הטראמפיסטים

כמו להרבה ישראלים אחרים, גם לי יש כל מיני דעות על כל מיני דברים, אבל אינני פרשן לשום דבר, בוודאי לא למערכת הבחירות בארצות־הברית. זו מתפרשנת כאן כבר חודשים רבים מעשה יום ביומו גם בלי עזרה מצידי, מה גם שמעולם לא למדתי את תולדות ארצות־הברית ולא את רזי הפוליטיקה שלה, וכל ידיעותיי ודעותיי עליה נובעות מהטיולים שלי בה, מהאנשים שפגשתי, מספרים שקראתי, מסרטים שראיתי ומעמודי החדשות.

מעולם לא גרתי בארצות־הברית אבל ביקרתי בה כמה וכמה פעמים. תחילה הסתפקתי בערים הגדולות המרכזיות, אבל אחר כך יצאתי גם לטייל במרחבים ובמרחקים, וגיליתי עוד ארצות־הברית, שאיננה ניו־יורק, לא וושינגטון, לא בוסטון, לא לוס־אנג'לס וסן־פרנסיסקו ושיקגו. הרחק מן הערים הגדולות האלה, שגם הן שונות מאוד זו מזו, יש אמריקה גדולה ורחבת ידיים של ערים קטנות ושל עיירות, של מפעלים ושל חוות חקלאיות, של דיינרים ומוטלים ובארים ומרכזי קניות ששונים מאוד מאלה שבכרכים הגדולים ובאתרי התיירות. לא אמריקה של וורהול אלא של אנדרו ווייט, לא של סול בלו ושל וודי אלן, אלא אמריקה שאת שורשיה הכרתי מפוקנר, ממארק טוויין, משרווד אנדרסון, מקורמק מקארתי, מווילה קאתר ומג'ון סטיינבק. לא "מנהטן" אלא "פארגו" ו"סיפור פשוט" (לא של עגנון אלא The Straight Story של דייויד לינץ'). ובכלל, אני מאמין שספרים וסרטים יכולים ללמד על מכורתם דברים שבית ספר לא יכול ללמד.

פעם נסעתי ברכבת מניו־יורק לניו־אורלינס. הנסיעה נמשכה 32 שעות, הייתה רצופה נאומים פטריוטיים של הקונדוקטור הראשי, והאנשים שהכרתי בקרון המחלקה השנייה, בקרון המסעדה ובקרון הבאר, שוחחו איתי בגילוי לב מפתיע על עצמם ועל ארצם ועל חייהם. הם היו שונים מאוד מהאנשים שאירחו אותי באוניברסיטאות שונות. רבים מהם לא היו מעולם בניו־יורק, שלא לדבר על החוף המערבי, והופתעו לפגוש אדם שבא מהעבר האחר של העולם כדי לבקר שם. מצד שני, היו להם דברים רבים לומר על ירושלים, אותה הכירו מהברית החדשה ומהתנ"ך, ולמקצתם היו דברים רעים מאוד לומר על יהודים ודברים טובים לומר על ישראלים, כי היו בטוחים שמדובר בשני עמים שונים.

אגב, כשירדתי מהרכבת בניו־אורלינס עמד לידי בתחנת האוטובוס הגבר שסעד איתי יום קודם לכן בקרון המסעדה וסיפר לי סיפורים מעניינים וקשים על יחסיו עם אמו החורגת. אמרתי לו: שמחתי להכיר אותך, ומי יודע, אולי עוד נתראה בעתיד. הוא לא ענה. הביט דרכי כמו הייתי אוויר, ואפילו לא טרח להפנות לי עורף. ברור שהאיש הזה לא מייצג את ארצות־הברית, אבל עובדה היא שהן השיחות החושפניות והן ההתנכרויות חזרו על עצמן כמה פעמים באמריקה ולא בארצות אחרות.

