"כשהפרמדיקים טיפלו בך ניגשתי אלייך ואמרתי שאני אוהבת אותך" "גם אני אוהבת אותך. מאוד. את הגיבורה שלי"
הן היו יחד בעמדת בידוק, שתי לוחמות שהכירו בקושי שבוע וחצי, ואז שמעה ליחַי מלכה את דקלה מגידיש צועקת: "נדקרתי, נדקרתי, נדקרתי" את מה שקרה מאותו רגע הן מתארות בפגישה מרגשת בבית החולים "כשהמחבל קפץ עליי, לא הבנתי מה קורה. ואז ליחי קלטה את האירוע ותיפעלה אותו", מספרת דקלה, שנפצעה קשה מאוד "אין לי מושג כמה כדורים יריתי. הפסקתי רק כשהמחבל נפל", משחזרת ליחי, שהשבוע הוכרז על זכייתה בצל"ש מעכשיו שום דבר כבר לא יפריד ביניהן: "זה חיבר אותנו לכל החיים"
"איך את? קשה לך?" שואלת ליחַי מלכה, רכונה מעל מיטת הטיפולים באגף השיקום של בית החולים שיבא תל השומר.
"לא נורא", משיבה בלחש דקלה מגידיש.
ליחי מלטפת את ראשה. "ומה עם הצלקת?" היא לא מרפה ומסיטה את שיערה של דקלה לראות במו עיניה את החתך הארוך מתחת לצווארה.
"זאת החיילת שהצילה אותי מהדקירות של המחבל", מסבירה דקלה לפיזיותרפיסטית שלה.
"כל הכבוד. מגיע לך להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות", פוסקת הפיזיותרפיסטית, וליחי שותקת במבוכה ועוזבת את החדר כדי לאפשר את המשך הטיפול בדקלה. על השאלה אם היא חושבת שמגיע לה צל"ש משיבה ליחי במבט תמה. "צל"ש? מה פתאום. לא ציפיתי ולא רציתי. זה היה מביך אותי", מסבירה לוחמת חטיבת החילוץ וההצלה, שחיסלה את המחבל שדקר את חברתה. אבל הצבא חשב אחרת, וכמה ימים אחרי הפגישה, בערב יום הזיכרון, התבשרה סמלת ליחי מלכה שתקבל את צל"ש מפקד חטיבת בנימין על תפקודה באירוע.
כעבור כמה דקות, כשדקלה מסיימת את הטיפול, מתחבקות שתי הלוחמות חיבוק ארוך, מתקשות להתנתק. דקלה מתבוננת בחברתה, נוגעת במדים, בנשק, מברכת אותה על דרגות הסמל שלה.
"הייתי רוצה ללכת עם נשק בהצלב, לעלות על מדים, ובמקום נעלי ספורט להיכנס לנעליים גבוהות", אומרת דקלה בעצב. ליחי מנסה לגרום לה לחייך, ומשתפת אותה באירוע שקרה לה דקות ספורות לפני פגישתן. "כשנכנסתי לבניין מישהו קרא לי, 'היי חיילת'. ניגשתי אליו. הוא שאל אם אני מסתובבת עם ברכיות בגלל שהפסדתי עם מישהו בהתערבות. עניתי שממש לא. הסברתי לו שבאתי ישר מתרגיל בדרום לבקר את חברה שלי בשיקום ולא היה לי זמן לעלות על מדי א'. הוא לא נרגע, הסתכל על הרצועה של האם־16 שלי, והעיר שהיא של ערסים. עניתי לו שזה מה יש והעדפתי לא להמשיך בשיחה. הוא הציג את עצמו כמי שנפגע בפיגוע דריסה. אמרתי לו שגם אני הייתי בפיגוע, סובבתי את הגב והלכתי. נראה לי שהוא היה בשוק".
השתיים פורצות בצחוק: "קטן עלינו, השוביניזם הזה. אנחנו יודעות שיש כאלו שקשה להם לעכל בנות לוחמות כמונו", מסכמת ליחי.
תודה לרופאים ולאלוהים
צחוקן מתפוגג כשהן עוברות לדבר על יום רביעי ההוא, 21 באוקטובר 2015, שעה שלוש בצהריים. שתיהן לוקחות אוויר, מתווכחות מי מהן זוכרת יותר את פרטי הפרטים של פיגוע הדקירה שבו היו מעורבות, ולבסוף מבקשת ליחי מדקלה שתתחיל בשחזור.
"עמדנו בכיכר אדם, ליד היישוב גבע בנימין", מספרת דקלה, "אני איבטחתי את ליחי שעשתה בידוק לאחד מהמוני הפלסטינים שעוברים שם כל יום. העיניים שלי היו עליו". ליחי תוהה אם הוא נראה לה חשוד ודקלה משיבה שהיא לא זוכרת וממשיכה: "אחרי שבריר שנייה פלסטיני אחר קפץ עליי מאחור ודקר אותי שלוש דקירות: בצוואר, בגב ומתחת לכתף. אני זוכרת את הדקירה הראשונה ששיתקה אותי. לא הבנתי מה בדיוק קורה. מיד אחריה הגיעו הדקירה השנייה והשלישית, ואז ליחי קלטה את האירוע ותיפעלה אותו בצורה שאני לא יודעת אם המצב היה הפוך, אני הייתי מתפעלת אותו כל כך טוב כמוה". הן מסתכלות זו לזו בעיניים ומחייכות.
