"קיימתי את כל מה שהבטחתי לגדי"
גלית גלבוע הכירה את בעלה אליעזר בשידוך שיזם אלירז פרץ ז"ל, שאמו מרים פרץ הייתה למדליקת משואה כאם שכולה. זה קרה אחרי שהארוס שלה, גדי עזרא ז"ל, נהרג במבצע חומת מגן רגע לפני החתונה
גלית גלבוע (37) מאלון מורה היא מנחת הורים שהפכה לגורו הורות ומשפחה בקרב אמהות צעירות במגזר הדתי, ולא רק בו. אבל מלבד הסדנאות הפופולריות שלה, היא מעבירה גם הרצאה נוספת, שבה היא מספרת את סיפורה האישי, שכל עלילתו שזורה מתחילתה ועד סופה במבנה הנפשי של משפחת השכול הישראלי: האיש שהיה אמור להיות בעלה הראשון, גדי עזרא ז"ל, נהרג רגע לפני החתונה, והמכתב שהותיר לה אחרי מותו זכה לתפוצה ויראלית והיה לאחד הטקסטים המכוננים של אתוס ההתמודדות עם האובדן והצורך להמשיך לחיות בישראל. את בעלה השני, אליעזר (36), הכיר לה אלירז פרץ ז"ל, שאמו מרים פרץ הפכה לדמות מופת כאם שכולה, ואף הדליקה משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל.
גלבוע, אם לשבעה, נולדה למשפחת יהלומנים מבוססת משכונת כפר גנים בפתח־תקווה, וכנערה זכתה להופיע בסרט הקולנוע עטור הפרסים "ההסדר". במהלך השירות הלאומי שלה ירדה המשפחה מנכסיה. "אחי בועז סיפר לי שאין לנו בית. ההורים נקלעו למצב כלכלי קשה ובלתי הפיך וגם נפרדו. עבורי זה היה הלם גדול. מחיי כל טוב לחוסר אונים ואין כל. הוא גם אמר לי שאין מה לדבר איתם ואי־אפשר לראות אותם בשלב זה והוסיף 'ברוכה הבאה לחיים החדשים'".
אחרי השירות החליטה ללמוד עיצוב גרפי בירושלים ולגור במעונות. "בימי חמישי, בסוף שבוע הלימודים, כל הבנות היו צורחות משמחה לקראת היציאה לסוף השבוע ורק אני הייתי מחפשת חדר צדדי לבכות בו ולחפש רעיון היכן להיות בשבת. הייתה לי רשימה של חברות מכל הארץ ובכל פעם הזמנתי את עצמי למקום אחר כדי שלא יחשדו ששנתיים אני לא בבית".
כשהייתה בת 23 נכנעה למגיפת השידוכים הידועה של המגזר הדתי, כשאחד מבני דודיה התעקש להכיר לה בחור איכותי מבית טוב. "סירבתי בכל תוקף, אבל הוא התעקש שוב ושוב במשך חודשיים, וההצעה הבאה שלו הייתה שאבוא אליהם ואעשה אצלם שבת, שזה היה יותר מפתה באותם הימים, כשהייתי בודדה".
השידוך היה גדי עזרא ז"ל מבת־ים, מפקד גדוד בגולני. "בפגישה הראשונה, במבט הראשון, היה לי ברור שהוא הכי לא מתאים, בעיקר חיצונית. חשבתי, מה לי ולו? הוא דיבר ואני ממש הפניתי לו גב. הייתי עסוקה בלשאול את עצמי איך אצא מכאן מבלי לפגוע בו. צץ לי רעיון מה להגיד לו ופתאום הוא אמר איזה משפט שהמיס אותי, ותאמיני לי שאני לא זוכרת מה זה היה. הערב הזה נמשך ארבע שעות רצופות בהנאה".
הימים היו ימי מבצע חומת מגן. "הפגישות עברו לרוע המזל לאזור הר הרצל. הוא איבד חברים מהצבא וקבר אותם אחד־אחד ולא הייתה ברירה אלא להיפגש לפני או אחרי, תוך כדי שהוא עצמו נלחם. במהלך הלחימה גדי התקשר וביקש להכין אותי. הוא אמר שאני חייבת להיות מוכנה לכך שעלול לקרות לו משהו והוא רוצה להגיד כמה דברים חשובים. לא הייתי מוכנה לשמוע. אמרתי לו, 'אין לי מושג על מה אתה מדבר'. אבל הוא שוב החזיר אותי למציאות ואמר, 'את רואה איפה הפגישות שלנו כל יום. אנחנו הולכים בסמטאות בג'נין ורואים את המוות מול העיניים, את השריקה של הכדורים של הצלפים. אני בסכנה ואת יודעת עליי הכל, אז אני חושב שצריך לדבר'. לא הסכמתי לשמוע. הייתי עסוקה בחלומות על החיים שלנו ביחד. היה כבר תאריך לאירוסים, הייתי כבר בהכנות לחתונה. יצאנו כבר חמישה חודשים".
