הוא יודע, ועליה הוא עונד את טבעת הנישואים.

     

    לפעמים, כשהוא יושב במטבח על הכיסא הקבוע שלו, ליד תנור האפייה, הוא משעין את המרפק על קצה השולחן ומניח את גב היד על השולחן, וגם המספר שעשו לו הנאצים נפרש ונמתח. ואז אבא מלטף את המספר שלו ואולי גם קצת מדגדג אותו, וצוחק.

     

    "שמו דיו בתוך משהו", אבא מתאר, "תפסו את היד ותוך שנייה, טיק־טיק־טיק", אבא משפשף את היד שלו חזק, "כמו שכותבים בעט, ממש ככה, הם היו מומחים, ולא ידעתי מה עשו. זה היה מלא" — אבא צוחק ואמא משלימה, "מלא דם". "דיו", אבא פוסק. "דיו נשפך. אחר כך עשיתי ככה", הוא שוב משפשף את היד, "וזה המספר".

     

    הוא מומחה למספרים, אבא, ואמא אומרת שלא רק הוא. שהוא כבר הדביק גם אותנו. "לפי זה אני מזהה את האנשים. מאיפה הם ומתי הם הגיעו בערך", הוא אומר, ומתכוון לשואה ולאושוויץ. כי מספרים היו רק באושוויץ, שאבא קורא לו "בית החרושת הגדול ביותר להשמדה".

     

    מגטו לודז', למשל, "תשעים ותשע פסיק תשע זה B". מהונגריה, "תשעים ותשע פסיק תשע — A. אלה המספרים הרגילים", אבא אומר. ויש עם משולש, בלי משולש. עם המשולש הם אלה שהגיעו כבר בשנת 41' או 42', "הוותיקים שבוותיקים" של אושוויץ. לאבא היה פעם חבר כזה, יעקב קז'ימיירי. שרד באושוויץ שלוש שנים. "הם היו שם ודנו אותם לחיים", אומר אבא על בעלי המשולשים, ובגלל זה הוא, שהגיע לבירקנאו בקיץ 44', עושה להם כבוד עד היום. כי "זה נדיר", הוא אומר, כאילו מדובר באוסף קלפים. פעם אחת עמדה לפניי בסופר אישה עם משולש על היד. בכוח שילמתי לה על הקניות ולקחתי אותה טרמפ. אחר כך רצתי לספר לאבא שמצאתי אישה עם משולש.

     

    "האנשים שיש להם מספר, הם אנשים שונים מאלה שנולדו אחרי זה", אבא קובע. לפעמים הוא בודק. "אני מיד מזהה אם בן אדם שעומד לידי היה יכול לעמוד קצת בלחץ שהאנשים האלה עמדו. הסיכויים, לפי דעתי, לחלק גדול מהאנשים — קלושים ביותר", הוא אומר וצוחק וכבר זולגות לו מהעיניים דמעות מרוב צחוק והוא מתפקע, ואמא אומרת, "תראי איך הוא מבסוט". זה משחק שגם אני משחקת מאז שהייתי קטנה: אם הייתי שם, האם אני הייתי שורדת. "נראה אותך בחורף", אבא אומר. "תפתחי את החלון באוטו ותסעי 50 קילומטר". "איך אנשים מסוגלים להיות בקרון, שלושת רבעי פתוח, ושלג וקר", ו"ימים שלמים".

     

    ארבעה טרנסנפורטים עבר ככה אבא, עיניו תקועות בחריץ של תחתית הרכבת והוא מקשיב לשקשוק הקרונות. "טק־טק־טק־טק", הוא משחזר במטבח. "כמו עופות קפואים". "אנשים קפאו ומתו", הוא אומר, ולפעמים גם, "מתו וקפאו". ו"צעקות: סוכר, סוכר", כי "הייתה שמועה שזה מטמטם קצת את הריח". זה אחד הפסיקים הקטנטנים, "פירורים", ככה אבא, "ואני מספר את זה במילה אחת".

