"זה לא מובן מאליו שפרס ישראל יינתן דווקא לי, ולא ברור מאליו שאני אסכים לקבל אותו"

"במסגרת העובדות הרלוונטיות יותר ניתן למנות את אהבותיי ותאוותיי השונות: מוזיקה הינדוסטנית. שירתו של חאפֶז. רביעייה אופוס 132 של בטהובן. סֶזאן המאוחר. ריחה של יוון. שפת הטֶלוּגוּ. ספריות עתיקות. אוכל להזכיר גם את שנאותיי: רדידות. מוסרנות. צדקנות. רגשנות. פסיביות. מילים מופשטות כגון אלה. התגלמותן הקונקרטית בתודעתם של אנשים חיים ובמעשיהם". אין דרך טובה יותר להציג את חתן פרס ישראל לחקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016, פרופ' דוד שולמן, מאשר מילותיו שלו בספרו "תקווה מרה, מיומנו של פעיל תעאיוש".

כפעיל בתנועה שפירוש שמה בערבית הוא "חיים במשותף" וכמי שנמנה עם מייסדיה, הוא ילחץ ביום העצמאות את ידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר החינוך נפתלי בנט. על שניהם הוא חולק פוליטית בצורה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים.

תהיה לך בעיה ללחוץ את ידו של ראש הממשלה?

"הוא גם יצטרך ללחוץ את ידי, והוא יודע מי אני. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהוא יעניק לי פרס. ב־2010 זכיתי בפרס 'א.מ.ת' שמחולק על ידי משרד ראש הממשלה, ועל הבמה לחצתי את ידו. הוא שאל אותי, במסגרת הסמול־טוק, בכמה דיאלקטים אני שולט. במקום לענות לו התכופפתי לעברו ואמרתי, 'אדוני ראש הממשלה, תעשה שלום בבקשה, תעשה שלום'. הוא חייך ולא ענה ובטח לא זוכר את האירוע. אני מניח, שגם הפעם, אם ידבר איתי, אדבר על שלום".

שולמן עם פלסטינים בפעילות "תעאיוש". "הכיבוש יקרוס, כי מה שאנחנו עושים זה בלתי אפשרי. אני לא יודע איך, אבל זה חייב להסתיים"

על ההחלטה להעניק לו את הפרס בישר לו השר בנט. פרופ' שולמן היה בביקור בן חודש באזור ברקלי שבקליפורניה יחד עם אשתו, איילין. "התקשרו ממזכירות החוג באוניברסיטה ואמרו לי ששר החינוך מבקש לדבר איתי. הייתי משוכנע שהוא רוצה למנות אותי לאיזו ועדה. אמרתי למזכירת החוג, שתודיע לו שאני בשבתון ושאין לי מה לומר לשר בנט. הוא המשיך להתעקש ולנסות להשיג אותי. בסוף נשברתי ואמרתי שייתנו לו את מספר הטלפון שלי. הוא השיג אותי וסיפר לי שהוחלט להעניק לי את פרס ישראל".

איך הגבת?

"הודיתי לו ואמרתי שזה גם מביך וגם משמח ושאלתי אם אני באמת ראוי לכך, למרות שאני חושב שעשיתי מספר דברים טובים. אני מניח שהייתה גם התלבטות פוליטית, כי זה לא מובן מאליו שפרס שניתן על ידי ממשלת ישראל הנוכחית יינתן דווקא לי, ובשל מדיניות הכיבוש של הממשלה זה לא ברור מאליו שאני אסכים לקבל אותו".

היו הרהורים לסרב לקבל את הפרס?

"זה מורכב. מה שהכריע זה שאני חלק מהמדינה, מהעם, מהשפה ומהתרבות פה. בשעה שמנסים לדחוק החוצה את פעילי השלום וזכויות האדם ולנדות אותנו, יש חשיבות סמלית לכך שאנחנו נהיה גם במעמד הזה, כחלק אמיתי ואורגני מהחברה הישראלית – מהחברה שאני בחרתי בה, מהגורל שבו אני בחרתי. לכן הבנתי שהדבר הנכון לעשות זה להיענות לזה, גם אם יש בליבי ספק".

