סיירת יעל

במשך שנים דחתה יעל גלר את הוצאת ספרה הראשון. היא כבר קיבלה את ברכת העורכים בכמה מבתי ההוצאה הנחשבים בישראל, אבל משהו בערבוב שבין הבדיון לחיים האישיים — הנעורים לצד הדודה מרגלית צנעני, ההלקאה העצמית כשגילתה בנעוריה שהיא לסבית, השיחות בסתר עם אלוהים — ריחף כמו ענן שחור ולא הרפה.

אז גלר (36) דבקה במסלול אחר, הישגי ומאתגר, אבל פחות מאיים. היא סיימה לימודי רפואה, השלימה תואר שני בספרות והתחילה לימודי דוקטורט בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת פרינסטון, התגברה על הפחדים שהיו לה לגבי האמהות ובחרה להביא לבדה ילד לעולם. אבל אז העלילה קיבלה תפנית ששינתה הכל והזכירה לה שאי־אפשר לברוח ממה שבוער בפנים.

"כחלק מתהליך הכניסה להיריון עשיתי בדיקות וחלקן לא היו טובות", גלר מספרת. "התברר שיש לי גידול בראש. אני מיד ידעתי, זה היה זוועה, לא היה לי את רגע החסד כשיודעים שמשהו לא בסדר ואז מתבוססים קצת ברעיון של הלא־בסדריות ויש רגע של פסימיות ואחר כך תקווה. ראיתי את הבדיקות, ידעתי שהכל בסדר בשחלות וברחם, עשיתי אלימינציה והבנתי שאם הכל בסדר שם, אז משהו ודאי לא בסדר בבלוטת יותרת המוח. ידעתי שרוב הסיכויים שזה שפיר, על אף שבמוח, גם שפיר זו לא בשורה. כמה ימים אחר כך עשיתי בדיקת MRI והתברר שכדור פינג־פונג בקוטר של שלושה ס"מ נעוץ לי מאחורי העיניים".

לפני זה לא הרגשת שמשהו לא בסדר?

הדודה, מרגלית צנעני, צילום: גבריאל בהרליה

"בשנים האחרונות היו הרבה מאוד דברים שיכלו להעיד על זה: תקופה מסוימת סבלתי מכאבי ראש וראייה כפולה. אתה יודע, רופאים תמיד מפספסים את עצמם. הייתי כל כך בהדחקה של הדבר הזה וסיפרתי לעצמי כאלה סיפורים, למשל שאני רואה כפול בגלל שאני קוראת הרבה. אבל כשאתה יושב מול כדור הפינג־פונג, כבר אי־אפשר להכחיש. זה היה זוועת עולם ועינוי נפש".

עלו מחשבות סופניות?

"זה היה פחד טהור. כשאתה מקבל גידול שההסתברות שלו היא אחד ל־5,000 ואומרים לך שב־15 אחוז מהמקרים אי־אפשר לטפל, זה מפחיד. ואז יש חודש שבו צריך לחכות ולדעת אם הגידול מגיב או לא מגיב לתרופה, והחודש הזה הוא מצוקה שאי־אפשר לתאר. המשפחה שלי הייתה בהיסטריה, אפילו יותר ממני. נתתי להם להיות בהיסטריה, ואני חייבת לאמא שלי התנצלות. בחודש הזה אתה חושב על החיים שלך, והמוות הוא אפשרות שתקועה לך על האישון".

איך זה השפיע על הרצון לאמהות?

גלר. "אני רוצה לכתוב את הביוגרפיה של מרגול", צילום: יונתן בלום

"הוא עדיין קיים, בוודאות. תראה, תמיד ידעתי שחיי האהבה שלי לא יחפפו עם חיי המשפחה שלי. אבל ידעתי שלגדל ילד לבד מגיע עם קשיים. אני מאוד חרדתית: כשאני רואה את האחיינים שלי יורדים במדרגות, אני מדמיינת נפילה; כשאני רואה ילדים עומדים ליד הכיריים, אני רואה כווייה. מפחיד אותי לשים את עצמי בצד של ההורה. אני אדם שנוטה להרבה מחשבות על עצמו ואני יודעת לגרד את התחתית. בגלל שאני כזאת, חשבתי תקופה ארוכה שילד זה לא לעניין.

