מושלת הנגב

מגרש האימונים הסמוך לאצטדיון וסרמיל בבאר־שבע מנוקד בחולצותיהם האדומות של עשרות הנערים שרצים בטור או בועטים לשער, ולא לוקחים ברצינות רבה מדי את השרב האביבי שפקד את העיר עם אור ראשון. השעתיים השבועיות של אימון קבוצת "לב אדום" – מיזם חינוכי של הפועל באר־שבע לילדים בעלי צרכים מיוחדים – יקרות מכדי לבזבז אותם על מזג אוויר מדברי שלא מתחשב בשחקני כדורגל מיוזעים, והם מנצלים כל דקה לטובת התחושה הממכרת הזאת של להיות חלק ממשהו כל כך גדול ולהרגיש שייכים.

פעם בשבוע הם עולים על ההסעה שיוצאת מארבעה בתי ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים, מגיעים הנה לאימון עם אנשי המקצוע הטובים ביותר שיש לקבוצה, ומפנימים בחלוף הזמן שכדורגל הוא רק תירוץ לעבודה חינוכית שמצליחה להפוך אותם לבעלי ביטחון קצת יותר גבוה ואמונה בעצמם. הפטנט הזה של שימוש במועדון כדורגל כסיפור כיסוי לרווחת הקהילה ולהשבתה למפה, רשום במגרש הזה על שם אלונה ברקת שיורדת עכשיו אל הדשא, רגע לפני שאחד הילדים מזהה אותה ורץ לעברה עם עוד 20 חברים נלהבים במיוחד. המאמן ערן גוהרי בולם בעדינות את המסתערים הנרגשים שמקיפים את הגברת הראשונה של העיר, מצטופפים סביבה כדי לברך על התיקו אפס מול מכבי תל־אביב במשחק העונה בבלומפילד, ועפים עליה ועל עצמם בקריאות עידוד ושירי אוהדים. היא מגיבה אליהם בנינוחות, מכירה אחדים מהם בשמות, מניחה יד ומחבקת, וכשהם חוזרים לאימון, מתקבצים סביבה המורים המלווים שלהם כדי להחליף חוויות על המשחק האחרון של באר־שבע.

למרות הופעתה המרשימה, ג'ינס כחול ומדויק, חולצה לבנה נטולת שרוולים וסנדלים קטני עקב בצבע חום בהיר, היא מצליחה שלא לחרוג מהנוף האנושי, ובו בזמן להותיר אחריה שובל של הערצה שניכר היטב על פני הילדים והמבוגרים כאן במגרש ומחוצה לו.

לברקת יש את כל הסיבות שבעולם לבוא הנה בקול רעש וצלצולים הראויים למי שהגיעה לפני תשע שנים כאנדרדוג ואוטוטו עשויה להתברר כמי שהביאה את הבשורה להפועל באר־שבע ולרבבות אוהדיה, אבל זה מעולם לא היה הסגנון שלה. מי שמחפש פרנצ' מניקור או תיק של לואי ויטון שישכח מזה: הפילנטרופיה של שנות האלפיים יודעת להיות צנועה וחברתית, והיא מעולם לא נראתה אפקטיבית כל כך כמו בבוקר ההוא בווסרמיל, מרחק נגיעה מהאליפות.

"בזכותו שחקנים רוצים לשחק בבאר־שבע". אליניב ברדה | צילום: ראובן שוורץ

"אין פה קסמים"

40 שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שהפועל באר־שבע זכתה באליפות המדינה, מה שדי מקשה על התחמקות מקלישאת בני ישראל שאחרי פרק זמן דומה במדבר, הגיעו סוף־סוף לארץ המובטחת.

נראה כי בעיר הדרומית כבר מוכנים נפשית לתואר הנכסף, בעיקר אחרי שעברו בשלום בשבוע שעבר את המשוכה של מכבי תל־אביב, יריבתה של באר־שבע בפסגת הליגה, והתקרבו צעד נוסף אל עבר המטרה. "לא הייתי מסוגלת להסתכל על המגרש", אומרת לי ברקת בבוקר שאחרי אותו משחק, "אני לא עומדת במתח הזה".

לא מדברים בקול על הציפייה העצומה של האוהדים ואנשי המועדון לחזור על ההישג משנת 1975 שהתרחש שוב ובפעם האחרונה ב־1976, אבל מרבים להקיש בעץ אקראי כל פעם שמוזכר השם המפורש "אליפות". פה זה כדורגל, אף אחד לא רוצה לעשות נאחס, בטח לא הבעלים של הקבוצה.