פה הרבה יותר יפה

הפעילות של שולמן במסגרת תעאיוש היא מתמשכת ובלתי מתפשרת. הוא גם אינו מסתיר את דעתו על הממשלה ומנהיגיה. בספרו שיצא לאור ב־2007 ומתעד את פעילות בין השנים 2002־2006 הוא כתב: "נפש כולנו נקעה ממעשיה של ישראל, ממדיניותה כלפי הפלסטינים ומהמציאות הבלתי נסבלת בשטח... המתנחלים באים ראשונים, אלימים ואכזריים... אך מעליהם פועלת מערכת אדירה: ישראל הרשמית מקיימת את המתנחלים ומגוננת עליהם, ואף משחיתה את דעתנו ואת שפתנו, שפת האל, בפלפולים שפלים...

"...שאלתי את עצמי פעמים אינספור מדוע הישראלים בהמוניהם כל כך פסיביים. הרי כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ידה של ישראל בשטחים: גֶזֶל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים. האם אכזריות זו מבטאת את רצונם וכוונתם של כלל הישראלים?"

מיד לאחר שפורסם דבר זכייתו בפרס היוקרתי, קמו קולות בימין שדרשו משר החינוך לבטל את הפרס. באתר סרוגים למשל, שמזוהה עם הימין, התפרסמה הידיעה על החלטת השר בנט לאשר את המלצת הוועדה, והוסיפו: "מה שבמשרד החינוך לא כתבו הוא ששולמן הוא איש שמאל קיצוני... שלעיתים אף התעמת עם תושבים שטענו כי נוכחות הערבים בסמוך ליישובם מסכנת אותם מבחינה ביטחונית".

הטוקבקים באתרים השונים לא משאירים מקום לספק. שרון גבאי כותב: "עד כמה עוד יתחב בנט את לשונו בעכוזי העוכרים". "האם מגיע לאיש הזה פרס ישראל על סך 75 אלף ש"ח?" תוהה חמדה כהן־אור. "האין זו בושה וכלימה, יריקה בפרצופם של חיילי צה"ל וכל עם ישראל? פשוט ביזיון. הכסף הזה לא מגיע למשפיל החיילים".

שר החינוך עמד איתן מאחורי ההחלטה ואמר שאין קשר בין הפרס לבין דעות פוליטיות כאלו או אחרות. ומלשכתו נמסר בתגובה: "פרס ישראל בחקר הדתות ניתן לפרופ' שולמן על מחקריו פורצי הדרך בנושא הספרות והתרבות של דרום הודו. השר בנט סבור, שאין לפסול אדם בשל דעותיו, משמאל או מימין, יהיו אשר יהיו".

שולמן, בן 67, פרופסור במחלקה לדתות משוות ובמחלקה ללימודים הודיים באוניברסיטה העברית, נולד וגדל בארה"ב, בעיירה קטנה באיווה, שבה היו כ־100 משפחות יהודיות. "עיירה קטנה באמצע שום מקום. למרות שיפה שם, זה גם שטוח בכל מובן אפשרי. לא פלא, שמי שגדל שם, כמוני, מחפש את הצבע ואת הטעם של הודו", הוא אומר בחיוך בבית האבן שבו הוא גר בירושלים, בשכונת קטמון הישנה.

הוא פותח את דלת הבית לבוש בג'ינס ויחף. רזה, שערו מקליש אך ניכר עדיין שפעם הייתה שם רעמה מתולתלת כיאה לאלו שגדלו על מורשת וודסטוק. הוא מתגאה בחצר היפה שפורחת בפרחי העונה. השבוע הגיע מארה"ב - שם הוא עושה שנת שבתון - לרגל קבלת פרס ישראל.

הרומן שלו עם ישראל החל בשנת 1962 כשהגיע לחגוג בר־מצווה. "ההורים לקחו אותי ואת אחי לחגוג כאן את האירוע. התאהבתי בישראל ממבט ראשון. בשדות, בריחות, בנופים, באור ובעיקר בחום האנושי. שואלים אותי איך יכולתי לעזוב את איווה היפה, והתשובה שלי ברורה – כאן הרבה יותר יפה. כאן זה הבית. הלב".

