כמה הערות ומחשבות על לוח הזמנים הישראלי־יהודי שסביבנו:
1
על יום העצמאות ועלינו. שעות רבות העברתי השבוע בהר הרצל, בחזרות להנחיית טקס המשואות. זכיתי להכיר מקרוב חלק ממדליקי המשואות, אנשים שקיבלו השבוע הוקרה רבה, אבל באחת ההפסקות הרבות, כשכולם ישבו מאחורי הקלעים והמתינו, יצא לי לדבר קצת גם עם הדגלנים, החיילים שמבצעים את תרגילי הסדר המפורסמים.
הם הולכים על רחבת המסדר כבר למעלה מחודש, ולפעמים האימונים נמשכים 12 שעות ביממה. ביום חם להם, בלילה קפוא להם, ובכל זאת, לא שמעתי מהם קיטורים. אף אחד לא ייתן להם קרדיט, רק אמא שלהם תדע לזהות אותם בתוך סמל המגן דוד או ה"תודה לך רוקני", אבל מהשיחה איתם למדתי איזשהו עיקרון־על: כשאתה חלק ממשהו גדול יותר, אתה מוכן כנראה להתכופף קצת. אם אתה מבין את החשיבות והמשמעות של העשייה שלך בתוך הכלל, גם אם אתה עצמך קטן ואנונימי, אתה לא מתלונן ולא שובר את הכלים כשבא לך, אלא ממשיך גם כשלא נוח. נדמה לי שהכלל הזה נכון לגבי דברים רבים ונוספים, הרבה מעבר לרחבת המסדרים – מבניית משפחה ועד בניית מדינה.
2
על יום הזיכרון ועל התקשורת. אבל בואו נחזור עוד יום אחד אחורה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מלמד כל שנה מחדש על יכולתה של התקשורת הישראלית לעצור, לחנך, לעצב מצב רוח. כל הלך הרוח משתנה באחת והופך ליותר רציני ומהורהר. אפילו הטון שלנו, באולפנים וגם ברחוב, הוא שונה. כלומר, כשאנחנו רק רוצים, אנחנו יכולים לשים בצד את שיקולי הרייטינג ולעלות רמה, לדבר על הנופלים ועל מורשתם ולתת פתחון פה נרחב למשפחותיהם. זה קורה גם ביום השואה. יממה של כתבות מסוג אחר, של דיונים היסטוריים, של פס קול אחר ומושקע. כלומר, זה אפשרי. המנגנון קיים. למה לא לעשות זאת בתאריכים ובמועדים נוספים? תחשבו על הלך רוח ציבורי־תקשורתי אחר שיירד עלינו בכל חג ומועד, ויספק לנו גם בתשעה באב או בסוכות תוכן משמעותי.
3
על חג השבועות ועל היהדות. החג הבא ביומן, אחרי פסח – שבועות. גם פרשת השבוע, פרשת "אמור", מספרת עליו. עוגות גבינה? מתכונים לפשטידות חלביות? זה לא מספיק. חג מתן תורה דורש מאיתנו יותר. עמיחי שיקלי, ראש המכינה הקדם צבאית החילונית "תבור" שבצפון, מ"פ באגוז שעבר לתחום החינוך, הוא אחד הקולות הצעירים שמבקשים מהחברה הישראלית לקחת אחריות על יהדותה.
הנה קטע קצר מתוך הרצאה שלו, ובה התביעה שלו מהצעירים שהוא מקבץ למכינה: "הרצל עצמו הגדיר את הציונות ואמר 'הציונות היא שיבתנו אל היהדות לפני שיבתנו אל ארץ היהודים'. הרצל ידע שאם לא יהיה איזשהו מענה בצד הרוחני, הציונות לא תוכל להתרומם. זאת אומרת, הציונות היא קודם כל תנועה רוחנית. זו לא תנועה שמסתכמת בלהקים מדינת מקלט עבור יהודים. גם אחד העם אמר 'אם כל מה שאנחנו רוצים לייצר פה זה קולוניה אירופית באסיה, למה שנאבד את זמננו בלימוד שפת עבר שאין לה עוד עתיד?' זו פשוט אמירה נבואית, כי במידה רבה יש היום דור צעיר אצלנו, בציבור הלא דתי, שהוא אמריקאי ששפתו עברית. המושג הזה, 'ישראלי', הפך להיות מושג בעייתי, מכיוון שבעצם שמטו ממנו את אותה נקודה יהודית וניסו לבנות משהו אחר. אז יש לנו פלאפל, יש לנו את אריק איינשטיין, אנחנו חצופים, אבל זה לא מספיק. אם 'עם ישראל' ו'העם הישראלי' ימצאו את היכולת לשלב ידיים – אז אנחנו מסודרים.
"יש טקסט מדהים שפגשתי באיזה ביקור בקיבוץ בית השיטה של בחור בשם יוחאי גלעד שבגיל 34 נקרא למילואים כטנקיסט בסיני. הוא נהרג שם בקרבות. האיש היה מחנך והוא כתב 'מה יש בי שעונה להגדרה 'נפש יהודי'? הוא מסתכל על עצמו ואומר שאין לו מושג מה זה 'נפש יהודי', מה התוכן של זה. ואז הוא מסיים במשפט 'אני חושב, סבא וסבתא, שעשיתם מהפכה גדולה מדי'. המושג הזה, מהפכה גדולה מדי, הוא בינגו. זה בדיוק מה שקרה. מה, שום דבר לא מצאתם ביהדות של הגולה? הכל לא רלוונטי? הכל רע? אין לנו מה לעשות כלל עם הנושא היהודי? לקחו מעיין מים חיים ואטמו אותו בבטון ולא נתנו לנו אליו גישה. חסמו אליו את הדרך.
"החסימה הזו קטעה רצף מסירה של דורות על גבי דורות, ואותם אמריקאים ששפתם עברית הם התוצאה. זה מה שקורה כאשר במשחק 'חבילה עוברת' שאנחנו משחקים שלושת אלפים שנה – דור אחד החליט שהוא לא משחק. היום במדינת ישראל, דווקא באזורים המבוססים, דווקא במרכז הארץ, דווקא שם הנושא היהודי והציוני מהווה אתגר יותר משמעותי. צריך לחשוב במושגים הפוכים: האליטה – היא הפריפריה. הנוער המנותק של עם ישראל זה הנוער האיכותי. זה נוער בסיכון. הוא בסיכון להפסיק להיות יהודי. זה פשוט לא ידבר אליו.
"אנחנו עושים היום שאלונים לחבר'ה שמגיעים למכינה וממש בודקים את זה. שואלים למה אתה חי כאן בארץ, מה זה בשבילך ארץ ישראל ואנשים אומרים: לא יודע, נולדתי פה. זהו. אנחנו שואלים מה זה בשבילך ספר יהודי משמעותי. מדי פעם מישהו אומר תנ"ך, ובזה זה נגמר. היה פרויקט נפלא, להקים מדינה לעם היהודי, אבל אם היהודים יחליטו שהיהדות כבר לא מעניינת אותם – אז פשוט אין צורך בפרויקט הזה. צריך לעלות על מסלול של תיקון, וצריך לרוץ מהר יותר מאשר האתגרים שלנו רצים. אנחנו לא רוצים להיות עם ככל העמים. אנחנו רוצים להיות אנחנו, ולהיות אנחנו זה להיות יהודים". ¿
