yed300250
הכי מטוקבקות
    יולי אדלשטיין: "היא אפילו הסכימה לא ללבוש ג'ינס לחתונה" אירינה נבזלין: "בהתחלה לא רציתי להתחתן, אבל יש גם לב"
    מגזין חג • 08.05.2016
    יולי ואירינה, סיפור אהבה
    הוא פוליטיקאי דתי מהתנחלות ואלמן, היא חילונית, בת של מיליארדר מהרצליה פיתוח וגרושה. אבל האהבה של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ושל יו"ר בית התפוצות אירינה נבזלין מנצחת את כל הפערים. ראיון ראשון
    אמירה לם | צילום: אלכס קולומויסקי

    כשאירינה נבזלין הייתה בת 13 לקחה אותה סבתה לביקור בארץ. "הגענו מרוסיה לכותל, ולא נעים לי להגיד, אבל בכלל לא ידעתי מה זה כל האבנים האלו, בקושי ידעתי שאני יהודייה", היא מספרת. "ולמרות שלא ידעתי, אני זוכרת את עצמי עומדת שם ובוכה במשך שעות. ולא קל להוציא ממני בכי. אולי בגלל זה אני כל כך זוכרת את החוויה. היום אני יודעת שזה היה הרגע הכי משמעותי בחיים שלי, שם התחלתי בעצם את המסע שלי ליהדות ולארץ".

     

    בקיץ הקרוב נבזלין (37) ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (57) אמורים להינשא ואת החופה הם יערכו בירושלים. "אין לי ספק שלקראת החתונה, אגיע שוב לכותל שהייתה לו כזו משמעות גם בחיים שלי", היא אומרת. כמה ימים אחר כך, תיערך מסיבת החתונה בחוות רונית, עם מאות מוזמנים, בהם ראש הממשלה וחברי הצמרת הפוליטית של ישראל.

     

    "בהתחלה היינו בלחץ מכמות המוזמנים, בעיקר אירינה", אומר אדלשטיין. "היא דיברה עם אחת החברות שלה ואמרה, 'מילא אצלו אני מבינה, בגלל ענייני פוליטיקה ותפקיד הוא צריך להזמין הרבה אנשים. אבל למה גם אצלי יש כל כך הרבה מוזמנים?' והחברה החכמה אמרה לה, 'אולי זה בגלל שאת סוף־סוף בבית?' אני חושב שזה אומר הרבה, שאחרי עשר שנים בלבד בארץ, יש סביב אירינה כל כך הרבה אנשים".

     

    מהרבה בחינות, הזוגיות ביניהם מפתיעה. לא רק 20 שנה מפרידות ביניהם, אלא גם הבדלים של רקע וביוגרפיה. אדלשטיין, פעיל ציון בעבר שלימד עברית במחתרת, הוא חובש כיפה מגוש עציון. נבזלין היא חילונית שמתגוררת בווילה בהרצליה פיתוח. ועדיין, בראיון ראשון הם מדגישים שהמשותף גובר על המפריד. הזכרונות שהם חולקים ממוסקבה, הזהות היהודית על רקע סביבה עוינת והשפה הרוסית שהם מגלגלים בינם לבין עצמם כשאין אף אחד בסביבה - כל אלה עוזרים לאהבה לנצח.

     

     

    ביום העצמאות יחגוג 29 שנים לשחרור מהכלא ברוסיה. אדלשטיין בתפקידו כיו"ר הכנסת | צילום: אלכס קולומויסקי
    ביום העצמאות יחגוג 29 שנים לשחרור מהכלא ברוסיה. אדלשטיין בתפקידו כיו"ר הכנסת | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    צירוף של מזל ושכל

     

    הפגישה איתם נערכת במשרדיה של נבזלין ב"בית התפוצות — מוזיאון העם היהודי", שבו היא משמשת כיו"ר הדירקטריון. קשה למצוא שם סימנים לעושר הגדול שמיוחס לאביה, לאוניד נבזלין, לשעבר מראשי חברת הנפט יוקוס, שעשה את הונו הגדול כשבוריס ילצין היה נשיא רוסיה. את הקפה מביאים בכוסות חד פעמיות מארומה שבקומה מעל, ואירינה עצמה מסתובבת בג'ינס, סניקרס וטי־שרט.