שולמן מספר כי כבר לאחר אותו ביקור ראשון היה נחוש בדעתו לעלות לארץ. "כשחזרתי הייתי נער בן 13 והמשכתי את לימודיי בתיכון. במשך אותן שנים הייתי מכוון לחלוטין לעלייה ובאביב 1967 גם נרשמתי, עוד לפני סיום לימודיי בתיכון, לאוניברסיטה העברית. מלחמת ששת הימים פרצה כשאני עוד בארה"ב, ארוז ומוכן להגיע לישראל. הוריי היו מעדיפים שאשאר עוד מספר שנים בארצות־הברית, מה עוד שהתקבלתי ללימודים בהרווארד עם מלגה מאוד טובה, אך סירבתי בכל תוקף לדחות את בואי לארץ".

כשמלאו לו 18, עלה לישראל לבדו. הוא לימד את עצמו עברית, שהייתה מוכרת לו מילדותו מקריאה בתנ"ך בבית הכנסת. "העברית היא הנס החשוב ביותר שקרה לעם היהודי, לאחר שחדלה להיות שפה מדוברת בימי יהודה הנשיא. אני איש של לשון ואני מזדהה עם השפה העברית. זו שפת הלב שלי. למרות שנולדתי בארה"ב, אני חולם בעברית ומדבר עם הנכדים שלי עברית", אומר שולמן ועיניו נוצצות.

הוא מעריך, שהקשר שלו לשפה החל עוד בבית הוריו בארה"ב: "היינו משפחה מאוד יהודית, במיוחד אמא שלי, דינה. סביי הגיעו בתחילת המאה ה־20 מאוקראינה ומרוסיה הלבנה לארה"ב. סבא היה חזן ומשורר ביידיש. הייתה בבית שלהם ספרייה יהודית נפלאה, אמא שלי הייתה בת יחידה וסבא שלי לימד אותה עברית. כל חייה היו יהדות.

"אחרי שעליתי לישראל גם הוריי עלו לכאן. אח שלי התיישב ברמת הגולן והיה רפתן בקיבוץ כפר חרוב, אבל חוויית הצבא הייתה קשה לו והוא חזר לארה"ב. אחותי למדה מיילדות ולאחר נישואיה נסעה עם בעלה לבולטימור והיא שם".

הפיזור של העם היהודי מדאיג אותך?

"בי אין את החרדה לגורלו של העם היהודי. אני לא רואה סכנה לקיומו. אני רואה את הכוחות היצירתיים בקרב היהודים גם פה בישראל וגם שם בגולה. אם עשרה אחוזים מהיצירתיות היו משקיעים בדרך להשגת שלום עם הפלסטינים, מזמן היה כאן הסדר. אגב, אני לא מאמין בגניוס היהודי. אני מאמין במסורת הלוהטת, בסקרנות הראשונית. בזה אני מאמין. זו היהדות שלי ואיתה קל להזדהות".

את פרס ישראל קיבל בזכות עבודתו בתחום הדתות בהודו. בנימוקיה של הוועדה נכתב על שולמן: "חוקר מבריק ופורץ דרך, שקנה לו שם בארץ ובעולם וזכה לשיתוף פעולה עם טובי החוקרים בתחום. אחד ההיבטים המאפיינים את עבודתו המחקרית הוא שליטתו במגוון רחב של שפות, כולל סנסקריט, טמילית, טלוגו ומליאלאם".

30 פעמים ביקר בהודו. פעם שהה שם שבעה חודשים רצוף. למד את העם, התאהב בריחות, במוזיקה, בחום האנושי, בתקשורת הבין־אישית הבלתי אמצעית. הוא גם גאה בכך שלמד לבשל אוכל הודי והוא מכין אותו למשפחתו. אבל הדרך ללימודי הודו שסופה בפרס ישראל, הייתה מפותלת ולגמרי מקרית.

לאחר שעלה לישראל התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים שפות שמיות לצד תנ"ך, תלמוד וארכיאולוגיה. את השירות הצבאי דחה והתגייס רק לאחר שסיים את הדוקטורט.

איך הגעת מלימודי שפות שמיות להודו?

