"אדם טועם את טעמם של החיים רק בצילו של המוות"
ארבעה חודשים לפני שנהרג בהתרסקות מטוסו, כתב הטייס רס"ן גל ויסברג צוואה שבה הדריך את משפחתו וחבריו כיצד להמשיך בחייהם. "אם נהרגתי אז נהרגתי. זו אינה סיבה לבזבז את שנותיכם היפות על אבל"
ארבעה חודשים בלבד לפני שנפל בהתרסקות מטוסו במהלך אימון, ב־8 באוקטובר 1986, החליט גל ויסברג ז"ל לכתוב צוואה. "מיד לאחר מותו של גל מסרה לנו בת זוגו, סיגל, את הצוואה", מספרת אמו, יעל. "הצוואה היא האקורד הכי רועם של החיים של גל. מאז הצוואה אין שום דבר חדש שנוכל להגיד שהוא עשה, כי הוא לא, הוא איננו וזהו".
גל היה מודע לאפשרות הסבירה של המוות, בייחוד לאחר שחווה אובדן של חברים מהטייסת. יום אחד הוא שאל את אחיו: "כמה אתה חושב הסיכוי שלי להגיע לגיל 30?" אמו מספרת שגם מהצוואה ברור שהמחשבה הזו חלפה בראשו לעתים תכופות. "פתחנו את הצוואה מיד כשהגיעה לידינו", היא ממשיכה. "תמיד חשבתי שהוא ניסה להושיט לנו יד, רצה לעזור לנו להתמודד עם השכול, שנסתכל על הדברים הטובים. כיום בחוג החברים הקרוב יש יותר מעשרה ילדים שנקראים גל. לא רק החברים אימצו את השם, יש אנשים נוספים ששמעו על הצוואה והחליטו לקרוא גם לילד שלהם על שמו".
וכך כתב גל: "לא יודע מדוע חשבתי שעליי לכתוב מכתב פרידה, למקרה שיקרה לי משהו בלתי צפוי, אבל חשבתי והרעיון נראה לי בכלל לא רע. סך הכל בהחלט קיימת אפשרות שכזו ואם אתם קוראים את המכתב כנראה שזו יותר מסתם אפשרות. אני כותב לא בגלל תחושה רעה (נבואית) אלא מאותה סיבה שאנשים מבטחים את עצמם — שיהיה. הסיבה המרכזית שדחפה/דוחפת אותי לכתוב היא כדי להסביר איך הייתי רוצה שתחיו/תתנהגו במקרה שמשהו כזה יקרה לי.
"כשבן אדם צעיר נהרג מקוננים המספידים ואומרים 'איך נקטל בדמי ימיו ומה יכול היה לעשות בחיים הארוכים שציפו לו'. אני, לעומת זאת, הייתי מסתכל על: איך חי הנ"ל הז"ל בתקופה שבילה בעולמנו. במקרה שלי למשל, אם אני בודק מה הספקתי לעשות וכיצד העברתי את הזמן, בולטת לי מיד לעין העובדה המדהימה שמלבד לשכב עם אביגיל (שגם את זה פספסתי בעיקר בגלל טיימינג גרוע) ביצעתי כל דבר שרציתי והשגתי כל הישג שרדפתי. בחשבון נפש נוקב אני חייב להודות שגם כישלון בודד זה כבר איבד בשנה וחצי האחרונות מחריפותו והוא רק שמור עימי כקוריוז משעשע (סיגל — זה לכבודך ובזכותך). תכניות לעתיד — יש לי (אם אתם קוראים את המכתב משמע שהיו לי) אבל קשה ומיותר להתעצב בגינן. ייתכן שהיו עולות בידי וייתכן שלא. ייתכן שהייתי סובל במשך שנים ארוכות וייתכן שניצלתי משואה גרעינית, 'מחלה' ניוונית או כל דבר רע שאפשר להעלותו על הדעת אז שישו ושמחו והמשיכו בקריאה.
