אוקטובר 1988, האינתיפאדה הראשונה. באוטובוס מקריית־שמונה לירושלים, ליד המדרגות, פגש דוד דלרוזה את רחל וייס ושלושת ילדיה. הוא סייע להם להעלות את חפציהם לאוטובוס, ועלה בעצמו. רחל ושלושת הילדים - אפרים, נתנאל ורפאל - התישבו מאחור. האב אליעזר התיישב מלפנים. בסמוך למבואות יריחו, השליכו שלושה מחבלים בקבוקי תבערה לעבר האוטובוס.

"נהג האוטובוס פתח את הדלתות והנוסעים החלו להימלט", תיארה אמו של דוד, גאולה. "גם דוד מיהר להימלט מן התופת, ופתח בריצה אל עבר הדלת האחורית, שם הוא נתקל ברחל וייס. באופן אינסטנקטיבי, רצה רחל מן הספסל האחורי להימלט על נפשה. כשהגיעה אל הדלת, שם עומד דוד, היא רצתה לחזור אל שלושת ילדיה כדי לקחת אותם איתה. אך היה כבר מאוחר מדי והיא עמדה חסרת אונים".

דוד השליך את נשקו החוצה וזינק מן האש. אחר כך חזר כדי לשכנע את רחל לבוא, אך לשווא. "ניסיתי וניסיתי למשוך", סיפר בבית החולים. רחל וייס וילדיה נשרפו למוות. מצבו של דוד, ששאף במשך דקות ארוכות עשן, הידרדר. במשך חודשים הוא התנדנד בין חיים למוות. הרופאים החליטו להטיסו ללונדון כדי שיעבור השתלת לב וריאות, אך דוד לא הספיק. כחודשיים אחרי הפיגוע השיב את נשמתו לבוראו".

בבית משפחת דלרוזה שמורים עד היום מספר חפצים שנלקחו מזירת הפיגוע, ביניהם התפילין והסידור שלו. "התפילין נמצאו שלמות לגמרי", סיפרה גאולה. "גם סידורו של דוד, כרוך פלסטיק, נשאר שלם. נדמה כאילו הקב"ה אמר לאש לצייר כאן משהו סמלי כל כך".