הבוץ הלבנוני

מסעו של גאנדי הקטן // אליאס ח'ורי - מערבית: יהודה שנהב־שהרבני - חרגול - 182 עמודים

דף הספרים של כותבים ערבים שתורגמו לעברית הוא צנום להכעיס. לכן תרגום חדש לרומן של אליאס ח'ורי – סופר לבנוני יליד 1948, מבכירי הכותבים בערבית היום – מעורר סקרנות מיוחדת. אבל 'מסעו של גאנדי הקטן', שהתפרסם במקור ב־1989, מתגלה כחלש ביותר מבין ארבעת ספריו שתורגמו לעברית (ביניהם 'באב אל שאמס', שעסק בסוגיה הפלסטינית).

בדומה ל'יאלו' המרשים מאוד ול'פנים לבנות' המוצלח, ח'ורי מציג גם את 'גאנדי' כמעין ניסיון נואש לרקיחת ביוגרפיה: ניסיון להצגת דמות, להחייאת דמות; לכתיבת ביוגרפיה לא כרונולוגית ו"מרוסקת" של גיבור מרכזי – עבד אל כרים, המכונה "גאנדי". הרומן פורש סצנות שונות מחייו, מילדותו בכפר לבנוני קטן, בריחתו מאביו האכזרי, עבודות הדחק שלו, נישואיו לבת דודתו ועקירתו לביירות, ידידיו שם, במיוחד אליס הזונה, קורות בתו חולת הנפש - ועד למותו בשנות ה־60 לחייו מאש חיילים ישראלים עם כיבוש ביירות ב־1982. באחד הרגעים ברומן מצוטטת הפסקה המפורסמת מהברית החדשה: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים כי הם ינוחמו. אשרי הענוים כי המה יירשו ארץ". גאנדי החביב והתם, מאותת הסופר, הוא אחד מהענווים שהרומן מבקש לגאול במעשה חסד כמו נוצרי.

ח'ורי משתמש כאן בשני מאפיינים סגנוניים שאיתם הוא מזוהה: חזרה מרובה על משפטים ואף סצנות שלמות, מזוויות שונות ובשינויים קלים. כך, למשל, מתוארים ניסיונות הריפוי של הבת של גאנדי או עלילות סיפור האהבה של כומר, ידיד מידידיו של גאנדי, כמה וכמה פעמים לאורך הרומן, לעיתים עם הוספת פרט זה או אחר. המאפיין השני הוא הרהוריו של המספר, המוצג כסופר עצמו, על עצם טיבו של הסיפור שהוא פורש בפנינו: "אליס נעלמה, וכל האחרים החלו למות לנגד עיניי. האם אני הרגתי אותם או רק מספר את סיפורם?"

מובן שח'ורי מבקש לגולל לא רק את סיפורו האישי של גאנדי והסובבים אותו, אלא את סיפורה של מלחמת האזרחים הנוראה שקרעה את לבנון לגזרים החל מ־1975. מותו של גאנדי התם, ש"כאשר מת, איש לא הבחין בזה", הוא מוות אופייני לתקופה שבה "המוות הפך חסר ערך". באופן כללי על הרומן שורה אווירת חורבן ומוות, אווירת סיום.

אבל מאמציו של ח'ורי לא מייצרים חוויה נוקבת. הקריאה מעלה תחושה שהסופר משוטט אנה ואנה בחיפוש אחר חומרים שימלאו את הרומן שלו, מלקט מכל הבא ליד כמי שלא החליט בעצמו על מה הסיפור שאותו הוא מבקש לספר. בנוסף, הגיבור הראשי לא מתרומם מעל קלישאת האיש הקטן שנמחץ בידי ההיסטוריה, וכך גם אליס, שלוהקה כקלישאת הזונה טובת הלב. גם החזרות המרובות שהזכרתי צורמות כאמצעי ספרותי מעט מלאכותי (ונדמות כמו השפעת יתר של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד, שהחזרות האובססיביות הן תו ההיכר של סגנונו), והאי־ודאות המוצהרת באשר לאמיתות העובדות המופיעות בסיפור היא "תחכום" ספרותי מייגע למדי. הרומן גם משובץ במשפטי הגות שמציגים עומק מדומה במקרה הטוב והתפייטות ריקה במקרה הרע: "אני מספר על אליס משום שאני משחזר את דמותה בזיכרוני. ואני מגלה שהזיכרונות אינם חרפה. הזיכרונות הם אוסף של אשליות שאי־אפשר לשזור למחרוזת אחת. המחרוזת התפוררה והחרוזים התפזרו ושקעו במצולות הים". התובנות האלה על חמקמקות הזיכרון לא חורגות ממחוזות בנאליים מאוד. זהו המקרה גם כשהוא מהגג בפאתוס על כוחן של מילים: "המילים אינן מהימנות. אדרבה, הן לוקחות אותנו לאבדון. כאילו כל מילה ומילה שקולה לרצח".

למרות כל האמור, 'מסעו של גאנדי הקטן' אינו רומן רע. ח'ורי מעלה כאן גלריית דמויות מכובדת ומאופיינת בפירוט, שמעיד גם על כושר המצאה אם לא על יכולת התבוננות. זה לא מספיק כדי להכתירו כרומן טוב. וברגעי טהרנות ומודעות חריפה לכמויות האדירות של הרומנים המתפרסמים, אני נוטה לשפוט לחומרה: כל רומן שאינו טוב במיוחד הוא למעשה רומן רע. •