כולנו היינו שם

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא אירוע נדיר: זה בערך היום היחיד בשנה שבו יינשאו כמה דברי טעם להתייחדות עם קורבנות השואה. איפשהו בין הכתבה המזדעזעת על הניצול שאין לו כסף לטפל בשיניו (וכי למה שהמחוקק יתעורר לשנות משהו? גם הוא עסוק בהזדעזעות) לבין הדיווח המסורתי על מוישה זוכמיר שנתפס כמדי שנה - מסורת זו מסורת - פוסע לאיטו במהלך הצפירה! אוי ואבוי, והידד לשיימינג.

בשאר השנה, עסקים כרגיל. שימוש יומיומי, ציני ומניפולטיבי בשואה ובנרצחיה כדי להעניק לישראל פטור מוסרי מוחלט בקרב משפחת העמים ולעטות פוזת התקרבנות ברגע שקצת לא נעים. בנוסף, זוהי כמובן דרך פוליטית לזרוע פחד ואימה, כדי שאיש כאן לא יוכל להרים את עיניו מעלה כדי לשאול: סליחה, לאן מתקדמים? הלו, אל תפריע: שואה בפתח! להלכה ישראל מדינה חסונה שאויביה המסורתיים מתפוררים, אבל לא - השואה בעצם כאן, והשואה זה איראן, ואם לא איראן - אז המופתי כאן, ואם אין מופתי - הבה נלעיט היטלר כל פעוט מבוהל בגן.

וכשיורדים לרחוב הישראלי, כבר מדובר בקרקס שואה אלים ומתעצם. ואין מדובר בכינוי השכן בשם "נאצי", עם זה אנחנו כבר מצחצחים שיניים, די התרגלנו לשיח הפורה שבו אנשים מאחלים זה לזה משרפות, רכבות ואושוויץ. לא, להיט הביבים של השנים האחרונות הוא הקריאה "יהודון" דווקא, כמו למשל בסרטון הוויראלי של ועד מתיישבי השומרון, "היהודי הנצחי", המציג יהודי בוגדני, בעל חוטם ארוך וצבע כהה חשוד, שימכור את נשמתו לשטן בתמורה לבצע כסף, מפיץ מוות ורוע, כה מנוון וחולה עד שלבסוף יאבד את נפשו לדעת. ובמילים אחרות: הפנמה של תפיסת העולם הנאצית המעוותת על ידי קורבנות הזוועה עצמם, הם או נכדיהם.

אז כאשר כל כך הרבה רעש וטינופת דבקו ב"שואה", פלא שאיבדנו קשר איתה? נשכח כמעט לגמרי הלקח המוסרי היסודי, הראשון, שאנו מצווים ליטול מהזוועה: כל בני האדם שווים. משה רבנו העניק את הרעיון המהפכני הזה לעולם, אבל המין האנושי עשה עבודה יפה בלשכוח אותו. כל בני האדם שווים - ומי שמתחיל להבחין בין דם לדם ובין עם לעם, להפריד בין אנשים "שונים", להבדיל בין ידיים "טהורות" ל"טמאות" - עלול לגלות כי בסופה של המסילה עוד ישליכו תינוקות לכבשן. השואה היא פשע מחפיר שנעשה בבני העם היהודי - ובאופן העמוק ביותר קורבנה הוא כל אדם באשר הינו. לאמור: כולנו היינו שם. ובשיעור הבסיסי הזה, לא עברנו את כיתה א'. אפילו פה בבית, עד היום מרגישים רבים מבני עדות המזרח, למשל, מודרים מהנושא, מנועים מלדבר עליו, משתתפים בטקס אבל בתפקיד קישוט. כל מי שנאמר להם תמיד, "לעולם לא תוכלו להבין", עד שבאמת לא רצו עוד להבין; כל אלה ששמעו שרק השואה היא האירוע המכונן של המדינה - משמע הם ומשפחותיהם לא כוננו דבר; כל אלה שלמדו הרבה על ההיסטוריה המרה של האחרים, על חשבון זו הלא־קיימת ובטח לא־ראויה של קהילתם. כשם שזיכרון השואה נוצל למשחקי כוח פוליטיים, כך הוא גם הופרט לפולחן אחד ואין בלתו, דיקטטורת זיכרון קדושה שאין להוסיף בה תג, וגם אין לצרף אליה משתתפים אחרים.

אז בואו ננסה להפנים את השיעור הראשון: כולנו היינו שם. ועכשיו, רק עכשיו, נוכל לנסות ולהתקדם הלאה.