נער הזהב

"לכל מיתולוגיה יש גרסה משלה לסיפור 'הגיבור ודרך המבחנים שלו', דרך שבה מקבל אדם צעיר מסר ויוצא לדרך רחוקה, שם ענק או מפלצת כלשהי מאיימים להשמיד את האוכלוסייה כולה. במהלך קרב על־אנושי הוא גובר על כוח האופל, מוכיח את גבריותו וזוכה בגמול: אישה, אוצר, אדמה, תהילה. מאלה הוא נהנה עד שלהי גיל העמידה שלו, ואז שבים העננים ומחשיכים, ושוב מתעורר בו חוסר המנוחה"

(ברוס צ'טווין, מוקדש לאלו שמתו בקרב הראשון של ההתבגרות, בלי תגמול)

הדרך ממלאת אותי תמיד אהבה לארץ. אין בעולם עוד חבל ארץ שבו אני מכיר כמעט כל דרך, כל יישוב, רבים כל כך מן האנשים, וגם את הפתעות מזג האוויר והאופן שבו מלווים ברושים דרך צדדית. זו אהבה לנוף, לא למנגנון הביורוקרטי שנקרא מדינה ושמורכב משיטה, תפקידים, פקידים וגנרלים. אני יכול להתאהב על נקלה בנוף ספרדי, כפר פורטוגלי, עיירה אנגלית שאני חש בה בבית, אבל רק פה אני יכול לעמוד מול אנדרטה, להכיר את פרטי האסון, לזכור את ראש הממשלה רבין ניצב על שפת מכתש הדם, זועם על הרצח וממשיך באומץ את תהליך השלום.

כך אני ניצב בצומת בית ליד בנסיעה לעין חרוד, מביט ב־22 דמויות הבטון הקודרות המטפסות בסולם ברזל לשמיים בזה אחר זה – 21 חיילים ואזרח אחד – ונתקל באישה יחפה כבת גילי שבאה מולי, פותח בשיחה ומתאהב במהות שלה. זו נסיעה לקיבוץ עין חרוד מאוחד, למשפחה של צופר זהבי, נער הזהב מפלוגת הטנקים שלי שלפני מלחמת 73' – ילד קיבוץ יפה תואר, חכם, מסור וחרוץ מאוד, שקיבל ממני את הטנק ואת ציוד הפלוגה כשהשתחררתי באוגוסט 73', וכעבור חודשיים, ביום הראשון של המלחמה, נהרג על הצריח על שפת התעלה. הוא "המת שלי" מכל רבבות חללי יום הזיכרון. חבר קפוא בזמן שלא מש מזיכרוני, ואני שב ומזכירו ומעלהו מן האוב.

אני נוסע על כביש 4 בלב השרון. אדמה אדמדמה. פרדסים וחלקות שדה. פונה לכביש 57 בבית ליד, חונה ופוגש אישה זרה עם שיח ורדים שיוצאת מאתר הזכרון. ציפורה ורד היא ילידת הארץ, מושבניקית מיעף, בת להורים שעלו מחוגר, תימן. 37 שנים עבדה כמנהלת חשבונות, פרשה לפנסיה, ומאז היא מתנדבת בבית ספר וגם אחראית לצמחיית האנדרטה. בעשר דקות שיחה בחניה אנו הופכים מזרים גמורים לשותפים, בלי להזכיר פוליטיקה במילה אחת שאולי הייתה מפרידה בינינו. אני ממשיך לדרכי.

נותרו שלושה משישה

בורגתא ונחל תאנים, משאית חציר, בארותיים ועולש, ניצני עוז וניצני שלום. אנדרטאות ומצבות לצד הדרך. עמיחי הנפלא כתב שהן מונחות כמשקולות, למען לא תתעופף הארץ. המון מצבות. אחר כך ואדי ערה ואום אל פחם על דוכני משמש בלאדי ודובדבנים כמין מענה למצבות. כביש הסרגל, תענכים, מחלף חדש ליד כפר יחזקאל ומעיין חרוד, ואז הקיבוץ הפשוט שאני אוהב והבית של ענת בן־ארי, אחותו הקטנה של צופר זהבי. האחיות הקטנות של חללי 1973 כבר יוצאות לפנסיה.

