"בדרך ללוויה היו המון פקקים. שאלתי מה קרה ואמרו לי: כולם באו בשביל מקס. כל המדינה בוכה עליו"

בשבע וחצי בבוקר נשמעה הדפיקה בדלת של משפחת שטיינברג בלוס־אנג'לס. אווי, בעלת הבית, היחידה שכבר הייתה ערה, פתחה. "מצאתי את עצמי מול שלושה אנשים בבגדים אזרחיים ששאלו אותי חמש פעמים אם אני אווי שטיינברג", היא מספרת. "זיהיתי בקול שלהם מבטא ישראלי ודי התפלאתי מפני שאין לי חברים ישראלים. כלומר, לא היו לי. אחד מהם אמר שהם הגיעו בעניין בני, מקס, וסיפר שהייתה תאונה. חשבתי שמקס נפצע, שאלתי מה שלומו ושלושתם השתתקו. הפה שלי התייבש. שאלתי 'הוא מת?' והם ענו 'כן'. התגובה המיידית שלי הייתה 'אני טסה לישראל לזהות אותו ולהביא אותו הביתה'. התכוונתי ללוס־אנג'לס. למקום שבו הוא נולד וגדל. אבל עד הערב, בעקבות שיחות עם בעלי סטיוארט, בתי ובני, ההחלטה השתנתה. הבנו שעבור מקס, הבית הוא ישראל".

ביום המחרת המריאו אווי וסטיוארט לישראל. הם לא העלו בדעתם כי ביקורם הראשון בארץ הקודש ייצא לפועל בנסיבות האלה – כדי ללוות את בנם הבכור, סמל מקס שטיינברג (24 וחצי), בדרכו האחרונה. הם ציפו ללוויה צנועה, והופתעו למראה הקהל – 30 אלף איש – שבאו לחלוק כבוד אחרון לחייל הבודד שנהרג בפיצוץ הנגמ"ש בקרב בשכונת סג'עייה במבצע צוק איתן.

בעומדו מול הקהל העצום בבית הקברות הצבאי בהר הרצל ספד לו אביו ואמר: "אתה גיבור אמיתי ואנחנו יודעים למה הגעת לישראל. זה בגלל האנשים שכאן. החלטנו שתיטמן בישראל כחייל בודד כדי שתישאר לעולם בישראל". אמו אמרה מעל קברו: "מקס, המשימה שלך הושלמה".

השבוע היא הגיעה לישראל בפעם החמישית, לרגל יום הזיכרון, ומתארחת בדירה השכורה של בתה פייג' (22), סטודנטית לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. אישה יפה, מטופחת, עונדת יהלומים, האומרת: "התכשיט היקר ביותר שיש לי הוא זה", ונוגעת בשרשרת הכסף שעליה תלויה הדיסקית של בנה. זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת.

מקס שטיינברג ז"ל

"אני לא יהודייה מלידה", היא אומרת, "בחרתי להצטרף ליהדות והתגיירתי. מבחינה מסוימת מקס הלך בדרכי. הוא לא היה חייב לשרת בצבא, אבל הוא בחר. אחרי מותו, פייג' הודיעה לנו שהיא רוצה ללמוד בישראל ולא חשבתי פעמיים לפני שנתתי לה את ברכת הדרך. אם הרשיתי למקס לעלות ולהתגייס, איך אני יכולה למנוע זאת ממנה?"

ומה תעשי אם בנך ג'ק (25) ירצה ללכת בדרכו של מקס?

"בתור אח שכול הוא ישרת בצבא? בקרבי?"

רק אם תחתמי.

משפחת שטיינברג בלוס־אנג'לס, בימים מאושרים. מקס שני מימין

"אני אחתום", היא לא מהססת. "אם הרשיתי את זה למקס אני לא אקפח את ג'ק. ואם שני ילדיי יגורו בישראל אולי בעלי ואני נוכל לחלק את חיינו בין לוס־אנג'לס לישראל. הייתי רוצה לשהות כאן יותר. בימים של געגועים עזים למקס, כשאני מרגישה שאני חייבת לעלות לקבר, ללטף את האבן ולחבק אותה, כאילו שאני מחבקת אותו, עצוב לי שהוא גר בבית הקברות בירושלים, כל כך רחוק ממני".