"במשך שנים נעתי בין הכן ללא, עד שאמרתי לעצמי שאני צריכה לנסח את זה כשאלה — כי כשאתה מנסח שאלות אתה מקבל תשובות. ופתאום אמרתי לעצמי, כן. חד־משמעית החלטתי שכן. יכול להיות שהסיבה ל'כן' הזה היא ההורים שלי, שרוצים להיות סבא וסבתא, או לחץ חברתי, אבל לא אכפת לי".

במהלך החודש הגורלי שבו חיכתה לתוצאות הבדיקות, הריצה גלר בראשה את כל הדברים שעוד לא הספיקה להשלים. בין אלה הזדקר הרומן "ארץ אררט" שהשלימה לפני קרוב לעשור. הספר יוצא עכשיו בהוצאת "ידיעות ספרים", במסגרת חודש ספרי הביכורים — שמטרתו לעורר את תשומת לב הקוראים לסופרים חדשים שנפגעים מחוק הספרים.

עלילת "ארץ אררט" מגוללת את סיפורה של ד"ר הילה קדם, שבמשמרת הראשונה שלה כגינקולוגית אחראית מיילדת תשעה תינוקות, וכולם מתים. עד מהרה מתברר שזה גורלם של כל התינוקות שנולדים ברחבי העולם. לצד זה מופיע סיפורו של יפתח, בחור ישיבה חדור אמונה, שבטוח שזרע שתרם יביא גאולה לעולם. ואז הוא מגלה שתרומת הזרע שלו מצאה את עצמה בגופה של הדר להב, בת הזוג של הילה, ומתייצב בביתן של השתיים מיד לאחר שניחתת המכה הנוראית על האנושות.

עטיפת הספר

"שבוע לאחר שאמרו לי שהתרופה עובדת, חששתי שוב להוציא את הספר", מספרת גלר. "הייתי בברלין ורציתי לגנוז הכל. הייתי בטלטלה. אבל אז התעשתתי. היום אני לוקחת תרופה שמדכאת את ההורמון שהגידול מפריש. היא עושה לי סיוטים בלילה — לתוך החלימה מתגנבות חוויות חושיות מנותקות לכאורה. אני יכולה למשל לחלום על אזעקה עולה ויורדת, או להריח ריחות וממש להתעורר מזה".

זה נשמע מאוד מטריד.

"בהתחלה זה היה סיוט, אבל יש לי דרכים להתמודד עם זה, אני קמה וקוראת את הפילוסוף עמנואל לוינס. אבל אין ספק שכל שינוי, כל כאב ראש, מכניסים לבעתה ולמצוקה. זה העניין, זה החיים. גם יש איזו שפיפות קומה שהיא חלק מהחיים עם דבר כזה, אבל אפשר לגדול מהמקום הזה".

לקרוא לדבר בשמו

גלר (משמאל) וצנעני בחתונה של האחות ענבר

הייתה לה ילדות נהדרת. היא גדלה בנתניה לאב אשכנזי ואם תימנייה. מרגלית צנעני היא דודה שלה, אחות של אמה. "הייתי ממש נסיכה", אומרת גלר. "הילדות שלי הייתה כולה סביב מוזיקה. למדתי בתלמה ילין, וכל מה שעניין אותי היה מוזיקה. אבל בשלב מסוים התחלתי לחשוד שאולי לא אצליח בעולם המוזיקה, למרות שהייתי טובה מאוד בזה".

למה בעצם?