"הבחירה הנכונה לבאר־שבע" . המאמן ברק בכר | צילום: עוז מועלם

היא קוראת, מאזינה וצופה בכל דיווח, ראיון או כתבה הנוגעים בפועל באר־שבע ומודעת בכל רגע נתון לפוטנציאל ההיסטריה סביב האליפות שברקע. ובכל זאת, היא מקפידה לרסן. "אליפות היא רק ביטוי חיצוני לתהליך שהתרחש פה בשנים האחרונות, ולא העניין הכי חשוב", היא אומרת, "לפעמים אתה צריך את הביטוי החיצוני הזה, את הגביע, את הניצחון, אבל את השינוי הזה שעבר המועדון ואת התנהגות האוהדים המדהימה, אף אחד לא יכול להשוות לשום אליפות".

היא מחפשת בנייד שלה משהו ושולחת לי קישור של טור שכתב האוהד גיא זלצר, וכותרתו "אנחנו כבר ניצחנו". ברקת אומרת שהדברים קולעים ודוחקת בי לקרוא אותם. "כן כן, אני לא בטוח שכולם שמו לב אבל זה לגמרי קרה", כותב זלצר, "אנחנו כבר ניצחנו כי ספורט תחרותי זה לא רק תארים, כמו שאוהדי ההצלחות חושבים והתקשורת אוהבת למכור לכולם... ספורט זה קודם כל תרבות, ערכים, מסורת ותשוקה. את כל הדברים האלה יש לנו בשנים האחרונות. אנחנו כבר ניצחנו כי יש לנו את הקהל הכי טוב בארץ – קהל שהוא סמל לסובלנות, הגינות, השקעה ואהדה שבאה מהלב. אנחנו כבר ניצחנו כי בבאר־שבע והסביבה יש אלפי ילדים שהולכים לישון בלילה וחולמים להיות מוכשרים כמו מאור מליקסון או מתחננים שההורים שלהם ייקחו אותם להסתפר כמו מאור בוזגלו ומתים לתמונה עם אליניב ברדה. אנחנו כבר ניצחנו כי בכל הארץ מדברים על הפועל באר־שבע, ולא רק בגלל השנאה לשחצנים הצהובים, אלא מתוך כבוד והערכה להישגים של הקבוצה והעוצמה שלה בשנים האחרונות".

ברקת אומרת שהיא חותמת על כל מילה שכתב, אבל תסמכו עליה שהיא לא תסתפק במילים. היא בונה על הדבר האמיתי, במיוחד כשהאליפות נמצאת במרחק נגיעה. אני שואלת אותה אם חשבה שתצליח ככה. "אין פה קסמים", היא משיבה, "זו נוסחה שמצליחה בכל תחום: כל אדם שייתנו לו את הבסיס הנכון, ישקיעו בו ויאמינו בו – יצליח לבסוף. כל ילד שתיתני לו את התנאים הנכונים, תשקיעי בו, תהיי סבלנית ותאמיני בו, יצליח".

"פעם היה נתק, היום הקבוצה מחוברת לקהילה". ברקת עם אוהדים באדום | צילום: חיים הורנשטיין

חושבת על הפרויקט הבא?

"זה מפעל חיים שלי, אני אף פעם לא חושבת מה יהיה אחרי באר־שבע".

"הדחקתי את הדאגות"

בעלה הוא איש העסקים אלי ברקת, ואחיו הוא ניר ברקת ראש עיריית ירושלים. "בארוחות משפחתיות יש שני נושאי שיחה" היא אומרת, "או הפועל באר־שבע או ירושלים. חמי מתקשר אליי פעמיים בשבוע, ואחרי כל משחק – ממנו תמיד מגיע הטלפון הראשון, אנחנו מדברים על מה ואיך היה".

היא גדלה בבית דתי באשקלון, למדה בפנימייה דתית באולפנה הירושלמית "עמליה" והמשיכה לשירות לאומי בעיר מגוריה. כשהייתה בת 22, סטודנטית לתואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון, נישאה לאלי ברקת אותו הכירה באוניברסיטה העברית שם למדו. כשנסעו לפאלו־אלטו שבקליפורניה בשנת 1996, אז הייתה בהיריון ותינוק בן שנתיים וחצי, לא חשבו שיישארו שם עד 2004. בשנים הללו הפך בעלה יחד עם אחיו ניר לאחד המשקיעים הראשונים בצ'ק פוינט, והקימו את קרנות הון הסיכון BRM ו־IVN.