ההחלטה: "מקס הודיע שהוא רוצה גולני"

המונים בהלווייתו של מקס שטיינברג ז"ל

אווי שטיינברג (58) נולדה בלוס־אנג'לס למשפחה נוצרית, "אבל לא דתית, לא הלכנו לכנסייה", היא מדגישה. אביה מאסטוניה ואמה, ילידת גרמניה, דיברה איתה בגרמנית. בתום לימודיה התיכוניים היא החלה לעבוד בסלון ציפורניים שבעליו יהודי. "רוב הקליינטיות שלנו היו יהודיות, הקשבתי לשיחות שלהן והשפה נשמעה לי מוכרת. יש דמיון גדול בין יידיש לגרמנית. בזכותן למדתי על החגים היהודיים, התרשמתי מאוד מאורח החיים המשפחתי ובגיל 22 החלטתי להתגייר. במהלך הלימודים הכרתי את סטיוארט שטיינברג, ואחרי שנתיים התחתנו".

מה אמרו ההורים?

"כלום. הוריי לא התנגדו לגיור שלי והורי בעלי לא התנגדו לנישואיו עם גיורת. לא אשקר ואומר שאנחנו דתיים. אנחנו מציינים את החגים היהודיים והילדים עברו בר ובת מצווה, אבל לא כשר בבית שלנו ולא הייתה לנו שום זיקה לישראל. כשמקס נולד הבנתי עד כמה ההחלטה שלי הייתה נכונה. הוא כבר היה יהודי מבטן ומלידה. רשמנו את שלושת הילדים לגן בבית כנסת יהודי שממנו הם המשיכו לפאבליק סקול".

במקביל לגידול הילדים היא בנתה לה קריירה כמפיקת אירועי בת ובר מצווה. "יש אנשים שמשקיעים מאה אלף דולר בערב החגיגי הזה", היא מעידה. "את בר המצווה של מקס ואחיו ג'ק חגגנו ביחד. קיבלתי הנחות מיוחדות מאנשי השירות שאיתם עבדתי לכבוד בר המצווה של מקס וידעתי שזה לא הגיוני להרים הפקה כזו פעם נוספת כעבור שנתיים. בר המצווה המשותפת נערכה ב'לאקס הוטל' בסאנסט בוליברד. הרבי בא למלון, לתפילה, ואחריה היו ארוחה וריקודים. שני הערבים האלה – בר המצווה המשותפת ובת המצווה של פייג' – היו המאושרים ביותר בחיי, אבל אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור הייתי משקיעה את הכסף במשהו אחר".

במה?

"בביקור בישראל. עצוב לי שהתאהבתי בישראל רק אחרי שנתתי לה את בני הבכור".

בחודש יוני לפני ארבע שנים המריאו שלושת ילדיה לארץ הקודש במסגרת פרויקט "תגלית". "כולם עושים את זה", היא מספרת. "ילד יהודי שגדל בארצות־הברית יודע מגיל אפס שבגיל 18 הוא יכול לטוס לישראל חינם עם 'תגלית' ולעשות כיף. אחרי עשרה ימים, כשהמסע הסתיים, ג'ק חזר הביתה. הוא היה חייב לחזור כיוון שלמד ביו.סי.אל.איי. מקס ופייג' נשארו לעוד עשרה ימים, מקס שלח לי המון תמונות בווטסאפ וכתב לי 'אני רוצה לגור בישראל ולהתגייס לצבא'. לא התרגשתי במיוחד".

איך לא?