     

     

    • • •

     

     

    לבירקנאו־אושוויץ הגיע לבד. כל משפחתו כבר נספתה. אבא, אמא, חמש אחיות — חנה, ציפורה, רבקה, רוחל ורייזל'ה הקטנה. ברעב וממחלות ובתאי הגזים. דודים ודודות, סבים וסבתות. אבא נשאר יחידי ולבד מתוך משפחה שלמה. הגיעו בצהריים וחיכו בכניסה עד הלילה, אבא זוכר. רכבת עוצרת. דלת נפתחת. יוצאים מתוך הקרונות והולכים ושני תורים ו"בנערינו ובזקנינו", מתאר אבא. עברו סלקציה "עינית" — כלומר במבט — ראשונה. אבא אלוף הסלקציות. הוא עבר חמש.

     

    סידרו אותם בחמישיות. הלכו ברגל, הוא לא יודע כמה. ואז אמרו להוריד בגדים. ומי שיש לו שעון, שישים בתוך סל. ופרוזדור ענק וסַפּרים ו"הורידו את השערות מכל הגוף של הבן אדם", ואז "כמו מקווה", טבלו בבריכה מלאה ליזול.

     

    שוב ושוב אני מנסה לדמיין את אבא שלי דווקא שם. נער צעיר שוחה עירום וקרח בבריכת ליזול. אני לא מצליחה.

     

    שם קיבלו את בגדי הפסים. הוא זוכר המון יתושים מסביב. עד היום אין יתוש שהוא לא תופס. מנהל אחריהם בבית מרדפים עם מגבת. זוכר שראה "גושי אש נופלים החוצה" מתוך הארובות. עמדו והביטו באש. "מסיקים את הקטרים שהביאו אתכם", אמרו להם כששאלו. "שיהיה לכם איך לחזור". זה סיפור שאבא מספר לנו מאז שהיינו קטנים. "כמה שהיינו תמימים", הוא אומר.

     

    עברו לצריף ריק. ישבו על הבטון. "ועינויים. ומכות במקלות. ו'אולי בלעתם משהו'", אבא מספר. דברי ערך, כסף. "אפילו שכבר גיהצו את הבן אדם, אז מה היה לנו עוד להסתיר". מכל האנשים "נהייתה כזאת ערימה", אבא מגביה את היד.

     

    שוב הלכו לסלקציה והורידו את הבגדים ועמדו עירומים ושני גרמנים עברו ובדקו עם מקל קטן. "סובבו את הבן אדם כמו סביבון", אבא מדגים על אמא עם היד עם המספר. "להרים יד", "להוריד יד", דוחף אבא את האצבע שלו כאילו הייתה מקל מתחת לבית השחי. "הסתכלו בכל המקומות שיש. מספיק שהיה לך איזה פצע קטן זה לא סחורה", הוא אומר לאמא, "סוף העולם", ושניהם צוחקים.

     

    שם בחרו בו — "החליטו מה שהחליטו", ככה הוא תמיד אומר — ונכנסו לעוד צריף ורשמו את הפרטים ועשו את המספר. "באופן מקצועי. עובדה שזה לא ירד אף פעם". ומאותו הרגע "לא היה יותר מאיר קוטס. הכל הלך לפי המספר".

     

    מה חשב על המספר? שום דבר. מה מסמל בשבילו המספר? כלום. "אם כבר, זה רק זיכרון של תקופה". לא מזמן הלכנו למאפייה, כל המשפחה. "בוטיק של לחם", אבא קורא לזה. הסתובב בין הלחמים ובדק את החלות המזוגגות וליטף אותן וחייך אליהן ולא הפסיק לצחוק. "כשאני מסתובב פה אני מתאפק לא להוציא את הדמעות", הוא אמר ואמא מיד אמרה שאלה דמעות של שמחה. "דמעות מהלב", אישר אבא. "אין שום דבר דומה לזה. כלום־כלום. זה גן עדן פלוס־פלוס. פלוס עשרה פלוסים''.