"אני אחיינית של מרגול, אז המוזיקה זורמת בעורקינו. למדתי מוזיקה קלאסית, ועולמי היה עולם קלאסי לחלוטין. כשבאתי לתלמה ילין זה הפך להיות כמעט אובססיבי והייתי בטוחה ששם העתיד שלי. אבל אז לא התקבלתי לתזמורת צה"ל — והיה לי מפח נפש, אז נסעתי חזרה הביתה ברכבת, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'לא נורא, אם זה לא ילך אז תכתבי'. וזה עוד לפני שכתבתי מילה. משהו בי התכוונן למקום הזה של ביטוי עצמי דרך מילים הרבה לפני שכתבתי וכאילו ניבא את עצמו".

בגיל הנעורים גילתה שהיא נמשכת לנשים. לקח לה זמן להשלים עם ההעדפה המינית שלה. "בהתחלה לא קראתי לדבר הזה בשמו. ככה התמודדתי עם זה, לא קראתי לעצמי לסבית", אומרת גלר. "הרבה שנים הנחתי את זה בצד וקצת הדחקתי והרבה השהיתי והייתי מאוד סוערת. אני לא יכולה להגיד שהיה לי רגע של תובנה שבו הלא־בסדר הפך לבסדר. עד היום יש מקומות שבהם מאוד לא נוח לי עם זה. אני שייכת לכל כך הרבה מסגרות ולכל כך הרבה עולמות — לעולם המסורתי ולדודים שהם חובשי כיפות, ולעולם האקדמי הליברלי של פרינסטון — ובתוך כל זה לא תמיד אני נינוחה. אבל זה בסדר, אני נינוחה מעצם העובדה שאני לא תמיד נינוחה".

איזה תפקיד בחייך היה לשיוך המשפחתי שלך?

"כשהגעתי לתלמה ילין השיוך המשפחתי הזה קצת הביך אותי. היינו בשכבה ארבעה־חמישה אנשים שבאו מרקע שהיה בחלקו מזרחי. באיזשהו שלב המורה שלי לתולדות המוזיקה גילתה שאני אחיינית של מרגלית צנעני, והיא באה אליי ואמרה לי, 'שמעתי שמרגול דודה שלך. אם היא הייתה שרה אופרה, היא הייתה יכולה להיות ממש־ממש מוצלחת'. הייתי במקום כזה ששום דבר עדיין לא התקומם בי על אמירה כזאת. היום, אם היא הייתה אומרת דבר כזה, הייתי פותחת את הפה שלי ומשיבה. אבל אז פשוט אמרתי תודה".

זה השפיל אותך?

"בשום שלב זה לא גרם לי להטיל ספק ביכולות שלי. זה הגרעין שאתה מקבל כילד מוערך ואהוב ללא סייג — שאי־אפשר להשפיל אותך. גם כשספגתי את העלבונות בהקשר של המזרחיות, תחושת הערך העצמי שלי לא התערערה לשנייה. אפילו בפרינסטון, פרופסורית ישראלית לפילוסופיה שאירחה אותי בביתה שאלה אותי, 'את חצי תימנייה, אחיינית של מרגול, אז מאיפה בעצם את יודעת אנגלית?' אני כבר עם שני מאסטרים, דוקטורט אחד ועוד אחד בדרך, מנגנת בשני כלים, קוראת צרפתית וגרמנית, ועדיין היא שואלת אותי מאיפה האנגלית שלי.

"המשפחה שלי תמיד ידעה לפתוח את הפה. מרגול לא יותר דעתנית מכל גבר לבן אשכנזי שמחווה את דעתו על עניינים פוליטיים וחברתיים. אבל כשזה יוצא ממנה, וזה יוצא עם מבטא, זה מעורר משהו. בגלל שהיא אישה, אישה מזרחית, חכמה מאוד — ואנחנו לא אוהבים שהחוכמה נאמרת עם ח' ועם ע' גרוניות. היא כאילו גוזלת מחוכמתו של מישהו אחר. וזה מה שקורה עם מרגול בעיניי".

ובילדות?