"אמרתי לו 'אוקיי, תחזור הביתה ונדבר'. לא חשבתי שהוא רציני, לא האמנתי שזה מה שיקרה. אבל מקס חזר ללוס־אנג'לס וישר התחיל בתהליך. הוא אמר לנו 'גולני, גדוד 13'. אין לי מושג מי מהחברים שפגש בישראל הכניס לו לראש את החלום הזה. אחרי מותו, אחד מחבריו סיפר לי שההחלטה להתנדב לצבא התגבשה אצל מקס בעקבות ביקור בהר הרצל, כששמע על סיפור הגבורה של רועי קליין".

בנובמבר 2012 מקס חזר לישראל. "גם אז הייתה מלחמה", היא מציינת, "איך קראו לה?"

עמוד ענן.

"בדיוק. חבר שלנו בלוס־אנג'לס נתן למקס את הפרטים של משפחה רוסית שגרה בבאר־שבע, ושלימים הפכה למשפחה המאמצת שלו בארץ. ערב אחד, כשמקס התארח אצלם בבאר־שבע, דיברנו בסקייפ ובאמצע השיחה שמעתי סירנה. הוא אמר 'מאם, אני חייב להפסיק ולרוץ לחדר המדרגות'. ישבתי בבית שלי מול המחשב. לקח לי דקה להבין שחדר המדרגות הוא המקלט, ואמרתי לעצמי 'הו, אלוהים, שאני ארשה לך לגור בישראל? תישאר בחלום'. לא נעים לי להודות, אבל אפילו לא ידעתי מהם הגבולות של ישראל ומי שכנותיה. גם לא ידעתי מה הבן שלי מצא בה".

החרטה: "לא הגעתי לטקס סיום הטירונות"

מקס התייצב בבקו"ם שלוש פעמים, עם המנטרה "גולני, גדוד 13", ונדחה. "בפעם הראשונה אמרו לו שהוא מבוגר מדי", מספרת האם. "הוא כבר היה בן 23, לא חשבו שהוא מתאים לשרת עם בני 18. בפעם השנייה הוא היה אחרי ניתוח לתיקון בקע, שעבר בישראל, ואמרו לו לחזור כשהוא יחלים. בפעם השלישית אמרו למקס שהעברית שלו איומה ושלחו אותו ללמוד. הוא חזר הביתה עם ספרים בעברית ויצא לבלות עם חברים. נידנדתי לו שיישב ללמוד, לפחות את המילים החשובות, והוא טען שיש לו מספיק עברית צבאית. בפעם הרביעית מקס אמר להם 'או שתשלחו אותי לכלא צבאי – או שאחזור לארצות־הברית'. הוא לא הסכים לשרת בשום יחידה אחרת".

רצית שהוא יחזור לארצות־הברית?

"רציתי שיעשה מה שהוא רוצה. העיקר שיהיה מאושר. כשגייסו אותו הוא היה בעננים".

מקס, לדברי אמו, היה בחור נמוך, "בקושי מטר ושישים, ורזה, בסביבות 60 ק"ג, אבל הוא הרים משקולות כדי להיות חייל טוב. המפקדים שלו סיפרו לי שהוא היה הכי נמוך, אבל הכי חזק. כשהיה צריך לסחוב מים הוא היה הראשון שהתנדב למשימה. מקס סיפר לי שבטירונות היה עליו לטפס על קיר עם ציוד כבד על הגב ושהוא נכשל במשימה. בשבת הוא נשאר בבסיס, למרות שלא היה חייב, מפני שידע שהקצין לא יהיה, ובמשך כל השבת הוא התאמן עד שהצליח לעשות את זה. התגאינו בו מאוד".

הקשר ביניהם היה רצוף. "מקס צילצל אליי שלוש פעמים ביום, אל תשאלי אותי איך", היא מחייכת. "מקס היה אחד שיכול לעשות הכל. הרבה פעמים הוא צילצל אליי מחדר הכביסה של הבסיס והתלונן שהמכונות מקולקלות. בביקורים הקודמים שלי בארץ הראו לי את החדר שבו מקס ישן ואת המיטה שהייתה שלו ואת חדר האוכל. בביקור הנוכחי, כשאסע צפונה, לבסיס, אני רוצה לראות את חדר הכביסה שבו הוא עמד כשדיבר איתי בסלולרי. בכל שיחה שאלתי אותו 'מה אתה עושה?' והוא ענה 'מנקה את הרובה'. וכשאמרתי לו 'גם אתמול ושלשום ניקית את הרובה', הוא ענה 'מה את רוצה? שהרובה יהיה מלא באבק כשאצטרך להשתמש בו?' מקס תמיד ידע להצחיק אותי. חוש ההומור שלו המתיק לי את הדאגה".