"בשנתי הראשונה בארץ נסעתי ליוון ולטורקיה עם קבוצת סטודנטים. הגעתי לאיסטנבול וחיי השתנו. העושר התרבותי שבה אותי והחלטתי ללמוד איסלאם. התחלתי גם ללמוד ערבית, אבל עדיין לא הרגשתי שנשמתי מחויבת לזה. כתבתי שירים בעברית ולמדתי פרסית אצל פרופ' יוחנן פרידמן, שיעמוד השנה לצדי ויקבל גם הוא את פרס ישראל, והייתי שיכור מהשירה הפרסית. יום אחד פרופ' פרידמן אמר לי, שיש יותר מדי תלמידים בלימודי איסלאם אבל מעטים מדי בלימודי המזרח הרחוק. הוא הציע לי לעבור ללימודי הודו. חשבתי שמדובר ברעיון עִוועים. התכוונתי להתגייס למודיעין, כי שלטתי בערבית, באנגלית ובפרסית".

אז מה קרה?

"איילין, אשתי ואז בת זוגי, חשבה שזה לא רעיון טוב שאעשה קריירה צבאית והמליצה שאשקול את ההצעה של פרופ' פרידמן. במקביל, חתן פרס ישראל פרופ' דני שפרבר, היסטוריון של תקופת המשנה, שמע על ההצעה שהוצעה לי ושאני נוטה לסרב לה, ופשוט הניח ערימת ספרים על הודו על מפתן דלתי. מה אומר לך, התאהבתי. התברר לי שיש מילים בטאמילית שנמצאות בשפה העברית כמו תוכי, קוף, שנהבים, ארמון. הכל הגיע מטאמילית".

אז כמה שפות אתה מדבר?

"עברית, אנגלית, טלוגו וטאמילית וחוץ מזה רסיסי שפות שמסתובבות במוחי כמו ערבית ופרסית ועוד".

אולי הפסדנו חוקר גדול של האיסלאם ושל היהדות?

"אהבתי מאוד ללמוד גמרא והשתתפתי בחוגי בית לקבלה. לדעתי ספר היצירה הוא הטקסט היהודי המדהים מכולם. אבל נסחפתי למחוזות האקזוטיים של הודו".

הרגשתי בסכנת חיים

לצד פעילותו המחקרית האקדמית הענפה – הוא פירסם 19 ספרים אקדמיים וספר שירה אחד, "המקדש והמים" שיצא ב־1974 וזכה גם בפרס מקרתור היוקרתי וגם בפרס רוטשילד – שולמן מקפיד להשתתף בפעילות של ארגון תעאיוש.

שירתת בצה"ל, האם כבר אז התנגדת לכיבוש?

"כן, מההתחלה התנגדתי לכיבוש ולהתנחלות, שהחלה בפועל באמצע־סוף שנות ה־70, קצת לפני שהתגייסתי. אבל בתום לימודיי התגייסתי, הוכשרתי כחובש קרבי ושירתתי במילואים גם במלחמת לבנון הראשונה.

"'תעאיוש' קם באוקטובר 2000 בעקבות אירועי הדמים שהביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה. הייתי אז בברלין ולכן לא הייתי בישיבה המכוננת. אבל אני בהחלט נמנה עם ותיקי הארגון. עוד קודם לפרוץ האינתיפאדה, אני וחברים נהגנו להיפגש עם ערבים ישראלים ועם פלסטינים ושוחחנו על המצב. לאחר האירועים החלטנו שרק פעילות בשטח תהווה את הסיוע האמיתי ואולי תוביל להגעה לפתרון מדיני.

"אני החלטתי להתמקד בדרום הר חברון, לסייע לרועים פלסטינים להגיע לשטחי המרעה שלהם. חברים אחרים בתנועה פועלים בחלקים אחרים בשטחי הגדה. במהלך השנים נרקמו יחסי ידידות בינינו, פעילי תעאיוש, כולל אותי, לבין פלסטינים בשטחים, עבדנו זה ליד זה, עמדנו במבחנים לא קלים, והתמדנו להיפגש לעיתים תכופות. אחרי שנים שאני מסייע לפלסטינים בדרום הר חברון להימלט מפני נחת ידם של המתנחלים, דבר אחד אני יכול לומר בוודאות: הפלסטינים אינם שונים מאיתנו. הכרתי אותם לעומק וזה שינה אותי והביא אותי לתובנה שאני צריך להיות בשטח ולסייע להם".