"אני זוכרת שאבא שלי סומן כ'אשכנזי טוב'. זה משהו שנאמר גם מפיה של מרגלית, וזה הבהיר לי שאשכנזי גם יכול להיות רע. הייתי עדה לאפליה. אני זוכרת עוד כילדה שהייתי שומעת את מרגלית מדברת על זה. כשהתבגרתי שוחחתי איתה המון והאזנתי לה בקשב. ישבתי וראיתי אותה צופה במהדורת חדשות, איך היא מפלחת את המציאות ומנתחת אותה. האישה הזאת יכולה ללמד את מרקס על מלחמת המעמדות ואת פוקו על ידע וכוח. זה בדי־אן־איי שלה. היא רואה חדשות ויודעת את הקשרים הפוליטיים, הרקע החברתי והאינטרסים הכלכליים. היא זוכרת את הביוגרפיה של כל אחד שמעורב בכל פרשה. היא פשוט כזאת, וזה תענוג צרוף לראות את זה. עם כמה שעצוב לי להגיד את זה, התקופה הקשה שעברה עליה, כשהייתה במעצר בית, הייתה התקופה שהכרתי אותה באמת והבנתי כמה שהיא מבריקה".

הכל אצלה מתוקתק

את הימים הקשים שטילטלו את הדודה המפורסמת שלה גלר זוכרת היטב. זה היה לפני חמש שנים, כשמרגול הואשמה בסחיטה באיומים של האמרגן אסף אטדגי ובקשירת קשר לביצוע פשע. נטען אז שהייתה בקשר עם העבריינים מיכאל חזן ושלום דומרני, כדי ליצור עבורם דריסת רגל בעולם הבידור בזכות מעמדה כשופטת ב"כוכב נולד". אחיותיה של מרגול ליוו אותה לדיונים בבית המשפט והיו איתה בשעות הארוכות שנאלצה לבלות במעצר בית. הפרשה הסתיימה בעסקת טיעון, שבמסגרתה הודתה מרגול בעבירה של סחיטה באיומים ובתמורה נגזרו עליה עבודות שירות.

"למדתי להכיר ממש את מרגול בימים ההם. זה היה קצת לפני הנסיעה שלי לפרינסטון. מה שהכי לקחתי ממנה זה שאין אצלה אחר כך. אין כזה דבר. מרגול היא האדם הכי מתוקתק שפגשתי בחיים שלי. צריך לסדר משהו — עכשיו. צריך לכתוב שיר — עכשיו. אתה צריך לראות איך האישה הזאת מבשלת. בשעה יש על השולחן סעודת מלכים עם מטבח מצוחצח".

היא דיברה איתך על הפרשה?

"היא לא שיתפה. שוחחנו המון על פוליטיקה, על כלכלה, על מדיה, אבל היא לא שיתפה וגם לא עניין אותי. אני חושבת שזאת גם הסיבה שיש בינינו הערכה הדדית. המשפחה מאוד התגייסה, ולא היה ספק שהיא תצא מזה מחוזקת. היום אני מעריצה אותה פי מיליון, באמת הערצה חד־משמעית. מראש מדובר באדם שעמוד השדרה האתי שלו מאוד ברור לו עצמו. משם הכל מתחיל. התנאי ההכרחי לאושר ולחוסן נפשי זה מצפון שקט, ואני חושבת שמצפונה של מרגול באותה תקופה היה שקט. אם אין מצפון שקט אין סיכוי; אם יש הכל אפשרי. שם לא ריחף שום סימן שאלה, לא אצלי, לא אצלה, לא אצל אף אחד מהיקרים לה. אני גם לא מאמינה שאדם יכול להיות מאושר כשההתנהלות שלו מפוקפקת”.

עדיין, היא חתמה על הסדר טיעון שבו הודתה בסחיטה באיומים.

“אני קראתי את כתב האישום וברור לי מאוד שההר הוליד עכבר. למיטב שיפוטי, לא ראיתי בכתב האישום שום דבר שגרם לי לפקפק ביושרה של מרגול”.

אבל היא הודתה שסחטה באיומים את אמרגנה לשעבר אסף אטדגי.

“אני חושבת שהיא פשוט רצתה לחזור לשגרה, ולדעתי זאת הייתה הדרך שלה לעשות את זה הכי מהר. כמו שאמרתי, קראתי את כתב האישום, והתחושה שלי הייתה ששום דבר לא ייצא מזה”.