למה לא הגעת לארץ לטקס סיום הטירונות?

פניה של אווי מתעננים. "זו החרטה הכי גדולה שלי", היא מסננת. "מקס סיפר לי על טקס קבלת הכומתה והוסיף 'זה כלום, יעשו ברביקיו לחיילים, זה באמת לא ביג דיל'. הוא ידע שזו הוצאה גדולה ולא רצה שנבזבז עליו כסף. כל כך אופייני לו לחשוב עלינו לפני שהוא חושב על עצמו. כשראיתי את התמונות שהוא העלה לפייסבוק, הצטערתי נורא. אני בטוחה שהרגע שבו קיבל את הכומתה היה הרגע הכי חשוב בחיים שלו, ואני לא סולחת לעצמי שלא הייתי שם".

חרטה נוספת מקננת בה - שלא זכתה לראות את בנה במדים. "בעצם, הספקתי לראות אותו פעם אחת במדים, אבל היא לא נחשבת".

למה?

"במהלך השירות בצה"ל מקס טס הביתה פעמיים. בפעם הראשונה הוא הגיע בהפתעה. אני כבר ישנתי ופתאום שמעתי מישהו נכנס לחדר. חשבתי שזה בעלי. שמעתי שהמישהו הזה מדבר והתפלאתי מה פתאום בעלי מדבר אליי כשהוא רואה שאני ישנה. המישהו הזה הדליק את האור וזה כבר הרגיז אותי. למה בעלי מדליק את האור כשאני ישנה? אחרי כמה שניות, כשהעיניים שלי התרגלו לאור, ראיתי שזה מקס וזו הייתה שמחה גדולה".

הבנת למה הוא התאהב בישראל?

"מקס סיפר שהוא אוהב את הנוף, שנראה לו דומה לזה של לוס־אנג'לס. גם לנו יש חופים והרים ומדבר. הוא היה בחור פשוט שאוהב להתלבש קז'ואל, והלבוש של הישראלים מצא חן בעיניו. אבל בעיקר הוא אהב את האנשים, את החום הישראלי, את התחושה המשפחתית של גולני. לצערי הבנתי את כל הדברים האלה רק בביקור הראשון שלי בארץ, אחרי שהוא נהרג".

מה היו התוכניות שלו?

"הוא היה אמור להשתחרר בנובמבר ולחגוג את יום הולדתו ה־25 בלוס־אנג'לס. הוא אמר לי שבתום שירות של שנתיים הוא יבוא הביתה ואולי יחזור לקולג'. נשארה לו רק עוד שנת לימודים אחת. היה לו חוש טוב לעסקים וחשבתי שהוא יצטרף לאבא שלו, בעסקי תיווך נדל"ן. מקס אמר שאם ישתקע בארצות־הברית ובישראל תפרוץ מלחמה, הוא יטוס אליה כדי להגן על המדינה".

זה הפחיד אותך?

"לא, אני חושבת שהייתי עושה את אותו הדבר. חינכתי את הילדים שלי למחויבות, לקחת את העבודה שלהם ברצינות. הדגמתי לו את זה. כשמקס התגייס פרשתי מהעבודה שלי כמפיקת אירועים. הייתי חתומה על חוזים וחששתי שבעלי השמחה יתבעו אותי אם אטוס לישראל, מעכשיו לעכשיו, בגלל שקרה לו משהו. מעולם לא חשבתי על האפשרות שהוא ייהרג, אבל דמיינתי מצב שהוא חולה ואני טסה לבקר אותו ופתאום חוטפת תביעה על הפרת חוזה".