צפית בתחקיר "עובדה" על פעיל תעאיוש עזרא נאווי, שלכאורה הסגיר פלסטינים שמוכרים קרקעות?

"אני מכיר את עזרא טוב מאוד. עברתי איתו אירועים דרמטיים, ירו עלינו. אבל במקרה הזה לדעתי, עשו לו תרגיל עוקץ קלאסי. בנוסף, אותו איש שאמרו שנהרג כתוצאה מדברי עזרא, חי וקיים. אני חייב להדגיש, שאני לא מצדיק את מה שהוא אמר ותועד בתוכנית. אבל, שוב, רק לדעתי, הוא לא עשה שום דבר פלילי. מדובר באחד האנשים המחויבים בכל נשמתם להתנגדות לא אלימה. מעולם לא ראיתי אותו מגיב באלימות".

היית בסיטואציה שהרגשת שחייך בסכנה?

"היו מספר אירועים שחשתי סכנת חיים. בחורף 2002 ליוויתי קבוצת רועים לשטחי המרעה שלהם ואז ירדה מחוות מעון קבוצה מאוד אלימה של מתנחלים. הם זרקו אבנים והרביצו וירו. האם אני שונא את המתנחלים? חוויתי שנאה בשנים הראשונות של הפעילות. השנאה נעלמה, עברה ופינתה מקום למשהו אחר. כשאני בפעילות אני נסחף בתוך תחושת חירות מדהימה, שבתוכה אין מקום לשנאה. אני רק כועס עליהם ולגמרי לא מסכים איתם. אגב, לא כולם אותו דבר. ולכן, איני יכול לשנוא אותם, אפילו לא את אלה שתוקפים אותי.

"אני חייב לציין, שחיילים מעולם לא ירו עלינו. הם כן עצרו אותי. יש רגעים בשטח שצריך להחליט אם להיענות לפקודה בלתי חוקית בעליל או להתנגד, ואם אתה מתמהמה שנייה, אתה נעצר וזה קרה גם לי. היו מקרים שחיילים אמרו לי לעזוב את המקום כי זה שטח צבאי סגור, והתעכבתי במחשבה אולי להגיד להם שהם טועים, ואז עצרו אותי. הם עוצרים ומשחררים אחרי מספר שעות. היה גם מקרה שקצין וחייל, לאחר שסילקו אותנו מהשטח, חזרו וביקשו לשמוע מה אנחנו עושים. הם התפלאו לשמוע, למשל, שהפלסטינים משוללים זכות הצבעה והיה מפתיע לגלות כמה מעט הם יודעים על המצב".

כמי שלמד תנ"ך ותלמוד אינך חש קרבה לחברון? לשילה?

"כמי שאוהב את התנ"ך אני יכול לומר שאנחנו בוגדים ומועלים במורשת ובערכי היסוד שלנו. אני בהחלט מרגיש זיקה תרבותית והיסטורית לכל מה שכאן. אבל זה אינו אומר שיש להחיל על השטח את הריבונות. צריך גם להביא לכך שיפסיקו להיהרג אנשים בשל הצורך שמדינת הלאום תחזיק כריבון שטחים ששייכים גם למישהו אחר. בקיצור, זיקתי למקום אינה עליונה או שונה מזיקתם".

מישהו ניתק איתך את הקשר בעקבות פעילותך?

"אף אחד. רוב מכריי תומכים בבחירה שלי. כמו לכל אחד מאיתנו, גם לי יש קשרי ידידות עם אנשים מכל הקשת החברתית והפוליטית, כולל אנשי ימין. גם עם מתנחלים נפגשתי, ולא פעם ניסיתי לשוחח איתם גם בשטח, ולא בצורה מתלהמת. אני לא פרשן פוליטי אלא סתם פעיל שטח. דעותיי הן דעות יחיד, ואני ככל האדם".

הרשע לא חיסל את התקווה

כמי שחי ונושם את העולם הרוחני של היהדות ותורת המזרח, שולמן מנהל מערכת יחסים מורכבת עם המציאות חסרת התקווה.