"זאת פעם ראשונה (ואחרונה) שאני מודה לכם (אמא ואבא) על שהבאתם אותי לעולם — מעשה טריוויאלי שבביצועו ודאי רוויתם עונג ולא הייתם בטוחים מה יצא ממנו. ובכן יצאתי אני והיום כשאני מסתכל על 26 שנים שהייתי מחוץ לבטן של אמא עוד 9 חודשים בתוך הבטן של אמא וזמן מה בתור המוצלח בזרעיו של אבא (אחרי הזרעון שאנו מכנים היום אפרי) אני אומר לכם בפה מלא — תודה רבה. היה כדאי. מה כדאי? היה נהדר. עד היום היו לי 26 שנים של אושר. פשוט אושר...
"אני יודע שקשה למצוא לי תחליף מוצלח אבל תמצאו שמחה בכל הסובב אתכם כפי שלימדתם אותי (בכוונה או שבהיסח הדעת). כל מה שצריך זה רק לפקוח זוג עיניים אוהבות ולמצוא את הנחמד והמשעשע, והחיים מחייכים אליכם אפילו אם אני כבר לא. אז אנא — אל תשקעו בדיכאון ובאבל ארוך — אם נהרגתי אז נהרגתי. זו אינה סיבה לבזבז את שנותיכם הבאות היפות על אבל. הייתם זוג הורים נפלאים, הטובים מכל זוגות ההורים שראיתי, שמעתי או קראתי עליהם...
"אני מת לראות את ההלוויה של עצמי אבל כנראה זה לא ייצא לי. כולם מוזמנים לבוא ולבקר אותי ולספק לי בדיחות (רצוי בדיחות זוועה או מקאבריות — בדיחות גסות כבר לא מזיזות לי כלום).
"גלי (סופרגל?). זה עדיין אני. למקרה של תאונה אווירית אני מאוד שמח במקצוע הצבאי שלי, למרות ואולי בזכות הסיכון שטמון בו. אבל בלי התמודדות והסכמה החיים היו נראים לי יותר משעממים. אדם טועם את טעמם של החיים רק בצילו של המוות. הטיסה הקרבית היא סיכון שנהניתי מאוד לקחת אותו ואם יקרה המקרה ואשלם על כך בחיי, עדיין תשלום אינו מופרז למרות מה שיאמרו לכך המנחמים. אל תצטערו שנתתם לי להיות טייס. זו הדרך שהייתי צריך ללכת בה ויפה וטוב שהצבא כיוון אותי אליה.
"לחברים — ראו לעצמכם חובה לקפוץ פה ושם להורים שלי לטעום מהזלילה ולדאוג שהחיים לא יזניחו את עצמם. מאוד ממליץ להתגייס יחד ולקנות להם כלבלב ליום השנה או משהו כזה (רצוי סטר אירי). חוץ מזה אל תנטשו לי את סיגל ושמרו איתה על קשר ותוציאו אותה מהדיכאון. לי זה היה קשה כשהייתי בסביבה ועכשיו זה עוד יותר קשה לי. נ.ב — תילחמו על הארץ — לא להפקיר אותה לכל החארות".
בטקסט קודם שהותיר למשפחתו, כתב גל על המדינה: ״זה שאחד צדיק, עדיין לא מציל את סדום, ואנחנו חיים בסדום... אני לא יכול ולא מתכוון לדרוש נסיונות לתקן את העולם, אבל את המדינה שלנו חובה לתקן. כדי לתקן את המדינה צריך להפסיק להיות אדישים. הייתי רוצה לראות את כל אלה שאני אוהב מפסיקים להתאונן על המצב הרע, על הכפיה הרוחנית, על הגזענות - ומתחילים לעשות. המאבק עוד לא אבוד אבל הוא יאבד אם לא נקום להאבק. הכוח להשפיע שוכב אצל הפוליטיקאים. הם רעים, ציניים ומושחתים... ברגע שיצליח להגיע מוצלח טהור אחד לעמדת כח, שלטון הזבל יתפורר והחברה תפרח. שווה לנסות. חובה לעודד אנשים מוכשרים וישרים ללכת לפוליטיקה. זהו הצ׳אנס היחיד שלנו. אני, למשל, רציתי להיות ראש ממשלה״.
רב סרן גל ויסברג ז"ל סיים את תקופת הקבע כטייס במארס 1986 ויצא לטיול בארה"ב. כאשר חזר ארצה נענה למפקדיו והאריך את שירותו. ב־8 באוקטובר 1986 נהרג בהתרסקות מטוסו במהלך אימון