לכפל הזהויות של גלר, כאישה מזרחית ולסבית, היה קשר להחלטתה לעזוב את הרפואה הקלינית. בשנים שעשתה התמחות בבית החולים פוריה, היא ראתה מקרוב איך המערכת מתנהלת וגילתה שהיא לא אוהבת את זה. "אני לא יכולה לסבול מקום שבו מופעל כוח", היא מסבירה, "ובתקופה שהייתי רופאה כבר ידעתי זעם. ב'גטסבי הגדול' יש איזה משפט שאני לא אשכח. הוא אומר שמכל הפערים והתהומות הקיימים — בין העשיר לעני, בין הגבר לאישה — התהום הכי גדולה היא בין החולה לבריא. זה כל כך נכון. וכשיש כזו תהום, אז הכוח שיש לרופא בידיים הוא פשוט מזעזע".

באיזה מובן?

"אני זוכרת סיטואציה שבה רופא בא לעשות בדיקה רקטלית לחולה וביקש ממנו לאפשר לסטודנטים לבדוק אותו גם. זה כביכול הגיוני, אבל אז חמישה סטודנטים עשו לו בדיקה רקטלית. אתה שואל את עצמך, במאזן כזה של יחסי כוחות, כשכל מה שמניע את החולה זה לא להגיע לעימות עם הרופא — האם זה בסדר לבקש מחמישה סטודנטים לעשות לחולה בדיקה כזאת? והיו סיטואציות דומות במחלקה הגינקולוגית. צריך לעמוד כל הזמן על המשמר ולא לנצל את הכוח הזה, וראיתי את הכוח הזה מנוצל לרעה כל כך הרבה פעמים. זה מפתה. זה כואב לי נורא לומר את זה כי אני אדם מאוד לא אלים, אבל בכל פעם שאני קוראת בעיתון על חולה שתקף רופא, נטיית הלב שלי היא להבין את החולה".

תודה לאבולוציה

ב"ארץ אררט" גלר מביאה בין השאר גרסה עכשווית לפרשת נֹח ומתעמתת עם המוסר האלוהי שאינו מתיישב תמיד עם נטיות הלב האנושיות. מעבר לטרגדיה האנושית הגדולה והמוות שנוכחים לכל אורכו של הרומן, זוהי דווקא האהבה שמנצחת — בעיקר אהבת נשים.

"הרצון לכתוב עלה אצלי יום אחד כשהייתי סטודנטית לרפואה", גלר אומרת. "באחד השיעורים הראשונים על אבולוציה אצל פרופ' יואל רק, הוא זרק איזו הערה על כך שיותר ויותר נשים לא יכולות להביא את עצמן ללידה טבעית בגלל שהאגן שלהן פשוט לא רחב מספיק — כי התינוקות הולכים וגדלים. הוא הציג את התיאוריה בפני הכיתה, והראש שלי פשוט נאחז בדבר הזה ולא שיחרר, והתחילה פתאום פנטזיה על עולם כזה שבו אי־אפשר ללדת. משם זה הפך לאובססיה. בשנים שכתבתי את הספר לא היה לי שום דבר בראש, הייתי קמה בבוקר לעולם הזה והולכת לישון עם העולם הזה, וזה היה די נורא. כמובן זה התחזק עם השאלות שהתעוררו אצלי עוד קודם, כשגיליתי שאני לסבית, ובכלל בתהיות שלי על אלוהים".

הרגשת שאת חוטאת?

"זה היה עניין אתי מאוד טעון אצלי. חצי ממני מגיע ממשפחה אשכנזית שכמעט לא הייתה בה דת, וחצי משפחה תימנית מאוד מסורתית. כל העניין הפך להיות משהו מאוד טורדני כשגיליתי על המיניות שלי, גם בזמן לימודי הרפואה".

באיזה מובן?