מהטקסטים הפוליטיים שלך עולה תמונה קודרת, תמונה שלא נותנת סיכוי לשינוי.

"אני אופטימי. ממש לא פסימי. ואגלה לך משהו – ככל שהמצב יותר רע, כך יש בי תקווה. כי תקווה זה אקט רוחני".

אתה מבחין בין תקווה לבין אופטימיות, גם בכל הקשור להסדר המדיני, מה ההבדל לדעתך?

"התקווה נובעת ממקום אמיתי ועמוק שאינו בהכרח תלוי בנסיבות החיצוניות. לפעמים התקווה מתעצמת ככל שהמצב האובייקטיבי מידרדר. תקווה היא אקט נפשי ורוחני המעוגן בהכרה בפוטנציאל האנושי לממש את הטוב המצוי בכולנו, להיות נדיב, להבין את האחר ולהכיר באנושיותו. אופטימיות, לעומת זאת, היא מעין הערכה שכלתנית שטחית החולפת כעלה נידף.

"אני לא חסין מפני רגעי ייאוש. ראיתי לא מעט רשע ואכזריות, שאינם נדירים בשטחים הכבושים. אבל הם לא הצליחו לחסל את תקוותי שיום אחד נגיע לשלום אמיתי. אילו היינו רוצים, היינו יכולים להתחיל במלאכה כבר היום".

אתה שותף להרגשה של אלו שאומרים, שההנהגה עושה הכל כדי להרוג את התקווה?

"בהחלט. הם משמידים את התקווה. בכוונה. אומרים שרוצים שלום, אבל זה ברמת המלל בלבד. כדי לעשות שלום צריך חזון אמיתי וצריך מנהיגים אמיתיים. נתלים גם בכך שהפלסטינים אומרים שאין קשר יהודי להר הבית. כמובן שזה לא נכון. נזכור שסבב האלימות הנוכחי החל בעקבות חשש לשינוי הסטטוס־קוו בחארם אל־שאריף, אבל בלי שהפלסטינים יקבלו הסדר סביר בהר הבית, לא יהיה הסדר בכלל. אני גם לא צריך שיכירו שאני חי בבירת ישראל. זו בירת הנצח שלנו.

"הכיבוש יקרוס, כי מה שאנחנו עושים זה בלתי אפשרי. אני לא יודע איך, אבל זה חייב להסתיים. אני שואב עידוד נפשי מהמפגשים עם אנשי השטח. לראות אנשים פשוטים, צעירים ומבוגרים, יוצאים לשטח מספר פעמים בחודש ועושים את המתבקש – מלווים את הפלסטינים לשטחי מרעה, למסיק זיתים, לפעילות חקלאית בעיקר, כדי למנוע ממתנחלים להתנכל להם – ועושים את זה למרות הסכנה לחייהם, מעודדת אותי".

אתה יכול להבין את הפחד של הישראלים ואת תחושת חוסר התקווה נוכח גל הטרור האחרון?

"בוודאי שאני יכול להבין את הפחד, מה שקשה יותר להבין זה חוסר ההכרה בחלק שיש לנו כישראלים בהמשך האלימות. אלימות פלסטינית אינה גזירת אלוהים אלא במידה לא מבוטלת פועל יוצא ממדיניות ארוכת שנים של דיכוי אלים ונישול. למה ציפינו? אי־אפשר להחזיק אוכלוסייה גדולה מאוד חסרת כל זכויות אדם במשך עשרות שנים ולהיות מופתעים כשהם מגיבים".

מה דעתך על הוויכוח סביב הירי במחבלים שנוטרלו?

"האם לא מובן מאליו שאני מוקיע את ההוצאות להורג של מפגעים, חלקם נערים ונערות, שנוטרלו? קשה לי להאמין שיש מקום בכלל לשאול שאלה כזאת".

אז איך אפשר להיות מלא תקווה במצב כפי שהוא, כשלא נראה מפרש לבן באופק?

"זה משהו שטבוע בי עמוק. זה חוזר לבית שבו גדלתי. כשהייתי מקטר לאמא, היא הייתה אומרת לי – תזכור שזה רגע חולף ושאנחנו לעולם לא נשכח להיות יהודים ואת המשפט 'צדק, צדק תרדוף'". ¿