"מהאמריקאים אתה לומד במהירות להיות חלק מהקהילה", היא אומרת, "ההשתלבות שלי בפעילות של הפדרציה היהודית בסן־פרנסיסקו ואחר כך באיפא"ק (שדולה פרו ישראלית בבתי הקונגרס האמריקניים – מ.ב) הייתה מתוקף זה שראיתי את עצמי כישראלית. שם, כדי לשמור על הקהילתיות, אתה מחפש את הזהות שלך ועוסק בה לא מעט". אז גם החלה לטפח פילנתרופיה, כאשר הפכה לחברת הנהלה בקרן IVN שמימנה מיזמים חברתיים.

מהשנים באמריקה נותרה בה הנטייה לשיח מחושב פוליטית, ללא טונים דרמטיים וללא גוון של קוצר רוח. "האמריקאים ממוקדים, גם באופן שבו הם מדברים", היא אומרת, "יש המון חן בישירות הישראלית, אבל למדתי להגיד את הדברים גם בצורה לא ישירה, וגיליתי שהמסר עובר גם כשאתה לא תקיף וברור".

וזה עובד לה, אחרת קשה להסביר את כברת הדרך שעברה עם הקבוצה מאז רכשה אותה בקיץ 2007. הידידות בינה לבין איש העסקים לוני הרציקוביץ' אז בעלי מכבי תל־אביב בכדורגל, הובילה לכמעט שותפות במכבי. "הכרתי את אלי אלאלוף (כיום ח"כ מטעם "כולנו" – מ"ב), שהגיע אליי הביתה עם יעקב טרנר, אז ראש עיריית באר־שבע. הם ידעו שאני בודקת אפשרות להיכנס לשותפות עם הרציקוביץ', ואמרו לי 'עזבי את המובן מאליו, תקני קבוצה שאת יכולה לקדם ולעזור לה, תחוללי שינוי חברתי, ובאר־שבע היא הקבוצה שמתאימה בדיוק לסט הערכים שאת מאמינה בהם'. נסעתי לשם פעמיים. גיליתי שכל השחקנים הטובים שהיו בנוער עזבו, שאנשים עבדו כאן בלי תלושי משכורת ויש דברים שצריכים להתחיל פה מאפס. כל כך רציתי להצליח והאמנתי בזה, שהדחקתי את הדאגות והחששות. את רוב הבעיות גיליתי אחרי הרכישה. בדיעבד אני מבינה שהיה ים של סיכונים אבל גם ים של סיכויים. הוכחנו שהסיכוי גדול מהסיכון".

עם מי מתייעצים לפני שרוכשים קבוצת כדורגל?

"עם המשפחה, כמובן. ההורים שלי היו באופן טבעי נגד, הם רצו לגונן עליי, חששו שאפגע מהחשיפה. בעלי והילדים צחקו בהתחלה, הם אמרו שאני לא אעמוד בכמות הקללות במגרש. אמרתי להם 'תנסו אותי'. הבנים קיללו במשך רבע שעה והיו בטוחים שאני אשבר. אני רק צחקתי, אז בעלי אמר להם 'עזבו, לא ילך לכם'".

את מכירה בטח את האמירה "בעלה קנה לה קבוצה".

"בעלי ואני שותפים בכל דבר. הכסף? הכסף זה אמצעי, זה אמצעי שהתמזל מזלנו ויש לנו אותו. השאלה מה אתה עושה עם הכסף, ואני חושבת שדרך הכדורגל אנחנו עושים שינוי חשוב בעיר שלמה. הרי עם הכסף יכולנו לעשות הרבה דברים חומריים, השקעות נדל"ן או דברים אחרים. אנחנו בחרנו ליצור שינוי בעזרת הכדורגל".

לחנך אוהדים

אנחנו מגיעות לגיגסי, בר ספורט ענק שאחד מבעליו אוהד מכבי תל־אביב והשני של באר־שבע. שעת צהריים והמקום מתחיל להתמלא באנשים שעובדים באזור התעשייה הצפוני של העיר, ומגיעים לארוחת צהריים מוקדמת. אנחנו פוגשים תשעה מאוהדי באר־שבע, מתוכם אישה אחת, כדי לדבר על המועדון שלהם. די מהר המילה גאווה תופסת מקום של כבוד בשיחה.