     

    חשוב לך לשבור את דימוי בת האוליגרך?

     

    "הדימוי לא מטריד אותי. אני נולדתי בשכונת פועלים צנועה, עשיתי תואר ראשון ושני בכלכלה, והתחלתי לעבוד עוד בזמן האוניברסיטה. בחוויה שלי עברתי מסלול רגיל. אני מבינה את הצורך של אנשים להדביק לי את הדימוי הזה, מבינה את הצורך לראות את העולם דרך סטיגמות, ואני לא נאבקת בזה, אבל ביום־יום אני פשוט עובדת. יש בארץ איזשהו בלבול במושגים. המלה 'אוליגרך' משמשת כאן ככינוי לרוסי עשיר, בעוד שהמשמעות האמיתית שלה היא קרבה לשלטון. אבל אני לא חיה דימויים, אני חיה את החיים שלי. ולגבי הבגדים, יש לי בארון ז'קט ונעלי עקב למקרה הצורך".

     

     

    האב, ליאוניד נבזלין | צילום: טל שחר
    האב, ליאוניד נבזלין | צילום: טל שחר

     

    מקרי צורך כאלה מתעוררים בעיקר בעת פגישות עם תורמים פוטנציאליים, לסיוע בשיפוץ המקיף שנעשה בימים אלה בבית התפוצות. במסגרת השיפוץ ייפתח בסוף החודש אגף חדש ומשוכלל, שיוקדש להיבטים עכשוויים, קלילים יותר, ביהדות המודרנית. המטרה, אומרת נבזלין, להביא למוזיאון קהל שלא כל כך התחבר אליו בשנים האחרונות (ראו מסגרת).

     

    "הרבה פעמים דיברתי איתה על הצניעות שלה, אמרתי לה שזה כנראה צירוף של מזל ושכל", אומר אדלשטיין, הבעל לעתיד. "מזל — כי היא גדלה כפי שהיא גדלה בשכונת פועלים במוסקבה ולא עם כל הלוקסוס מסביב; שכל — בגלל שכאשר הייתה לה אפשרות לחיות חיים של עושר, היא לא בחרה בזה, אלא המשיכה לעשות את עבודתה והבינה שיש דברים חשובים מכסף".

     

    היא נולדה ב־1978 ללאוניד ואנה, שניהם מהנדסים. בגיל שנתיים התגרשו ההורים. "לאחר הגירושים חייתי אצל אמא שלי ובעלה", היא מספרת. "ברוסיה הדת היחידה הייתה הקומוניזם ואסור היה לדבר על זה שאנחנו יהודים. בגיל שבע מישהו קרא לי יהודייה בצורה לא יפה, ואז סבתא, שהייתה מורה בבית הספר שבו למדתי, החליטה שצריך לספר לי. היא באה ואמרה לי, 'אני אספר לך שני דברים: יש שני יהודים בכל בית הספר הזה, את ואני, ויותר לא נדבר על זה בחיים'. זה כל מה ששמעתי עד הביקור ההוא בכותל. בגיל 14 עברתי לבית־ספר יהודי ושם הרגשתי בפעם הראשונה שאני שייכת לקבוצה יותר גדולה מהמשפחה שלי, שאני יהודייה. התחושה ההיא מתחברת למה שאני עושה היום במוזיאון".

     

    בזמן לימודי התואר השני החלה נבזלין לעבוד אצל מיכאיל חודורקובסקי, שותפו של אביה בחברת יוקוס. "חודורקובסקי ביקש ממני להקים קרן פילנתרופית, שתעזור לסטודנטים כישרוניים ללמוד באוניברסיטאות טובות בעולם ולחזור ולבנות את רוסיה החדשה. אצל חודורקובסקי הפנמתי את היכולת לראות את הדברים קדימה ולחשוב רחב".