"כבר אז ראיתי במיניות תפקיד ופונקציה ברורים וחד־משמעיים. מיניות אמורה להוביל למקום ספציפי — הולדת ילדים. מה הערך של מיניות שחורגת מהדבר הזה? זו כמובן קלישאה, זה מה שאדם דתי יטיח בי, אבל תקופה ארוכה התייחסתי ברצינות להטחה הזאת. אלו היו שנים שראיתי את החיים בצורה מאוד ביולוגית. הלך החשיבה היה שהכל הוא תוצאה של כימיה וביולוגיה, ושם נמצאת גם המיניות.

"אבל אני חייבת להודות שיש מקום שבו המחשבות הרציונליות והמפוכחות שלי נעצרות ואני נתקלת בקיר שאני לא יכולה להסביר. ובקיר הזה, הקיר שלי — המיניות פשוט הייתה כואבת ולא ברורה וטעונת אשמה. אתה יודע מה גרם לי בסוף להרגיש יותר בנוח עם הדבר הזה? כשהתחלתי לקרוא את כל המאמרים שמוכיחים שיש תרומה אבולוציונית לגנים ההומוסקסואליים. כל מיני מאמרים שפורסמו בשנות ה־90 וטענו שהגן ההומוסקסואלי, כאשר הוא מופיע בצורה הרציסיבית (לא דומיננטית — א"ז) שלו, משרת את האבולוציה ולא בולם אותה. היום אני מסתכלת על זה ומגחכת, כי אני מזהה את המניעים הפוליטיים והתרבותיים שמנחים את המחקרים האלה, אבל בזמנו זה נתן לי מרחב נשימה".

איך מרגול קיבלה את היציאה שלך מהארון?

“אמא שלי סיפרה לה כמה שנים אחרי שיצאתי מהארון, והיא קיבלה את זה מצוין. מעולם לא דיברתי על זה איתה. לא הופתעה במיוחד. במשך השנים דיברתי איתה על הקשרים שלה עם הקהילה בארץ, אבל אף פעם לא ממש יצאתי מהארון מולה”.

את חושבת שתצליחי לשלב בין שני העולמות שלך — מוזיקה וכתיבה?

"שנים רציתי לכתוב למרגול ואף פעם לא הרשיתי לעצמי. תמיד אמרתי לעצמי שלמרגלית אני אציע שירים רק אחרי שאקבל הכרה ככותבת שלא תלויה בה. ואז אני אעשה שני דברים — אבקש ממרגול לכתוב את הביוגרפיה שלה, ואכתוב לה שירים וגם אלחין אותם. אבל רק אחרי. בשום אופן אני לא אציע לה שירים ואגיד לה, 'תשירי אותם', בלי לספק קודם את ההוכחות שלי, את הקבלות שלי, את המוניטין שלי".

היא תקבל אותם, לדעתך?

"את השירים שלי? כן. הם טובים. האם היא תרשה לי לכתוב את הביוגרפיה שלה? אני חושבת שביום מן הימים יש מצב שכן. ייקח לה זמן, אבל אם היא תרשה לי זה יהיה ספר טוב, ספר שייכנס בישראליות ראש בראש. אני רוצה לכתוב את זה כרומן, על הגבול בין הביוגרפי לבדוי. אולי אחרי שייצאו שלושה־ארבעה ספרים שלי, יש מצב שהיא תסכים".

ELAD-Z@yedioth.co.il

"כשניסיתי להיכנס להיריון עשיתי בדיקות והתברר שיש לי גידול בראש. זה היה זוועה. ידעתי שרוב הסיכויים שזה שפיר, אבל במוח גם שפיר זו לא בשורה. עשיתי בדיקת MRI והתברר שכדור פינג־פונג בקוטר של שלושה ס"מ נעוץ לי מאחורי העיניים"

יעל גלר. “גם כשספגתי

עלבונות בהקשר של המזרחיות, תחושת הערך העצמי שלי לא התערערה"

הדודה, מרגלית צנעני

גלר. “אני רוצה לכתוב את הביוגרפיה של מרגול"

גלר (משמאל) וצנעני בחתונה של האחות ענבר