"במשחק מול מכבי תל־אביב, זו הייתה הפעם ראשונה שהרגשתי שאנחנו סוף־סוף בגובה העיניים. זה בא לידי ביטוי גם בעבודה ובלימודים. אם אני מגיע היום לאיזה מקום ושואלים אותי 'מאיפה אתה', אז אני אומר בגאווה באר־שבע", אומר דור שוקר, סטודנט בן 23. "מגיל ארבע־חמש סבא שלי היה לוקח אותי למשחקים. אני זוכר הרבה קללות וצעקות. גם כשגדלתי זה המשיך, היה נדמה שאלימות זה חלק מהמשחק. היום זה עולם אחר, אף אחד לא מקלל ביציעים שלנו, אף אחד לא נכנס לעימותים. נגד בית"ר ירושלים היו כמה מהם שהתקרבו לגדר, ניסו להתגרות, אבל כל האוהדים של באר־שבע רק עמדו ומחאו כפיים".

וולטר וייצמן מקיבוץ חצרים היה בן 12 כשבאר־שבע זכתה באליפות הקודמת. "שנים חיו פה על הנוסטלגיה של האליפות ואיבדו אמון במאמנים ובשחקנים. נהיה לגיטימי להפגין תסכול וכעס ומרירות כלפי שחקנים שאתה אוהד, וזה נמשך לא מעט שנים ונגמר כשאלונה הגיעה. בשנים האחרונות נכנסו דפוסי ניהול שאף פעם לא היו כאן, צמח דור אחר של אוהדים".

עוזי שעיה, שגר בהוד־השרון למרות שהוא תמיד באר־שבעי, אומר שהמשחקים הפכו לחוויה: "שנים היה נתק בין הקבוצה לאוהדים. הייתה קבוצה, הייתה אהדה, שום דבר מעבר. היום הקבוצה מחוברת לקהילה: אתה רואה שחקנים שמחבקים ילד במצוקה. דרך שלא הכרנו".

תחילת דרכה של ברקת בבאר־שבע נראתה אחרת. משבר שהתרחש בפברואר 2010 היה קרוב לסיים את פעילותה בקבוצה. אז, בתום המשחק מול אחי נצרת, אוהדים זועמים של הקבוצה ניסו להוריד מהכביש את רכבו של המאמן דאז, גיא עזורי, ולאחר מכן ניסו לתקוף אותו. "אלו היו ימים לא טובים לקבוצה. חוסר הצלחה מקצועית וחוסר שקט אצל האוהדים", משחזרת ברקת. "הייתי חייבת אז לחשוב מה עושים, וישבתי יחד עם אלי כדי לראות איך מתקדמים מכאן. היה לנו ברור שבאנו לעשות משהו שאנחנו מאמינים בו, אבל אם זה לא מצליח לנו, אז לא חייבים להישאר".

במסיבת עיתונאים שכינסה הודיעה ברקת שהחליטה לפרוש בתום העונה. "במועדון שאני הבעלים שלו, אין מצב שיקרה דבר כזה", היא אומרת, "הרגשתי עצבות, תסכול ואכזבה אבל היה לי ברור שחייבים להציב גבול ואני לא יכולה להמשיך בתפקיד. זו לא החלטה שהיה לי קל לקבל. יש לי עובדים, שחקנים שאני מחוברת אליהם, אנשים שמקבלים ממני שכר. זה לעזוב מפעל חיים. אמרתי להם שאי־אפשר לכפות תהליכים כאלו, ושאני לא יכולה להיות הפרטנרית שלהם יותר. מבחינתי נחצה פה קו אדום ואין דרך להמשיך הלאה".

בדיעבד מתברר שככה מחנכים אוהדים.

"לא באתי לחנך אף אחד, וזו לא הייתה הכוונה שלי, אבל הלחצים עליי היו כבדים, והכי קשה היה לעמוד בפני הילדים של הקבוצות הצעירות. הם היו ניגשים אליי ומתחננים שאשאר, 'תגידי לנו שלא תעזבי אותנו', 'אנחנו מבטיחים שזה לא יקרה שוב', והרבה מאוד שיחות טלפון ופניות של אוהדים".