     

    ב־2003, לאחר שמתח ביקורת חריפה על פוטין, נכלא חודורקובסקי לעשר שנים בגין העלמות מס, ומאוחר יותר הולאמה אימפריית הנפט "יוקוס" שבבעלותו. הוא הוכרז כאסיר מצפון על ידי ארגון אמנסטי, ולאחר שהשתחרר יצא לגלות מרצון בשווייץ.

     

    ביום שבו נכנס לכלא, נבזלין התפטרה מעבודתה. "הוא נאסר בגלל דעותיו ובגלל ההצלחה של יוקוס", היא אומרת. "הסתובבתי במשרדים של כל עורך ראשי בכל עיתון ברוסיה ואמרתי, 'אדם ברמה שלו, עם התדמית שלו, כל הדברים הוא עשה למען החברה — זה פשוט לא יכול להיות'. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של רוסיה אחרי נפילת הקומוניזם. עד אז הייתה הרגשה שיש חופש דיבור, שאפשר לעשות עסקים. אבל פתאום התברר שמי שלא מסכים עם השלטון, נכנס לכלא. היה ברור שאחרי חודורקובסקי יגיעו גם לאבא".

     

    לאחר מעצרו של חודורקובסקי נבזלין נמלט לישראל. ב־2008 הרשיע אותו בית המשפט ברוסיה בקשירת קשר לרצח וגזר עליו בהיעדרו עונש מאסר עולם. נבזלין הכחיש בתוקף וטען כל העת שמדובר במשפט ראווה. כל בקשות ההסגרה ממוסקבה נדחו על ידי מדינת ישראל.

     

    את עצמך הרגשת מאוימת?

     

    "במשך כמה שבועות, אחרי שאבא עזב את רוסיה, ידעתי שיש מישהו שנוסע מאחוריי, שצועד מאחוריי. הם לא הסתירו. זה חלק מהשיטה של הק־ג־ב, וזה נועד להעביר מסר. לא גדלתי בתקופה הסובייטית כך שזו מציאות שלא הכרתי, אבל תמיד שמעתי עליה. מה שקרה עכשיו החזיר לי את כל הסיפורים שגדלתי עליהם".

     

    אדלשטיין נזכר בתקופתו ברוסיה. "שנינו חווינו רדיפה", הוא אומר, "מה שעבר עליה הזכיר לי את הדברים שאני חוויתי. המעקב הזה הוא בעיקר לחץ פסיכולוגי, שאתה הולך לאיזה מקום ומישהו צמוד אליך ואפילו נתקל בך ברחוב בכוונה. אני זוכר שבאחת הפעמים הייתי עם חברים והיינו צריכים להגיע לכתובת מסוימת. מכונית עקבה אחרינו, אנחנו טעינו בדרך והם המשיכו לכתובת שהייתה להם. ואז, באמצע הדרך, הנהג עשה סיבוב פרסה ודהר לעברנו כי הוא חשב שעשינו תרגיל מבריק".

     

    שלום לרוסיה 

    בדצמבר 1984 הורשע אדלשטיין באשמת שווא של אחזקת סמים ונישלח לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך במחנה כפייה ליד ימת באיקל. "בגלל שלימדתי עברית, היו באים והופכים את הספרייה שלי ומחרימים ספרים. בפעם שלפני המעצר החיפוש בבית התחיל כרגיל. הם הביאו שני קרטונים מהמכולת ואספו את כל הספרים הזרים. אבל אז אחד החוקרים שלף קופסת גפרורים ואמר, 'יש פה הרבה עדים שראו שהרגע לקחתי את הקופסה הזאת מהמדף'. בתוך הקופסה נמצא חומר שהחוקרים טענו שהוא סמים. אחרי כמה ימים נאסרתי על אחזקת סמים. כשאני מספר לאנשים, הם שואלים אותי, 'באמת לקחת משהו?' אירינה בחיים לא שאלה אותי את השאלה הזו, כי היא מבינה".