לבסוף, במקום שיחה החליט עזרא לכתוב לה את מה שרצה לומר. "אמרתי לו 'תכתוב, תצייר, תפסל, העיקר שאחרי שתסיים תקרע ותזרוק לפח או שתשים בבוידעם אצל ההורים שלך, וכשנזדקן ונשב עם הנכדים על הדשא נקרא ביחד ונצחק'. כך הסתיימה השיחה".
זעקת שבר
בשורת האיוב נחתה עליה כשחזרה מביקור אצל סבה וסבתה, שבו סיפרה להם בשמחה על אירוסיה ועל החתונה הממשמשת ובאה. "אחי בועז נכנס הביתה רצוץ ולא רגוע. סיפרתי לו בהתלהבות שמצאתי בגדים לחינה. הוא חיבק אותי חזק־חזק והתחיל לרעוד כשהוא ממלמל שוב ושוב, 'אני מצטער, גלית'. עברה חצי שעה עד שהוא אמר לי. הוא רצה שאעכל את זה לאט־לאט. כשהבנתי, נתתי צרחה, זעקת שבר. גדי היה כל החיים שלי. צעקתי אליו, 'אל תשאיר אותי לבד. או שנינו ביחד או ששנינו נלך. לא אוכל להמשיך עוד'. אבל המקום האמוני שלי אמר לי, 'גלית, הוא לא פה ויש לך בחירה. אז תחליטי אם את רוצה לחיות או למות'. לקחתי את הרגליים ונסעתי לבית ההורים של גדי. במגירה שלו חיכה לי המכתב שכל כך כמהתי למצוא. עמדתי המומה מול כתב ידו".
מבלי שהתכוונה הפך המכתב שהותיר לה אהובה (ראו מסגרת) לתופעה ויראלית סוחפת. "איכשהו זה התגלגל לידיו של חבר עם כוונות טובות וכבר ביום הראשון של השבעה גיליתי שהדפיסו את המכתב האישי שלי במאות עותקים. הייתי בהלם. תהיתי מי חשב להפיץ את זה ולא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך. ניסיתי לעצור את זה, אבל הבנתי שכל אחד שבא לנחם כבר לקח עותק".
התגובות היו מפתיעות. "במהלך השבעה קיבלתי טלפון מאישה שאני לא מכירה. היא בכתה ואמרה שהיא רוצה להגיד לי תודה רבה. מסתבר שהיא אלמנת צה"ל זה עשר שנים ומאז היא שקועה בעצב. היא סיפרה שכל השנים הללו אין לה חיים, היא לא מתייחסת לילדים שלה, ורק עכשיו, אחרי שהמכתב הגיע לידיה, היא מבינה שחטאה לבעלה ובכלל לחיים. היא אמרה לי שעכשיו, אחרי עשר שנים, היא מחליטה לחזור לחיים, לעבודה, למשפחה, כי זה מכתב שמצווה את החיים. גדי כתב שהרצון הכי חזק שלו הוא שאהיה מאושרת ושאבנה לי עתיד, ופתאום הקול שלו היה הקול של כל החללים. כך היא אמרה, שהיא מרגישה שזה הסיפור של כולם ושלה ושבעלה כתב את זה. מאז קיבלתי עשרות טלפונים כאלו. גם יתומים התקשרו ואמרו לי שהם מבינים שאבא שלהם, שנפל, רוצה שיחיו וישמחו".
כל מי שלקח עותק של המכתב בהלוויה דאג גם להפיץ אותו, ובהמשך הטקסט המכונן התפרסם בכל עלוני השבת של הציבור הדתי ואף תורגם למספר שפות. בתקופה שאחרי הלוויה התקשרו אליה תומכים בכל יום ובני נוער הציפו את חדר המדרגות בביתה לאות הזדהות עם כאבה. סטודנטים שכולים, דתיים וחילונים כאחד, נוהגים להקריא ואף להמחיז את המכתב בטקסי זיכרון באוניברסיטאות בארץ ובעולם, וכך סיפור האהבה שלה ממשיך ומתגלגל עד עצם היום הזה מהרצאה להרצאה ומפה לאוזן. משפט אחד מהמכתב, "אין ייאוש - תמיד להיות בשמחה", אף הפך לסטיקר שהופץ באלפי עותקים.
