לא לחטוף

גלבי // איריס אליה כהן - ידיעות ספרים - 324 עמודים

אחת הדמויות בסדרת המערכונים החצופה Little Britain היא של סופרת רבי־מכר במצב ייחודי של מחסום כתיבה: שובע, שעמום, עייפות. מוקפת ממתקים. שרועה על ספה ורודה בחברת כלב זעיר. הדבר האחרון שמעניין אותה הוא להכתיב למזכירה שלה עוד שורה, עוד פרק. אפילו לבחור שם עסיסי לספרה הבא. היא השתמשה כנראה בכל טריק אפשרי לאורך השנים, ושכחה מכולם. אבל הספר צריך להיכתב, הדפים צריכים להתמלא. "בראשית", היא מחליטה לבסוף על שורת פתיחה, "ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ".

'גלבי' הוא רק הרומן השלישי שמפרסמת איריס אליה כהן. לא מורגשות בו טביעות אצבעות מרוחות בשוקולד, לא נודף ממנו ריח של פודל. אבל מריחה היא עדיין מריחה.

הספר עוקב אחרי שתי חברות ילדות. המרכזית משתיהן היא אישה בשנה ה־30 לחייה ששוכרת חוקר פרטי במטרה לאתר את אחותה האובדת, ככל הנראה אחת מחטופי תימן, או לפחות לשפוך אור על הסיפור שממשיך לענות אותה ואת בני משפחתה. הדמות השנייה, חברתה מילדות, היא בת לניצולי שואה. הרומן מתמקם במהלך של יום אחד שהשתיים עוברות, ב־83', תוך כדי זגזוגים אחורה לילדותן בחיפה, בסוף שנות ה־50, בתקופה שבה נקלטו העולים במדינה הצעירה ונעלמו באופן מחשיד ילדים של יוצאי תימן.

לכאורה פיצול הסיפור למעקב אחרי כל אחת מהנשים אמור לייצג שתי פרספקטיבות משלימות לאותה פרשה, לאותה ילדות ישראלית. באותו הקשר, שתיהן מוצגות בבגרותן כנשים מותשות, כמעט רדופות. חיי המשפחה והזוגיות שלהן עומדים בסימן הילדות הפרטית־היסטורית. זוהרה, בתם של העולים מתימן, היא גרושה שעדיין לא התגברה על גירושיה הצפויים מראש. חברתה אדיבה נשואה לגבר לחוץ, וסימן בעורה מציק לה וגם לו - שומה סמלית בין השכמות שלה, בלתי נראית אבל תובעת בדיקה וריפוי.

תשתית סיפורית כזאת מראש יוצרת רושם סכמטי. האנלוגיה הבוטה, השתלטנית והשמרנית בין חיי משפחה בעייתיים, בגרות וילדות, חיים פרטיים ודרמה לאומית והיסטורית. העבר שרודף את ההווה, העוול הממסדי את עור הגב של אישה אשכנזית. הקשר המסוים בין שלוש תקופות: שלהי שנות ה־50, תחילת שנות ה־80 - עם המחאה בעקבות מלחמת לבנון והתפטרותו של בגין מראשות הממשלה - והתקופה הנוכחית, שבה יחסי מזרחים ואשכנזים הם נושא בולט בהקשרים ספרותיים ופוליטיים. מתכונת כמו סטנדרטית לספר ישראלי בן ימינו.

אני לא חסיד של המרשם הספרותי הזה, אבל גם כך יש פער בין הצהרת הכוונות של הספר למימוש שלהן. 'גלבי' לא בדיוק מצליח להחזיק שאלות של סגנון ספרותי - וגם לא את הדיון ההיסטורי והפוליטי שבו הוא נתלה. שאלת החטיפות של ילדי תימן, העובדה שגם היום המדינה עושה כנראה כמיטב יכולתה להסתיר מידע מפליל ומביך - אין ספק שזהו מצע מעולה לדרמה ספרותית. אבל בלוגים שעוסקים בנושא ואפילו הערך הוויקיפדי מציעים סיפור הדוק, ערני ומוקפד יותר. כל סצנה ברומן נפתחת במסירה ישירה של שאלה או הרגשה שמציקה לאחת הגיבורות וממשיכה להציק לה בניסוחים מילוליים שונים. אפיון של דמות אחרת - שובבות, נודניקיות, מה שלא יהיה - נמסר במפורש ואז מוצג ומומחש הלוך ושוב.

העובדה שחלק נכבד מהספר נמסר בצורה של דיאלוגים בין החוקר לקליינטית רק מסמיך את הרושם של טחינת מים לאבקה יבשה. עצם הניסיון לעצב את הספר בצורה של חקירה, של שחזור, של מסתורין, מדגיש כמה תפלים בעיניו החומרים שבהם הוא מטפל - שיברון לב אישי, התמודדות עם גזענות כלפי מזרחים, התבגרות בבית של ניצולי שואה. לא כך מרגישה סקרנות, ולא כך נשמעים חיים בסימן שאלה מענה. כך נראית תוכנית ספרותית מוכנה מראש שלא מתעוררת לחיים.

הספר נמכר. אין לי מושג מי הקוראים שימליצו עליו לאחרים. מי האנשים שמתייחסים בסלחנות כזאת לבזבוז של זמנם. לעובדה שמחצית מהספר עומדת במקום - בלי להעניק לקורא אפילו את החסד שמציעים ספרים גרועים במיוחד: קאמפ, פרודיה עצמית לא מודעת, בידור מטעם רע (וגם ברגעים הספורים שבהם ניכר רצון להתריס, הוא מרוסן מיד). ואז, בחלקי הסיפור האחרונים, ריצה עייפה לפתרון, שרמז עבה לגביו נמסר מזמן־מזמן. דמויות שתקניות מתחילות לזמר ולהתוודות, והווידוי מוכר וידוע מראש.

יש משהו קצת מעציב בתפלות הזאת. בתיאורים, למשל, של חיי אסירות במחנה השמדה שמחשב היה יכול לכתוב; בהקבלה המשטיחה בין סוגים שונים של מצוקה פרטית וזוגית לבין אסונות ופשעים בקנה מידה אנושי ולאומי; בעובדה שמהלך החקירה וההתוודות על פשע כפופים למשיכה המינית של הגיבורה לדמות החוקר; בכך שכל השאלות הנוקבות מסתיימות בתיאור של זיון; באזכור של זקפה מתעוררת שחותם את הרומן. לו רק היה לספר אומץ ללכת בגלוי לשטח הזה: לעירוב של סקס, זוועות, הווי מחנות וחטיפת ילדים - אבל לא, העונג המרכזי שסביבו 'גלבי' סובב הוא אמירת המובן מאליו.