בסוף החודש ייפתח בבית התפוצות, או בשמו החדש "בית התפוצות — מוזיאון העם היהודי", אגף חדש. בניגוד למצופה, האגף החדש מתאפיין בגישה מודרנית, קלילה ונגישה לקהל צעיר, ומתרכז בהיסטוריה הקרובה — יהדות העולם ב־200 השנים האחרונות.

באגף מסכים המקרינים קטעי וידיאו של בתי כנסת — מזרחיים ואשכנזיים, אורתודוקסים ורפורמיים. ויש קליפים ושירים של בוב דילן שנותנים ביטוי לדיאלוג המורכב שלו עם היהדות, קטעי סטנד אפ עם ג'קי לוי וקובי אריאלי, תצוגה מיוחדת המוקדשת לעליית יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" ואפילו תמונות של נשים מניחות תפילין.

לפתיחת האגף החדש, כמו לשאר השינויים שעוברים על המקום, אחראים יו"ר הדירקטוריון של המוזיאון, אירינה נבזלין, והמנכ"ל דן תדמור. עלות הפרויקט היא 100 מיליון דולר (המדינה נתנה 20 מיליון, משפחת נבזלין הוסיפה 20 מיליון, והשאר מגיע מתרומות).

"ב־2003 עלו קולות שצריך לסגור את המקום הזה", משתפת נבזלין, "הוא היה ישן, משעמם, וכמות המבקרים הייתה דומה לכמות העובדים. אבל זו לא הייתה החלטה קלה לסגור, בעיקר בגלל החומרים הייחודייים שהצטברו פה. צריך להבין, בית התפוצות נפתח ב־1978. התחילו לתכנן אותו עוד בשנות השישים מתוך הרצון לספר את ההיסטוריה של יהדות התפוצות ובכפוף לאידיאולוגיה השלטת שכולם אמורים מתישהו לעלות לישראל. אלא שבמשך השנים מספר היהודים הלך וגדל, ויהדות התפוצות המשיכה להיות גוף חי גדל ונושם. כרגע חיים בישראל פחות ממחצית היהודים בעולם.

"לא רק שטכנולוגית בית התפוצות הזדקן, גם מחשבתית הוא הזדקן", ממשיכה נבזלין."יהודים ברחבי העולם כבר לא יכלו לראות במוזיאון בית. תחשבי על תייר יהודי אמריקאי שבא לבית התפוצות ומספרים לו סיפור שהוא לגמרי מנותק ממנו: החיים שלו בארה"ב, וכל המוזיאון צועק שצריך לעשות עלייה. איזה חיבור הוא מרגיש לזה? המסר הזה העליב והרחיק תיירים".

הוגי הרעיון המקורי, היא מדגישה, היה נתן שרנסקי, יו"ר הדירקטוריון הקודם של המוזיאון, ושלמה להט שמילא את התפקיד לפניו. שניהם סברו שכמו שהמוזיאון מתנהל אין סיבה להמשיך ולהזרים לו תקציבי ממשלה.

בשלב הבא נכנס לתמונה אביה של אירינה, לאוניד נבזלין, שהקים עמותה פילנתרופית, "קרן נדב", שסייעה בגיוס התרומות למוזיאון. "הקרן תומכת ביוזמות המקדמות הבנה של המושג עמיות יהודית, בניית הזהות הקולקטיבית היהודית ויצירת קשרים מתמשכים בין יהודים ברחבי העולם", אומרת נבזלין.

ב־2006 היא הצטרפה לפגישה שבה נכחו אביה ושרנסקי. "אבי אמר, 'רק אם המוזיאון מספר סיפור שלא נגמר, סיפור על העם היהודי עכשיו — יש סיבה להחזיק אותו. מוזיאונים היסטוריים יש הרבה'. המשפט הזה נחרט בי".

אירינה התמנתה כחברת דירקטוריון, כיהנה כסגנית היו"ר ובהמשך קיבלה הצעה לשמש כיו"ר. היא לא מכחישה שהמינוי שלה נתקל תחילה בחשדנות מסוימת — שהתפקיד ניתן לה רק בגלל הכסף והקשרים של אביה. "אני חושבת שזה טבעי", היא אומרת, "גם כשאני שומעת על 'בן של' שקיבל מינוי, הדבר הראשון שעובר לי בראש זה שסידרו לו ג'וב. אבל לפני שהפכתי ליו"ר כיהנתי כסגנית יו"ר במשך שנתיים והייתי מעורבת פה עמוק. אז היו כל מיני רעשים ושמועות, יותר מבחוץ, אבל זה לא הפריע לעבודה".

כחלק מהשינוי שהיא מובילה, נבזלין מבקשת להתמקד לא רק באסונותיו של העם היהודי, אלא גם בסיפורי ההצלחה. "כי העם הזה, גם בתפוצות, לא רק שרד. אנשים הצליחו, השפיעו, התחברו. אי אפשר לצמצם את ההיסטוריה היהודית רק לשואה. כל הזמן מתבלבלים בין יד ושם לבין בית התפוצות אבל יש הבדל משמעותי. יד ושם מתרכז בסיפור שחשוב להמשיך לספר אותו, אבל יש עוד 5,000 שנה שלא מוזכרות שם, ואת זה אנחנו מספרים".

בישראל יש ויכוח ער עד כמה צריך להמשיך לטפח את נושא זכרון השואה.

"השואה היא מה שהביא אותנו בסוף למדינה. צריך לתת לה מקום, אבל לא כדבר המרכזי והיחיד. צריך לשים את השואה בקונטקסט שמאפשר לראות גם את העתיד, כי אם אנחנו מתרכזים רק בעבר, אנחנו נשארים שם".

למה בחרתם בבוב דילן?

"בוב דילן ומבצע משה הם תערוכות מתחלפות. חשבנו שכדי לחזק את תחושת השייכות, צריך לפנות ללב של כל אחד. יש אנשים שדרך מוזיקה אפשר להכניס לסיפור היהודי המרתק. אחת הסיבות שבחרנו בדילן, ולא בלאונרד כהן למשל, הוא שרצינו להראות מישהו שמתלבט לגבי היהדות שלו, להראות שמותר להתלבט. אתה לא חייב להרגיש בטוח שזה שאתה יהודי, זה הדבר הטוב ביותר שקרה לך. לא תמיד התשובה חד משמעית".

הלכתם במודע על קו יותר פלורליסטי?

"כן. אנחנו רוצים לספר את הסיפור של כולם — להראות שאישה יכולה להיות חזן, להציג בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים. האמונה שלי היא שצריך לתת ביטוי, להציג כל אחד. העלינו את כל החומרים שיש כאן לאינטרנט. כל אדם שיש לו איזשהו ידע בסיסי לגבי שם המשפחה של הסבא שלו או העיר שבא ממנה — יכול להיכנס לאתר ולנסות לחפש את העץ המשפחתי שלו".

את חיפשת?

"כמובן. גיליתי שסבא שלי וסבתא שלי נפגשו במסיבת ריקודים בחצי האי קרים, כשהוא התגורר בסנט פטרסבורג והיא במוסקבה, אבל שני דורות אחורה, הם גרו בשני שטייטלים בבלארוס שהיו מרוחקים בקושי שלושה קילומטרים האחד משני, כך שהם בעצם סגרו מעגל".