טראמפ ואנחנו

אני משער שרבים מהאמריקאים שפגשתי אז, לא יושבי כרכים ולא מרצים באוניברסיטה, לא בני עמי, לא שונאי בני עמי, לא עשירים גדולים ולא עניים מרודים - רוצים לראות את דונלד טראמפ בבית הלבן. אני מסתמך הן על ההכרזות ששמעתי מהם אז על ארצם, והן על כך שנשקו העיקרי של טראמפ הוא הישירות שלו - את המילה גסות אומר אחר כך - והבוז לתקינות הפוליטית.

במאמר מוסגר אני מבקש להוסיף שהתקינות הזאת נעשתה כבר מגיפה של ממש וכבר עושה שירות דוב לעצמה ולעקרונות שבשמם היא פועלת.

אני תוהה, מה יקרה אם ארצות־הברית תזמין את אזרחי ישראל להשתתף בבחירות שלה? רבים יצביעו לטראמפ ולא להילארי קלינטון. לא רק בגלל ההנחה שטראמפ יהיה "ידיד ישראל", אלא משום שרבים רוצים להיות טראמפ ויש להם טראמפ קטן בלב. הוא נתפס בעיניהם כמי שפיו ולבו שווים. הפשטנות שלו לא מתפרשת כמוגבלות אלא כהתמקדות במטרות ברורות. לא כצרות אופקים אלא כידיעת המטרה והדרך. טראמפ הוא גם אדם עשיר מאוד שלא מהסס לנופף בעושרו, וגם הדבר הזה, שפעם היה טאבו בחברה הישראלית, מהלך היום קסם.

אינני מתכוון רק לסתם אזרחים, בראש ובראשונה מדובר בטראמפיסטים שמאכלסים את הפוליטיקה הישראלית. כשמר נתניהו אומר שערביי ישראל נוהרים לקלפיות באוטובוסים, מדובר בטראמפיזם לתפארת. אורן חזן, מהבולטים והמשפיעים בימין הישראלי, הוא אחיו של טראמפ לסגנון ולדרך, אבל עם פחות ניסיון ושכל. הכרזות רבות של מירי רגב ושל נפתלי בנט תואמות הכרזות ותפיסות שלו, ומקצתן אף קדמו לו. גם בוז'י הרצוג מעביר עצמו באחרונה סדנת טראמפיזציה, וכמוהו אראל מרגלית. גם יאיר לפיד גילה את סוד הקסם הטראמפי, ומי שזוכר את הופעותיו של אביו ז"ל ב"פופוליטיקה" מבין שהוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד אמריקה.

ולא רק בפוליטיקה, גם בתקשורת, בעיקר המשודרת. הצעקנות וגסות הרוח שפעם איפיינו תוכניות ריאליטי ופאנליסטים למיניהם, חודרות גם ליומני החדשות ולתוכניות הבוקר עד שפשוט קשה להאזין להן מעוצם הדציבלים. וגם בפרסומות – הפרסומאים מהירים מאוד לזהות את כיוונה של כל רוח נושבת, ועתה הם מגדלים טראמפים קטנים בדמותם של ילדים חצופים, שתלטנים וגסי רוח שמופיעים בתשדירי פרסומת.

אין ספק שהלקח הטראמפי נלמד ומופנם: ישירות, פשטנות, גסות, קולניות, תוקפנות, חוסר נימוס - עובדים ומביאים תועלת. וגם הנפנוף בעושר ובכסף. החל מתוכנית הדראון "מעושרות" וכלה בתביעה שהגישו באחרונה בעלי חנויות "יוקרה" של שעונים, תכשיטים, תיקים ובגדים בכיכר המדינה, שיוציאו משם סתם חנויות, איטליז, חנות ירקות, מכולת, שפוגעים באווירת ה"גלאמור", כך ממש התבטא אחד מהם.

ה"גלאמור", אגב, הוא האחות הטראמפית של ה"קלאסה", שגם היא לא המסקרה המחודדת ביותר בתיק כלי האיפור שלנו. על שתיהן יש לומר שכל הכסף שבעולם לא ימחק את הנובורישיות מבעליה, כמו ששום צביעה וסירוק לא ישנו את המצב העגום ששורר על ראשיהם של טראמפ ושל נתניהו. הבעיה האמיתית היא שאת מה שיש להם בתוך הראש הם לא טורחים לאפר ולהעלים ולטייח. ¿