"אחרי הדקירות היא עמדה על הרגליים", מספרת ליחי. לרגע לא ראיתי אותה נופלת. זה היה מדהים". דקלה מהנהנת בראשה ואומרת: "אני ממש רואה את השניות האלו עכשיו מול העיניים. הרגשתי כאב, סגרתי עם שתי אצבעות את החור שהוא עשה לי מתחת לצוואר, והלכתי אחורנית לכיוון רייצ'ל, המפקדת שלי. הרגשתי משהו מוזר שיש לי שם, אבל לא שמתי לב שיש דם. כשהגעתי לרייצ'ל היא החזיקה במקומי את חור הדקירה. רק אז ראיתי המון דם על הידיים שלה והבנתי שזה הדם שלי. אני זוכרת שגזרו לי את הווסט שהיה עליי ואפילו עזרתי להוריד אותו. אחר כך סיפרו לי שבמקרה עבר במקום אוטובוס עם חיילי גבעתי. הוא עצר במקום האירוע ואחד החיילים - סמל מחלקה - רץ אליי, החליף את המפקדת שלי והחזיק בחוזקה את מקום הדקירה כדי לעצור את הדימום. את תמונת האוטובוס אין לי בראש, אבל אני זוכרת את הרעד שהיה לחייל בידיים, בגלל המאמץ שלו לחסום את זרימת הדם, ואני זוכרת את האמפתיה שהייתה בקול שלו, כשהוא חזר ואמר שהכל יהיה בסדר. פגשתי אותו אחרי שהשתחררתי מבית החולים, בערב הסברה לאנשי רפואה. אני והוא הוזמנו כדי לספר את סיפור האירוע. כשהציגו לי אותו כל מה שאמרתי לו היה 'תודה'. במילה הזאת היה הכל, מבחינתי".
היא חוזרת בסיפורה אל זירת האירוע: "הייתי מעורפלת וקצת איבדתי קשר. אחר כך העלו אותי לניידת טיפול נמרץ של מד"א. אמרתי שאני לא יכולה לנשום וביקשתי שזהו, שישחררו אותי. הפרמדיק צרח לי באוזן, 'עד היום אף אחד לא מת אצלי בנט"ן וזה לא יקרה גם הפעם'. הוא החזיק אותי בחיים, אבל אני כבר התנתקתי לגמרי ואיבדתי את ההכרה. לא זוכרת איך הגעתי לבית החולים ומה היה שם. הרופאים ואלוהים עשו את העבודה".
ליחי ממוקדת במילים שיוצאות מפיה של דקלה. "את עושה לי צמרמורת בכל הגוף", היא אומרת, ויוצאת לעשן עוד סיגריה ברצף בלתי נגמר. "אני חייבת להירגע", היא מסבירה לחברתה.
כשליחי חוזרת היא מתחברת לנקודה שבה הפסיקה דקלה ומשחזרת את החלק שלה: "באותן שניות אני מתפעלת את האירוע, ובזווית העין רואה אותך עם דם ושומעת אותך צועקת איזה חמש פעמים, 'נדקרתי, נדקרתי'". דקלה מנסה לדמיין את התמונה הזו. "וואי־וואי. התנתקתי ממך לגמרי. כשהמפקדת נתנה לי טיפול ראשוני, המוח שלי כבר לא היה באירוע", היא ממלמלת ונושמת בכבדות. למרות שדיברה עם ליחי כמה פעמים על מה שקרה, היא מגלה בכל שיחה פרט חדש ומתרגשת. "האירוע הזה ארך כמה שניות ואני לא מפסיקה לחשוב על קור הרוח של ליחי. אני בטוחה שיש אנשים שהיו קופאים במקום כשהיו רואים דבר כזה", היא אומרת ומבקשת מחברתה לספר שוב את השתלשלות האירועים, מסבירה שאף פעם לא נמאס לה לשמוע.
ליחי: "אני זוכרת הכל עד לפרט הכי קטן. באותו יום היינו ארבעה חיילים בכיכר אדם. דקלה ואני עמדנו במקום קצת יותר גבוה ועקבנו האם יש זריקות אבנים וכו', והמפקדת ועוד חייל עמדו למטה. שתינו דיברנו מין שיחת בנות כזאת על אחד הבנים. בשלב מסוים סבתא שלי התקשרה, חפרה לי שאשמור על עצמי, ואז מישהו נכנס אליה הביתה וביקש צדקה. סבתא נתנה לו את הטלפון וביקשה שיברך את הנכדה החיילת שלה, והוא בירך, 'שהקב"ה יגן עלייך מימינך, משמאלך, מלפנייך ומאחורייך' ועוד הוסיף, 'שיהיה לך זיווג הגון'. אני זוכרת שהתעצבנתי ואמרתי לו, 'כאן הגזמת'. כי מי חושב על זיווגים. בינתיים המפקדת קראה לנו, הבטחתי לסבתא שאדבר איתה אחר כך וניתקתי".