את המשחק הראשון לאחר אותה הודעה דרמטית, ברקת זוכרת היטב. "האוהדים לא הפסיקו לקרוא לי במהלך המשחק, הניפו שלטים וביקשו סליחה שוב ושוב".

וזה עבד.

"לא רציתי את הסליחה הזו, אמרתי להם שאני לא כועסת אבל הם צריכים לקבל החלטה באיזה מועדון הם רוצים להיות חברים ובאיזו קהילה הם רוצים לחיות. השינוי החל מהרגע שבו הודעתי שאני עוזבת. הקללות נעלמו ובמקומן הופיעו עידוד ותמיכה בשחקנים ובקבוצה. אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, אבל הרגשתי את ההפנמה של הדברים באופן מיידי. מבחינתי התקיים כאן דיאלוג אמיתי וקרוב ללא שמץ של ציניות, וההישג הגדול ביותר הוא דווקא ההתנהגות של האוהדים במהלך השנתיים הקשות שבאו מיד אחר כך, ולא בזמנים הטובים יותר שכולם רואים עכשיו. הקהל שלנו לא מפסיק לעודד, ולא משנה אם הקבוצה מפסידה או מנצחת".

שש שנים עברו מאז, וממרחק הזמן אפשר למדוד את השינוי. "פעם היינו קבוצה בלי שאיפות", אומר האוהד גיא דבוש במפגש בבר, "קבוצה שפשוט קיימת. היום יש לנו מה להפסיד, ואנשים מבינים את זה. להיות קבוצה עם שאיפות זה מחייב".

"האוהדים עצמם לא מאפשרים לנבל את הפה ביציעים", אומרת כרמלה אוזן, אוהדת כבר 30 שנה, "האוהדים הכי חזקים והכי בולטים שומרים שלא יהיו שום גילויי אלימות, זו נהייתה חוויה מסוג אחר".

אבל את ההישג הגדול של באר־שבע השנה, כאמור, לא תמצאו רק ביציעים באדום. אחרי שלוש אליפויות רצופות של מכבי תל־אביב, הקטר הבאר־שבעי של ברקת דוהר קדימה, על כל הקופה. תקציב מכבי תל־אביב, לפי ההערכות, הוא מעל 130 מיליון שקל. תקציב באר־שבע, לעומת זאת, פחות מחצי.

מרגישה כמו סוג של דוד נגד גוליית?

"ממש לא. הכסף הוא לא הפרמטר היחידי להצלחה של קבוצה. יש רלוונטיות לצוות, לסגל השחקנים, לניהול, למסר, לדרך. אלו דברים שאי־אפשר להעריך בכסף, ויש לנו אותם. ממסיבת העיתונאים הראשונה שלנו, הצהרנו שאנחנו הולכים לנצח.

"ככלל, אנחנו לא מסתכלים על היריבים שלנו, אנחנו מתבוננים בהם טקטית, אבל מתרכזים בעצמנו. אנחנו מותג, ואנחנו מתייחסים ליריב רק על המגרש, לא מחוצה לו. אנחנו שווים בין שווים".

סגל השחקנים של באר־שבע רצוף כוכבים ישראלים שלא היו חושבים להגיע לקבוצה בעבר. מאור מליקסון, בן שהר, אליניב ברדה, מוחמד גאדיר, מאור בוזגלו ואחרים נאבקים על מקום בהרכב של המאמן ברק בכר.

"בהתחלה היה קשה להביא לכאן שחקנים איכותיים", אומרת ברקת, "שילמתי אז 'פריים מאני' על שחקנים בינוניים. מכנים את זה 'מס באר־שבע', והוא כולל רכב, דלק, ו־30 או 40 אחוז יותר ממרכז הארץ, כי עשו לי טובה שבאו לבאר־שבע – וגם אז לא תמיד הביאו ניצחונות והישגים כי מדובר בשחקנים בינוניים. מי ששבר את המעגל הזה של שחקנים בינוניים שעולים הרבה כסף ולא מביאים הישגים היה אליניב ברדה. כשהוא חזר לישראל מהליגה הבלגית, למרות שהיו לו הצעות להמשיך באירופה וגם בישראל, הוא בחר לבוא לכאן. הוא גם הביא את מאור בוזגלו וביחד הצלחנו לשבור את המעגל הזה. שחקנים איכותיים רוצים קבוצה מצליחה, והוא הפך את באר־שבע לקבוצה ששחקנים רוצים לשחק בה. בן שהר בחר לבוא לכאן. היום, בניגוד למה שהיה לפני שמונה שנים, אני לא משלמת מס באר־שבע".