השיחה האחרונה: "מקס אמר שהוא פוחד עליי"

הוריו של מקס היו מודעים למתיחות ששררה בישראל בעקבות חטיפת שלושת הנערים. כל אחד מהם הספיק לדבר איתו לפני שנכנס לעזה. "השיחה האחרונה בינינו הייתה בלילה שקדם למותו, ולא העליתי בדעתי שזו שיחתנו האחרונה", היא מספרת. "אמרתי למקס 'אולי תירה לעצמך ברגל כדי לא להיכנס לשם?' והוא ענה 'את יודעת שזה לא הסטייל שלי'. אמרתי לו 'אני פוחדת', והוא ענה 'אני פוחד עלייך'. זה הדבר האחרון שמקס אמר לי".

סמל מקס שטיינברג (24 וחצי) נהרג בפיצוץ הנגמ"ש בקרב בסג'עייה. איתו נפלו סמ"ר אורן נח, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמ"ר אורון שאול, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר יצחק וענונו וסמ"ר שון מונדשיין. "אבל לא ידעתי על התקרית עד לדפיקה בדלת", היא מספרת. "שלושת האנשים הודיעו לי שמקס יצא לסיור ונהרג, אמרתי שאני חייבת לטוס לישראל כדי לזהות אותו, ובתוך דקות הבית שלנו התמלא באנשים מהקונסוליה, שכנים ועיתונאים. התחלנו להתארגן. לי ולבעלי בכלל לא היו דרכונים. יצאתי מהר להצטלם לפספורט".

כשנחתו בישראל, היא ביקשה לשמוע פרטים. "סיפרו לי שהנגמ"ש יצא לסיור ונתקע, אבל הסיפור השתנה כמה פעמים וזה הרגיז אותי. אמרתי 'אני רוצה לראות את הבן שלי, אני רוצה לזהות את הבן שלי', ואמרו לי 'את לא יכולה'. שאלתי למה, ואמרו לי 'זה היה פיצוץ חזק. הוא נהרג במקום, הוא לא סבל, לא נשאר ממנו דבר'. שאלתי 'אז איך אתם יודעים שזה הבן שלי?' והסבירו לי שמקס זוהה על פי ה־DNA וצילומי שיניים שהיו בידי הצבא. ביקשתי את הדיסקית שלו ונאמר לי שהיא לא נמצאה".

איך הגבת?

"שום דבר לא יחזיר לחיים את הבן שלי, אבל היו לי, ועדיין יש לי, הרבה שאלות. הבנתי ששניים מהנגמ"ש נשארו בחיים בזכות העובדה שיצאו מהנגמ"ש כשהוא נעצר. אם הבן שלי היה בתוך הנגמ"ש, אז למה הדיסקית שלו איננה? לדעתי גם הוא עמד מחוץ לנגמ"ש והמשיך לירות. הוא היה צלף מעולה".

הקצינים שהובילו את ארבעת בני המשפחה והמטפלת לבית מלון בירושלים שאלו את אווי באיזה בית קברות היא בוחרת. "זה היה הרגע שבו קצת התרגזתי", היא משחזרת. "מאיפה לי לדעת? זו הפעם הראשונה שלי בישראל. סיפרו לי על הר הרצל, שהוא מקום של מכובדים, והסכמתי. הנציגים של הצבא היו נהדרים. הם ליוו אותנו ללא הפסקה, כאילו אין בישראל מלחמה. נכנסנו למונית, בדרך להר הרצל, והנסיעה הייתה איטית בגלל המון פקקים. שאלתי את המלווה מה קרה בירושלים והוא אמר לי 'כולם באו בשביל מקס'. עדיין לא הבנתי מה קורה. שאלתי 'מה, כל האנשים האלה הכירו את מקס?' והמלווה אמר 'כל מדינת ישראל בוכה על החייל הבודד שעזב את החיים הנוחים בארצות־הברית ובא לכאן'. הייתי בהלם. הסתכלתי על הג'יפ שבו נסע הארון של מקס וביקשתי לעבור אליו. הסכימו. בעלי ואני נסענו עם החיילים שבג'יפ. שאלתי אותם 'הכרתם את הבן שלי?' והם הינהנו. התרגשתי נורא. וההתרגשות שלי גברה כשהגענו לשם וראיתי שההר מוצף בחיילים ובאזרחים שהגיעו כדי להיפרד ממקס שלי".