אני מדבר איתה ועם בעלה רמון בן־ארי על צופר, שהיה חלק ממה שקראתי לו "הפלוגה המתה": חבריי שנשארו בסיני כשיצאתי לאזרחות, וחציים נהרג בקרב. ילד טבע עם ש' שורקת שגדל למרגלות הגלבוע, בנם של חנן ויוכבד, אליהם באתי בשנים שאחרי המלחמה. הורים סחופי צער שהלכו ודעכו אחרי מותו.

צופר היה אחד מששת ילדי זהבי. אביו, חנן גולדאפ, נולד בראשית המאה בגרמניה ובא מברלין לעין חרוד ב־1932. גבר נמוך קומה ועז נפש, חרש מתכת ושומר שדות. הסכסוך על הארץ היכה במשפחה מראשיתה. פעמיים עלה שומר השדות על מארבי ערבים ונפצע כמעט למוות. סוסתו נהרגה תחתיו. כדור חדר לראשו והותיר צלקת שעיוותה פניו. כדור חדר לגבו. הוא חזר לחיים ולנפחייה והיה חברם של ערבים, דובר שפתם, וילדיו גם הם גדלו בבתיהם. חנן הפריד בין אלו שירו בו לאלו, כמו הזועבים, שהיו חבריו.

יוכבד אשתו באה מעיירת גבול רוסית־פולנית. בכורתם בעין חרוד הייתה הילדה דפנה שמתה בגיל שלוש. אחריה נולדה נילי, שחיה כיום בכפר מסריק. אחריה בן, גיורא, שמת בגיל שנתיים. שני הילדים מתו ממחלות שלא ידעו לטפל בהן אז. אחר כך האח יונה, ואחריו צופר ב־1951, ילד שנאבק על נשימתו שנים עד שהבריא. אחריו הקטנה ענת, שעימה ישבתי. עתה נותרו שלושה משישה ולהם עשרה נכדי זהבי ו־14 נינים, דור רביעי שכולל פרקליט צבאי.

תוהו ובוהו

צופר נהרג על הטנק בליל ה־6 באוקטובר מפגיעת טיל ישירה, אבל רק כשחזר הנהג דוד דלרחים מן השבי המצרי, נודע מה קרה. זמן רב היה צופר נעדר בתוהו ובוהו של 1973. זמן מה חיכו לו, ואביו שבור הלב אף זיהה אותו בטעות בתצלום אחד של שבויים. כשנודע דבר מותו, נפלה על הוריו זיקנה. האב הטוב, שצופר הילד היה נרדם בחיקו בצהרי יום, דעך ומת כעבור שש שנים. האם עוד חיה שנים רבות, ועד יום מותה ראתה במשה דיין את האשם במות בנה האהוב, והייתה מתעללת בספר שלו כמו הייתה זו בובת נקמה. הבן של האח יונה נקרא צופר על שם המת וצמח עם השם המוזר שלא אהב, שם שבא לצופר הראשון מסבתא ציפורה מהשואה. צופר זהבי 2 לא הלך לקבר דודו, כי חרד לראות את שמו על מצבה.

בסוף היום פגשתי במעיין חרוד היפה, אתר חגים ובילוי מים, את חבר הילדות של צופר, משה פינקל. הם היו חבורונת, ארבעת ילדי עין חרוד, מבית הילדים ועד הצבא, מרגע לידתם ועד המלחמה, ובהם, לצד צופר, הילד איציק שאקי שייהרג ב־1973. יחד היו מטפסים על הגלבוע כבר בכיתה ד'. תרמילים ומדורות. "ממרחק של 43 שנים", אמר לי פינקל, "הזמן של ילדות הטבע עד מות שני החברים נראה לי עכשיו קצר כל כך".

שיחתנו הייתה קצרה גם היא, כי עוד עבודה רבה להכין את האתר למבקרי החג. החיים נמשכים.

נ.ב.

ביום העצמאות היה האלוף יאיר גולן סיבה לכעסם של ישראלים רבים וסיבה טובה להניף את הדגל לישראלים רבים אחרים, כמוני. כי אומץ לב בקרב הוא עניין אחד, ואומץ לב אזרחי הוא עניין גדול ממנו, שאינו נוגע רק לאותו רגע של ויתור על יצר ההישרדות, אלא כרוך גם במחשבה תחילה ובאומץ לעמוד מול ההמון ומול השליט ולהגיד את שבעיניך חיוני – אכן, כדי להציל את המקום עליו אתה מופקד.¿