מאמן באר שבע ברק בכר, שאחראי להצלחה העונה, הגיע לפני כשנה מעירוני קרית שמונה ־ לאחר עימות בין ברקת לבין הבעלים של קרית שמונה, איזי שרצקי, שטען כי המהלך נעשה מאחורי גבו.

בדיעבד היה שווה להיאבק על בכר?

"העימות לא היה יוזמה שלי ומבחינתי הוא בהחלט היה מיותר. אני יכולה לומר שאני מאוד שלמה עם הדרך שלי ואני אמשיך תמיד להיות אמיתית וכנה עם האנשים כי ככה אני מאמינה שצריך לנהוג. לגופו של עניין, אין ספק שברק היה הבחירה הנכונה לבאר שבע. בכלל, בזירה תחרותית ולחוצה כמו הכדורגל לפעמים יש אי הבנות שיוצאות מפרופורציה. אני שמחה שההדורים עם איזי יושרו כבר סמוך לאירועים, מעריכה את מה שהוא עושה בקריית שמונה ומחזיקה בשבילו אצבעות".

אני שואלת את ברקת על היריבה מתל־אביב. "יש הרבה מה ללמוד ממכבי תל־אביב, יש הרבה מה לקחת מהם", היא אומרת, "אבל אנחנו הפועל באר־שבע, ואנחנו הולכים בדרך שלנו, שהיא מאוד מיוחדת לנו. מכבי תל־אביב יריבה חזקה, טובה, אבל כמו ששמעת את האוהדים שלנו קודם, אנחנו מביטים בגובה העיניים בכולם. בלי רגשי נחיתות".

כ־800 ילדים ובני נוער משתתפים היום בפעילות החינוכית של המועדון: נוער בסיכון, ילדים עם תסמונת דאון, בני נוער ממגזרים ואוכלוסיות שונות, ילדים ונוער ממשפחות מעוטות יכולת, ומרכז למידה המיועד לשחקנים בקבוצה הצעירה שמקבלים עזרה בהכנת שיעורי בית ומבחנים. החיכוך המתמיד עם השחקנים הבוגרים מאפשר לכולם להרגיש שהם חלק מקבוצה שהולכת וצוברת כוח וכבר נראית כמו פורמט מנצח. לברקת חשוב לתת קרדיט לאנשים נוספים במסע הזה, למשל לראש עיריית באר־שבע. "רוביק דנילוביץ הוא מנהיג שיש לו חזון", היא אומרת. "לא הרבה ראשי ערים מוכנים להשקיע באצטדיון חדש. הוא עושה את זה לעיר בתחומים נוספים״.

את אישה בעולם של גברים. אין עוד קבוצה בישראל שהבעלים שלה היא אישה.

"בהתחלה היה להם קשה, אבל עם הזמן אנשים התרגלו, בעיקר בגלל שראו שאני מנהלת טובה שמבינה בכדורגל ומראה התקדמות. מבחינתי, אין רלוונטיות להיותי אישה. מי שדווקא התקשה לקבל את זה היו מספר אנשים בתקשורת, שלא האמינו שאישה יכולה לנהל קבוצת ספורט ויש לה דעה ודרך משלה. אני מניחה שגם האישה הראשונה שמונתה למנכ"לית בנק, זכתה להרמת גבות. בכל פעם שאישה עושה לראשונה תפקיד מסוים, שואלים אותה איך היא מרגישה בעולם של גברים. הקולגות שלי בהנהלות קבוצות אחרות קיבלו אותי די מהר".

ויש בזה יתרונות?

"אני יודעת לשים את האגו בצד ולקבל החלטות בצורה עניינית, להקשיב לכל האנשים אצלי במערכת ואז להחליט. וכן, האינטואיציה שלי עוזרת לי גם בבחירה של האנשים סביבי. אני גם מאמינה שאפשר לעשות את הדברים בנועם, בשיחה. זה אולי יותר קשה מאשר לצעוק, אבל אני לא מאמינה בצעקות. עובדה שאני משיגה את מה שאני רוצה להשיג". ¿