ביום שאחרי השבעה, גלבוע החליטה שיום יבוא והיא תתחתן, "אבל חשבתי שזה יקרה אולי בגיל 80". זה קרה הרבה יותר מהר ודווקא אחרי שלחייה נכנס אלירז פרץ ז"ל. "מתברר שהוא היה עם גדי ברגעיו האחרונים. תוך כדי ניסיון לחלץ חייל, גדי נפגע מכדור של צלף, הסתכל על אלירז ואמר לו, 'אתה תעזור לי', קרא 'שמע ישראל' והחזיר את נשמתו לבורא. בשבעה אלירז היה מאורס והתחתן ביום ההולדת של גדי".
אלירז ז"ל ניסה לשדך לגלבוע את גיסו, אליעזר. "הוא הרגיש שהוא חייב להכיר לי מישהו. לימים הוא פירש את המילים 'אתה תעזור לי' בהקשר הזה. כמובן שלא היה לי קל להיעתר לבקשה לצאת עם בחור, כשלושה חודשים אחרי האסון. אבל לפגישה באתי פתוחה. החלטתי להיפתח ולשמוע, לתת לזה הזדמנות. אליעזר היה משהו אחר לחלוטין, הכי לא גדי, מלאך בפני עצמו. הייתה לו סבלנות אין קץ. אני זוכרת שניסיתי אותו בכל מיני דברים, הגעתי מאוחר לפגישות כדי לראות איך הוא מגיב, עשיתי לו עוד ועוד מבחנים. האמת היא שהכי פחדתי שאחרי שבועיים הוא יציע לי נישואים ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהוא כזה מושלם ואגיד לו לא. אחרי חודשיים התארסנו וחודש לאחר מכן התחתנו".
אחרי הנישואים היא התלבטה אם להמשיך בסבב ההרצאות שערכה על סיפור האהבה עם עזרא ז"ל. "כשאליעזר ואני התארסנו, החלטנו בינינו שנכון שלא אעביר עוד שיחות על גדי, כי מעכשיו אני רק של אליעזר. אבל קיבלתי שיחות טלפון ללא הרף והתחילו להתקשר גם אליו. אנשים אמרו שלא ייתכן שאפסיק. עשינו חשיבה מחודשת. בעשר השנים הראשונות של נישואינו הוא הפך להיות הנהג שלי. הוא אמר לי שבחיים לא יוכל להיכנס לנעליו של גדי, כי הוא אדם פשוט. אבל אני אומרת שהוא אדם גדול".
האישה הטובה
היא לקחה בשיא הרצינות את המחויבות שלה לחיים שלמים ומלאים, כפי שציווה לה גדי עזרא ז"ל במכתבו. "כשהתארסתי אמרתי, 'עד עכשיו עשיתי כל מה שהבטחתי לגדי ועכשיו אהיה אישה טובה לבעלי', אז שתיתי בצמא הרצאות על זוגיות וספרים וגמעתי כל חומר על זוגיות כדי שאעשה את זה הכי טוב. בהיריון הראשון חשבתי, 'הנה ההבטחה הבאה שהבטחתי, להיות אמא הכי טובה', ומאז 13 שנים אני חורשת על כל גישה בחינוך, כולל לימודים של שש שנים במכון שפר להתפתחות הילד. אני בלמידה מתמדת".
הקריירה שלה כמטפלת התפתחה ממש במקרה. "למרות שבזמנו למדתי להיות גרפיקאית, החלטתי שהייעוד שלי אחר. בסטאז' עשיתי חוג הורים והאמהות טענו שזה הייעוד שלי ואין מצב שאני עושה משהו אחר. הן קבעו שלא מקובל שאשמור את זה רק לילדים שלי".
בהרצאותיה היא שמה דגש על כוח הבחירה וגורסת שניתן למצוא את הטוב והחיובי בכל מציאות שבעולם. היא מדרבנת את הקהל שלה - מבנות אולפנה או תיכון ועד הורים מרובי ילדים - לא להסתפק במועט ולחיות "חצי חיים", אלא לחיות חיים מלאים ושלמים, להיות מאושרים לחלוטין. מספרים עליה שהצילה בודדים מדיכאון וזוגות מגירושים - ופשוט שינתה חיים, גם בעזרת הסיפור האישי הכל כך מיוחד שלה.
"אחד הדברים שהכי משמחים אותי זה שבשיעור האחרון, כשהאמהות מספרות מה קרה להן במהלך החוג, הן מעידות שהבית השתנה, החשיבה השתנתה", היא מספרת. "הן רואות אחרת את הכל, מפרשות אחרת את ההורות ואת מעשי הילדים שלהן. נשים סיפרו שיש להן פתאום חשק ללדת עוד ילדים". *
לפנייה לכתב/ת 