     

    במאי 1987, אחרי שנתיים ושמונה חודשים בכלא, שוחרר אדלשטיין ממאסר. ביום השחרור סיפרו לו חברים שהתאריך הוא ה' באייר, יום העצמאות בישראל. כך שהערב, במהלך טקס הדלקת המשואות הקבוע, אדלשטיין יחגוג גם 29 שנים לשחרורו. "תמיד עם הדלקת המשואה אני אומר, 'לכבוד ירושלים, לכבוד הכנסת', הפעם ההקדשה תהיה לכבוד 'השיח הישראלי המכבד והשפוי' — הנושא המרכזי והסכנה האמיתית כיום בחברה".

     

    נבזלין עזבה את רוסיה ללונדון ב־2003, ומאז לא חזרה לשם. "אני לא מוכנה לחזור למדינה שבה אבא שלי מבוקש", היא אומרת. "כשעזבתי, לא ידעתי שאני עוזבת את רוסיה כדי לא לחזור אף פעם. לקח לי כמה חודשים להבין שזהו, אני לא חוזרת. התקשרתי לאמא כמה חודשים אחרי שהגעתי ללונדון ואמרתי לה, 'אני לא חושבת שאחיה פה לתמיד, אבל אני יודעת לאן אני לא שבה'. ההרגשה הזאת פתאום שאתה יכול להיות אזרח שווה, עם חופש בחירה וחופש דיבור ויש מערכת דמוקטית שעובדת לטובתך - זה הקסים אותי".

     

    בלונדון היא עבדה בחברה לייעוץ אסטרטגי. "באחד מימי שישי היינו בישיבה שנמשכה ונמשכה", היא נזכרת, "ובחור נחמד עם כיפה אמר לי, 'מה את עושה בערב?' הייתי לבד. אמרתי, 'אני לא יודעת'. והוא הזמין אותי לערב שבת בביתו. הבין שאני יהודייה ולבד בעיר. הבחור הנחמד הוא לורד ג'ון מנדלסון ואנחנו עדיין ממשיכים לעשות דברים ביחד. הוא עוזר לי עכשיו בגיוס הכספים למוזיאון".

     

    ב־2006, אחרי שלוש שנים בלונדון, נבזלין החליטה לעלות לישראל. "לאמא שלי נמאס להיות רחוקה מכולם, והיא החליטה לעשות עלייה. אמרתי שאבוא לעזור לה, כי כבר הייתי פה הרבה פעמים קודם והכרתי אנשים. לקחתי טיסת לילה, נכנסתי למטוס, התיישבתי, עצמתי עיניים וברגע הזה פשוט הבנתי שאני עושה עלייה. שאני גם נשארת".

     

    ידעת מה את הולכת לעשות פה?

     

    "באתי להתייעץ עם הרב פירר, והייתה לנו שיחה מאוד מעניינת. כך נולד פרויקט 'המרכז הישראלי לילדות טובה יותר', שהוקם במטרה לתרום לרווחה וקידום של ילדים בישראל, הנזקקים לסיוע בתחומי הבריאות והחינוך".

     

    במקביל החלה נבזלין את פעילותה בבית התפוצות. את אדלשטיין פגשה במסגרת הזו. "הפגישה הראשונה בינינו התרחשה הרבה שנים קודם — אבא שלי הכיר בינינו באחד הביקורים שלי פה", היא מספרת. "אחר כך יצא לנו להיפגש כמה פעמים במסגרת העבודה שלי בבית התפוצות, כשיולי היה שר ההסברה והתפוצות. עשינו כמה פרויקטים משותפים, ונהגנו להתייעץ בנושאים שונים".