מה זה עשה לך?

"קיבלתי כוח. כמה אהבה. מה שהכי הפתיע אותי היה השקט. מקס סיפר לי שהישראלים מאוד קולניים, אבל בלוויה שלו שררה דממה. היו נאומים, בעלי דיבר, פייג' דיברה, וכשהגיע תורי קפאתי. מעולם לא דיברתי מול קהל כה גדול. אנחנו אנשים פשוטים, לא האמנתי שהבן שלי מוכר ל־30 אלף אנשים, והנוכחות שלהם חיזקה אותי".

בבית המלון בירושלים הם ישבו שבעה רק שלושה ימים ("אנחנו לא דתיים, הבן שלי לא היה דתי, אין טעם להעמיד פנים"), ובאחד מהם המאבטחים פינו את החדר הרחב שהועמד לרשותם. "לא הבנתי למה, עד שראיתי את המנחמים", היא מספרת. "ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארצות־הברית; מייק בלומברג, ראש עיריית ניו־יורק לשעבר; ושמעון פרס. סיפרו לי שהרחוב נחסם בגלל כמות האנשים שחיכתה להיכנס אלינו.

"הצבא הביא לי את התיק של מקס ומצאתי בו מברשת ומשחת נעליים. לא יכולתי לא לבכות. בשיחות הטלפון, כששאלתי את מקס מה הוא עושה, היו לו שתי תשובות. או 'אני מנקה את הרובה' או 'אני מצחצח את הנעליים'. גם המברשת וגם המשחה שמורות אצלי".

תעלומת הדיסקית שנעלמה המשיכה לרדוף את שטיינברג בשובה ללוס־אנג'לס. "הציק לי שאני לא יודעת איפה בדיוק מקס היה כשהוא נהרג, וכאב לי שאני לא יכולה לענוד את הדיסקית שלו קרוב ללב שלי", היא מספרת. "אחרי שלושה חודשים מצאתי בבית את הכיסוי השחור של הדיסקית והתנחמתי. לפחות נשאר משהו. עברו עוד יום־יומיים, נכנסתי לאחד החדרים כדי לחפש משהו על השולחן, הרמתי ניירות ופתאום מצאתי דיסקית. בפעם הראשונה שמקס חזר הביתה הוא השאיר אותה אצלנו, עם מדים. בעיניי זה לא מקרי. אולי מקס שכח את הדיסקית בבית ואולי הוא רצה שמשהו יישאר אחריו. לעולם לא אדע".

היא תלתה את הדיסקית על שרשרת שצמודה אליה בכל שעות היממה. ביום הזיכרון הראשון התווסף לשרשרת מדליון של גולני שוורדה פומרנץ, אמו של דניאל, הכינה לכל בני המשפחות של חללי הנגמ"ש.

דו"ח המבקר: "אני לא מבינה בזה מספיק"

לאחרונה, משפחת שטיינברג השלימה כתיבת ספר תורה על שמו של מקס, ואילו בית אבי חי, שמפעיל כבר חמש שנים את הפרויקט "פנים.יום.זיכרון", בחר להנציח את מקס בסרט אנימציה.

אחרי מותו של בנה, החלה שטיינברג להיות פעילה בארגון "S־L־F" (פמליס אוף לונלי סולדרס) שהוקם בלוס־אנג'לס בעקבות צוק איתן. "הקשר הראשון שלי עם צה"ל נוצר רק כשדפקו על דלת ביתי", היא מציינת, ואין בקולה מחאה. "בישראל יש הרבה עמותות שמטפלות במשפחות שכולות, אבל מי יטפל במשפחות השכולות של החיילים הבודדים? אנחנו פועלים ליצירת משולש – צה"ל, הקונסוליות והמשפחות – כדי שהן יוכלו לקבל מידע שוטף על הבנים שלהן שמשרתים בישראל".