     

    במקומות כאלה הוא לפעמים מראה את המספר. "אני לא עושה מזה פרנסה, אבל כשאני הולך איפה שמוכרים אוכל אז אני נתקע יותר מאשר בן אדם רגיל". ואז, אם המוכר שואל משהו, רק אז הוא לפעמים מרים את היד ומראה. "כשאני מראה את המספר אז אני מבדיל בין בן אדם שחי בתקופה שלי ובין אדם שחי בתקופה של היום", הוא אומר. "זה לא הרבה שנים אבל בדמיוני זה בן אדם שנולד אלף שנה אחרי זה. זה לא נראה לי דומה אפילו, בשום צורה", הוא אומר. "למרות שיש לי משפחה מתקדמת ואני מדבר איתם על כל הנושאים ועבדתי פה וניהלתי והייתי אחראי על פועלים. ההפרש הזה תמיד נשאר בתוכי", ככה אבא. וכשאנחנו יושבים באולם או הולכים בקניון, הוא מסתכל ואומר ש"יכולים להיות אלף איש, אני חושב שאפילו לא אחד עם מספר על היד", בגלל הסטטיסטיקה והזמן שעבר. "אני בילבלתי לכם את המוח כל כך הרבה", הוא אומר, "שאתם תזכרו את המספר גם בעוד מאה שנה".

     

    מבירקנאו נלקח אבא לפירסטנגרובה, תת־מחנה של אושוויץ, לעבודות כפייה ב"בירק שולה", בית הספר לכרייה. קיבלו פנס לשים על המצח "לפי המספר" ואוכל "לפי המספר", וירדו 15 איש במעלית למכרה, "כל פעם לפי המספרים". ואבא, שנולד בעיירה קטנה, הרגיש במעלית הפתוחה עם הרשת שירדה 70 מטר עומק, "כמו ספוטניק ששולחים לירח". שם, במכרה, נודע לו לראשונה על ההשמדה. עבד עם נער יהודי גרמני בדחיפת קרוניות כשיום אחד הגיעה משלחת של גרמנים לביקור, "והם שואלים אותו איפה ההורים שלך והוא אומר להם, בגרמנית, שהשמידו אותם בגז. אני פתחתי עיניים כאלה", אבא אומר. כי עם כל הצרות שעבר, הכל נכון — "אבל שמשמידים ככה את הבן אדם?" גם אחר כך לא נתן לזה להיכנס לו לראש. בגלל ש"מה שהעיניים לא רואות, גם הלב לא מקבל".

     

     

    • • •

     

     

    לפעמים יש לאבא אלרגיה בעור, באזור המספר. "המספר בסכנה", הוא מכריז, ואז הוא לא מתאפק ומגרד. "אני לא מגרד, אני מלטף", הוא מתקן וצוחק. "מי שבן אדם תרבותי ולמד היסטוריה, הוא רואה בן אדם כזה", הוא אומר ומכוון לעצמו, "ומיד אומר: הבן אדם הזה היה בגיהינום. בכמה סניפים של הגיהינום".

     

    ומי שלא למד? "אז מבחינתו, לכל אחד יש קעקוע היום. אז גם לי יש".

     

    כששואלים אותו איפה הוא היה במלחמה (הוא לא קורא לזה "שואה") הוא צוחק ואומר ש"על כל מילה אפשר לכתוב אנציקלופדיה". גטו לודז' ובירקנאו ופירסטנגרובה, וצעדת המוות ודורה וברגן־בלזן, שם שוחרר. איך עשו לו ניתוח בהרדמה מלאה, בסתר, ופצע ענק בראש ודיזנטריה והצלפות ותליות של אנשים.

     

    בכל שנה, לקראת יום השואה, אנחנו מתיישבים במטבח ומדברים על מה שעבר עליו. ואז אמא מנגבת את הידיים בסינר וגם היא מתיישבת ומבקשת מאבא שיספר לנו "משהו פיקנטי" על השואה. ואבא עושה תנועה מפותלת עם היד של המספר, כמו חיה שחומקת מאסון, ואומר ש''בכל מקום היה לי איזשהו נס". ואומר, "המילה נס, צריך להחליף אותה, צריך למצוא מילה חדשה". וגם, "כאילו היה כתוב שהבן אדם הזה חייב להישאר".

     

    בשביל זה, הוא אומר לילדים שלי תמיד, "סבא קיבל פרס שיש לו משפחה כזו".

     

    ואז הוא מוציא את הבקבוק וודקה ואומר ש"בשביל מצב כזה, חייבים להרים כוסית".

     

    ואנחנו עושים לחיים.

     


    פרסום ראשון: 04.05.16 , 20:18