     

    קשר לא פוליטי

    אשתו של אדלשטיין, טניה, נפטרה מסרטן לפני כשלוש שנים. נבזלין התגרשה לפני כשנה וחצי מהאדריכל מיכאל קוגן. כמה חודשים אחר כך, במאי 2015, התקיימה הפגישה שהציתה את הקשר הרומנטי. "נפגשנו באיזה בית קפה בתל־אביב", נזכר אדלשטיין. "לפני זה הייתי נשוי ולא חיפשתי קשרים. אבל פעם, כשכבר היינו יחד, אמרתי לה, 'את לא מבינה עד כמה שהתייחסתי אלייך טוב וברצינות'. במהלך הפריימריז היא קבעה איתי פגישה, רצתה להתייעץ איתי באיזה עניין, ופיניתי הכל ובאתי".

     

    מה אתם יכולים לספר על הצעת הנישואים?

     

    אדלשטיין: "הצעתי לה 25 פעמים עד שהסכימה".

     

    נבזלין: "אחרי הגירושים החלטתי שאני לא מתחתנת יותר, שאני צריכה להיות לבד, שיותר נוח לי ככה. אני בן־אדם עצמאי, אפילו לפעמים יותר מדי, אבל יש לב. וקרה מה שקרה".

     

    אדלשטיין: "ואז, לא רק שהיא הסכימה להתחתן, היא הסכימה לא להיות בג'ינס".

     

    אתה דתי שגר בהתנחלות, את חילונית מהרצליה פיתוח. ההבדלים לא הפריעו?

     

    נבזלין: "מבחינת תפיסת העולם הפלורליסטית שלי זה די מסתדר. זה לא תמיד קל כל יום, אבל יש כבוד הדדי, וכמובן יש גם אהבה. בערב שבת יש קידוש, פעם ראשונה אצלי, והילדים שלי מאוד שמחים שזה קורה. וגם אני שמחה, כי בבית יש אווירה מאוד משפחתית וזה מרגש אותי".

     

    אדלשטיין: "המעבר להרצליה לא היה קל עבורי. זה לא ששנינו חופשיים להחליט, לזרוק מטבע איפה נגור. לאירינה שני ילדים בגיל בית־ספר, הילדים שלי כבר עצמאיים, אבל לא היה פשוט, כי לא הכרתי חיים אחרים. עליתי לארץ ב־12 ביולי 1987, וב־13 ביולי כבר הייתי בגוש עציון. בשלב מסוים, כשהבנו שהקשר משמעותי, פנטזנו לגור בשני בתים נפרדים, אבל בסוף החלטנו יחד שאני אעבור אליה. לזכותה של אירינה ייאמר שהיא עשתה כל מה שנדרש בבית כדי שלא אוכל רק מצלחות פלסטיק.

     

    "בשבת הראשונה שלי בהרצליה מצאתי בית כנסת בדיוק כלבבי. אחד המתפללים שם היה אפילו מתנדב במטה שלי בפריימריז האחרונים. זה לא שהגעתי לסינגפור. ברוך השם, גם בהרצליה חיים לא מעט יהודים".

     

    נבזלין: "זו לא תל־אביב, שאליה היה לו הרבה יותר קשה להסתגל. יש לנו את הפינה השקטה שלנו. יש גם הרבה דימיון באורח החיים שלנו. להבדיל מהרבה חברים שלי, שחיים רק בתוך הבועה התל־אביבית, שנינו חיים גם במקומות אחרים, אנחנו כל הזמן נמצאים במפגשים, בנסיעות. שנינו מאוד פתוחים וסקרנים".

     

    אדלשטיין: "לזכותה של אירינה ייאמר שהיא לא באה וצועקת סיסמאות. היא מוכנה לראות דברים חדשים. בחול המועד פסח נסענו לסיורים מעניינים במקומות שהיא לא הייתה בהם לפני כן".