את מצטערת שמקס התנדב לצבא?

"אני מצטערת שהוא נהרג, אבל לא על כך שבחר לשרת בצבא. המדים עשו ממנו בן אדם. בצה"ל הוא התבגר והפך לגבר. הביטחון העצמי שלו התחזק והוא התמלא בגאווה על השירות המשמעותי שעשה. הקבר שלו מבוקר מדי יום ביומו. אילו נהרג בארצות־הברית רק המשפחה שלו הייתה מבקרת את קברו".

כיום היא עובדת כמטפלת במשפחה של רופאה קרדיולוגית, אם לשניים. "היא עסוקה בחדר הניתוח ואני יד ימינה", היא מספרת. "אני לא יודעת כמה זמן אתמיד בכך, העבודה הזו לא מספקת את הרעב היצירתי שלי, אבל הטיפול בשני ילדים חמודים מרגיע אותי. הם כמו הנכדים שלי".

שמעת על דו"ח מבקר המדינה על צוק איתן?

"כמובן. אני, שלא ידעתי דבר על ישראל, הפכתי לאובססיבית לחדשות. אני נכנסת ל־ynet לפחות חמש פעמים ביום ומתעדכנת בכל מה שקורה, אבל אין לי מה לומר על הדו"ח. אני לא מספיק מבינה בזה. יותר מטריד אותי מצבם של התושבים בעוטף עזה ששוב נופלים עליהם פצמ"רים. אני חוששת שהמלחמה הבאה מתקרבת".

איך את מתמודדת עם הגעגוע והכאב?

"אין לי ברירה", היא אומרת. "אי־אפשר להפסיק לחיות. החיים שלי לעולם לא יהיו אותו הדבר. משהו ממני נעלם ולא יחזור. יש ימים שהם אוקיי, יש ימים של דמעות ויש גם ימים שבהם אני מרשה לעצמי לחייך. אני בטוחה שמקס היה רוצה שאחיה ואחייך".

מציירים זיכרון

זו השנה החמישית שבה מגזין האינטרנט של בית אבי חי מוביל את מיזם ההנצחה "פנים.יום.זיכרון". הפרויקט הוא תוצר של מפגש בין סיפורי משפחות החללים לבין יוצרי אנימציה, המבקש למלא את הצורך בסרטים מנציחי זיכרון המדברים בשפה עכשווית ובעלי משמעויות נוספות מעבר ליום הזיכרון בלבד.

"התחלנו את הפרויקט תוך חשש מהתגובות לחיבור הלא טריוויאלי בין אנימציה לשכול, אולם כבר במהלך העבודה חשנו את עוצמת הסרטים, את הכוח הנדיר שיש באנימציה לברוא עולם ולהחיות רגעים אבודים", מספרת יטבת פייראיזן־וייל, עורכת אתר האינטרנט של בית אבי חי. "זו השנה החמישית לפרויקט ואנו חשים כיצד לאט־לאט נוצר מאגר זיכרונות וירטואלי שהוא כל כך אישי אך בד בבד לאומי־ישראלי".

ואילו שגיא אלתר פנז, שיצר את הסרט על מקס שטיינברג ז"ל, אומר: "מרגע שנחשפתי לסיפורו של מקס היה לי ברור שהסרטון יעסוק במסע שהוא עבר. במישור החומרי הוא עבר לארץ שרחוקה אלפי קילומטרים מביתו, ובמישור הרוחני הוא מצא משמעות חדשה לחייו".

הסרטונים יהיו זמינים ביום הזיכרון באתר האינטרנט של בית אבי חי, לצד הסרטונים משנים קודמות, בכתובת:  www.bac.org.il/myvhdym/project/pnym-yvm-zykrvn