כאן נולדתי
אני רוכב על הסוס עם בני בדרך לכפר הולדתי, כשלפתע אני מבחין באיש מבוגר, עטוי גלימה לבנה ואוחז תת־מקלע קלצ'ניקוב, מתקרב לעברנו. לרגע אני נדרך, ואז זה מכה בי: אני מכיר אותו! • כתב "ידיעות אחרונות" יצא למסע שורשים מטלטל באתיופיה עם אשתו וילדיו • הכתבה המלאה — מחר ב"7 ימים"
רק כאן, בצפון הפראי של אתיופיה, בדרך לטָאלָה־מָדו, הכפר שבו נולדתי לפני קצת יותר משלושה עשורים (אין לי תאריך לידה מדויק, ולכן אינני חוגג יום הולדת), אני מתחיל באמת להיזכר.
32 שנה עברו מאז נמלטתי מכאן עם משפחתי בדרך הקשה והמסוכנת לישראל, והנה אני חוזר לכפר, כשבפעם הראשונה לצידי גם אשתי אביבה ושלושת ילדינו הקטנים שנולדו בישראל ־ עילאי, יהלי ואלמז. יומן מסע השורשים המטלטל והמרגש שעברנו כולנו יתפרסם מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", והנה טעימה ראשונה.
הדרך לכפר משובשת מאוד, ואנחנו רוכבים על סוסים. לידינו, בצד הדרך, צועדות נשים הנושאות כדי מים מהבאר, ילדים יחפים מתרוצצים הלוך ושוב, וגברים שמובילים על גבם עצים להסקה כורעים תחת הנטל. עילאי בכורי בן ה־8 ואני ביחד על הסוס, ואני מרגיש שפתאום הראש שלי מתמלא בהבזקים של זיכרונות ילדות: הנה, ילד יחף רץ לפנינו עם עדר, ואני לוחש לעילאי "גם אני הייתי ככה". "וואו", הוא מתפלא, "זו עבודה קשה... לרוץ ככה עם הפרות".
אנחנו חולפים ליד הבאר שממנה שואבות הנשים מים, ועוד הבזק מכה בי כשאני רואה ילד קטן מוביל פר גדול. השמש קופחת, אבל קודם כל הילד מוביל את הפר לשתות, ורק אחר־כך מתפנה להרוות את צימאונו שלו. ואני נזכר: זה הקוד של רועי הצאן — קודם הבקר, אחר־כך אתה. כך גם אני נהגתי.
ההערכה היא שהייתי בן תשע כשברחנו מאתיופיה. עד אז קראו לי בשם שנתנו לי הוריי, "אדינו". השם "דני" הוענק לי סמוך לעלייתנו ארצה, מתוך ספר שמות ליולדות של הסוכנות היהודית משלהי שנות ה־80. אין לו שום קשר לשם שהעניקו לי הוריי. "דני" כנראה נשמע לפקידי הסוכנות "יותר ישראלי" מ"אדינו", ולכן הדביקו לי אותו. אז מדוע שלא רק שאיני מוחק אותו, אני חותם איתו כל כתבה בעיתון, כולל זו שאתם קוראים עכשיו? התשובה פשוטה: כדי לא לשכוח. השם "דני" הוא בעיניי סוג של גלעד סמלי לטראומת הקליטה שלנו. ואולי השם נשאר כדי להזכיר לי שהמאבק שלנו עוד לא נגמר. לכן אני כאן, עם משפחתי, בדרך לכפר הולדתי: כדי להיזכר, וכדי להזכיר.
הדקות נוקפות והנוף הופך יותר ויותר מוכר. הנה הנהר שאליו הייתי מוביל את העדר. רגע, לא היו בו פעם יותר מים? והפרות לא היו פעם שמנות יותר? והנה הגבעה שעליה עליתי ושממנה ירדתי אינספור פעמים בדרך לכפר. "אני זוכר!" אני צועק באושר לאביבה, הרכובה על סוס מאחורינו, "אני זוכר... הנה, אנחנו כבר קרובים לכפר!"
לפתע אני מבחין באיש מבוגר, עטוי גלימה לבנה בוהקת ואוחז בידו תת־מקלע קלצ'ניקוב, מתקרב בצעדים מדודים לעברנו. לרגע אני נדרך. אני מסמן לסוס להאט ומביט בפניו של עוטה הגלימה, מנסה לפרש את כוונותיו. פתאום זה מכה בי: אני מכיר אותו.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר במוסף ב"7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