     

    נבזלין: "היינו בחברון. כשיולי הציע לי לסייר איתו שם לא הסתייגתי, יש לי צורך להרגיש ולהכיר את הארץ, והאפשרות לראות את זה איתו הייתה עוד יותר מושכת. כשביקרתי במערת המכפלה, למשל, הייתה לי חוויה דומה לזו שחוויתי כילדה בת 13 מול הכותל: עמדתי מול הקבר של אברהם והרגשתי חיבור למשהו מאוד עתיק וחזק. אבל כן גם עברה בי המחשבה שהמקום הזה לא שייך רק לנו, שהוא מהווה התחלה לכל העמים".

     

    אדלשטיין: "צריך להסכים על הנחת יסוד בסיסית אחת: אנחנו לא נעלמים מכאן וגם הם (הערבים — א.ל) לא נעלמים. צריכים לחיות ביחד. צריך לצאת מן הסיסמאות ולהתחיל לבנות תהליכים מול השכנים שלנו. לא ניסוג לגבולות 67' ולא נחלק את ירושלים. זה פשוט לא יקרה. אני איש פרגמטי, ומתוך הפרגמטיזם שלי אני אומר שזה לא יקרה. כשנתחיל לבנות תהליכים שבסופו של דבר יובילו לשלום, כולנו נצחק מהשאלות הגורליות האלה — מה יהיה בכותל, שתי מדינות לשני עמים ואיפה בדיוק יעבור הגבול".

     

    ואיפה את ממוקמת פוליטית?

     

    נבזלין: "בעוד שחלק מהתפקיד של יולי הוא להגדיר את הקול הפוליטי שלו, אני משוחררת מזה. דווקא התפקיד במוזיאון התפוצות, מקום שמכיל את כולם, מחייב אותי להיות א־פוליטיות כלפי חוץ. מצד שני, אני מאוד מתעניינת בפוליטיקה. אני חיה את מערכת הבחירות בארה"ב, ומנסה להבין את תחושות המצוקה והקורבנות של הציבור שבאה לידי ביטוי דרכה".

     

    החתונה שלהם, הם אומרים, תהיה גדולה, אבל לא מנקרת עיניים. "בהתחלה חשבנו מה אנשים יגידו, כי באמת הזמנו הרבה אורחים, אבל הבנו שאנחנו לא מזייפים בשום דבר. מי שמצפה לנהרות של שמפניה והרים של קוויאר ייצא מאוכזב", אומר אדלשטיין. ונבזלין ממהרת להוסיף: "בדיוק לכאלה אירועים של קוויאר ושמפניה אנחנו בדרך כלל לא באים". מה שבטוח הוא שלאור העובדה שראש הממשלה צפוי להגיע, סידורי האבטחה יהיו מאוד קפדניים, אפילו מנות האוכל יעברו שיקוף. את מתנות החתונה הם מתכוונים לתרום לעמותות שמסייעות לחיילים בודדים.

     

    "החיים ממשיכים בצורה מאוד מפתיעה", אומר אדלשטיין. "אחרי המוות של טניה, לא חשבתי שזה מה שיקרה. אני שורד מקצועי, לא חששתי שאהיה מפורק כל החיים, אבל שאני אשב בריאיון לדבר על אהבה חדשה? זה הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדעתי. לכל מבקשי טובתי שבאו ואמרו, 'מה אתה יושב לבד כבר שלושה חודשים, חצי שנה', אמרתי שאני לא רואה את עצמי ממשיך לזוגיות נוספת. אמרתי, 'עוד לא שכחתי את האישה שחיה איתי 33 שנים'. אבל גם אם אנחנו לא תמיד רואים את זה, החיים חזקים מהכל. אני לא יודע מה הסיבה לזכות הזאת שנפלה בחיקי — אבל היה לי מזל לפגוש אישה כמו אירינה". ¿

     

    יולי אדלשטיין: "היא אפילו הסכימה לא ללבוש ג'ינס לחתונה"

     

    אירינה נבזלין: "בהתחלה לא רציתי להתחתן, אבל יש גם לב"

     


    פרסום ראשון: 08.05.16 , 23:45
    yed660100