עיניה של דקלה נפערות. "עד היום לא שמעתי את הסיפור על סבתא שלך ועל הברכה ההיא. אני ממש רועדת מהתרגשות", היא אומרת, וליחי מזכירה לה ששמה את סבתא על רמקול כדי שגם היא תשמע, אלא שהשיחה נמחקה מזכרונה של דקלה. "אגב, שיחת הטלפון הראשונה שעשיתי אחרי הפיגוע הייתה לאבא שלי ואחריה לסבתא. אמרתי שאני בטוחה שהברכה שמרה עליי", מספרת ליחי.
דקלה נסערת מהסיפור וחברתה מוזגת לה מים. אחרי שהיא מתאוששת מספרת דקלה שלמעשה היא הייתה לגמרי במקרה בכיכר אדם באותו יום. "הייתי אמורה לצאת הביתה יום לפני הפיגוע וכשדיברתי עם חבר שלי הוא הציע שאצא בסופ"ש ולא באמצע השבוע. התחלפתי עם מישהו ובעצם הייתי אמורה להיות מוצבת במקום אחר. אלא שאחד החיילים מהפלוגה, שהוצב בכיכר אדם, ביקש להחליף איתי כי רצה להיות בצוות עם חבר שלו. הסכמתי, ומכאן הכל השתנה. אני מאמינה שזה היה הגורל שלי", אומרת דקלה ומתכנסת בעצמה.
חברתה ממשיכה: "את זוכרת שכמה דקות לפני הפיגוע ביקשתי ממך שתצלמי אותי לפייסבוק ועשיתי פוזה למצלמה?" דקלה משיבה בשלילה ומסבירה שרק אחרי שראתה את התמונות שוכנעה שזה אכן קרה, כי עם תמונות אי־אפשר להתווכח. "אחרי שדקלה צילמה אותי, המפקדת והחייל עלו למעלה ואנחנו ירדנו למטה. אני ממש זוכרת את הצעדים הראשונים של דקלה כשאני משננת לה, 'אני בודקת ואת מאבטחת אותי, וכשאת בודקת אני מאבטחת אותך'. התחלנו את הבידוק ודקלה עומדת דרוכה עם הנשק. אני לוקחת מהפלסטיני את תעודת הזהות ופתאום שומעת 'אללה אכבר', ותוך חלקיק שנייה המחבל כבר עליה. היינו כל כך צמודות אחת לשנייה שזה היה ממש אן־דן־דינו את מי הוא ידקור", מספרת ליחי, ודקלה לא מתאפקת וקוטעת אותה: "הוא בטוח ידע את הסדר שלנו וארב לנו. לכי תדעי אם לא בא כמה ימים לפני כן ללמוד את ההתנהלות שלנו".
ליחי: "באותה שנייה, כשהוא דקר אותך, לא חשבתי על כלום. גם לא היה לי זמן להיות בשוק. דרכתי את הנשק והמחבל התחיל לברוח. רצתי אחריו ואז היה לי מעצור בנשק, הייתי קרובה אליו, אבל הוא קלט שהפסקתי לירות לכיוון שלו, הבין שיש לו אחלה הזדמנות לחסל אותי והתחיל לרוץ אליי. הוא היה במרחק 50 מטרים ממני, ראיתי אותו במין סלואו מושן כזה רץ לעברי, ידעתי שיש לי מעצור וחשבתי שאכה אותו בנשק שלי ובינתיים ניסיתי לתפעל את המעצור. כשהמחבל היה במרחק 30 מטר ממני הצלחתי לשחרר את המעצור, יריתי עליו כמה כדורים והסרתי את האיום", שתיהן צוחקות צחוק משחרר. "הסרת לגמרי", פוסקת דקלה ושואלת: "תגידי, לא היית בלחץ?"
"לא הייתי בלחץ", אומרת ליחי, "פשוט יריתי בו. אין לי מושג כמה כדורים. הפסקתי רק כשהוא נפל. היה לי חשוב לראות את הסכין שלו זרוקה על הרצפה. עד הרגע האחרון לא הורדתי את הרגל מהגז. הייתי ממש ברעל. לא היה אכפת לי למות. פשוט אמרתי לעצמי שיהיה מה שיהיה. אם זה הזמן שלי למות, אז אני אמות".
ואחרי התיאור הזה דקלה מתקשה לדבר, תופסת את ראשה בין שתי ידיה ואומרת: "אני לא מכירה הרבה אנשים שמתנהלים ככה. שמוכנים למות למען משהו. זו תכונה נעלה".
ליחי: "זו חברות שמעבר לעצמי".
דקלה קמה מכיסאה, מחבקת אותה ולוחשת: "אני שמחה שעשית מה שעשית". ושתיהן משתתקות.
אחרי כמה דקות ליחי משתפת אותה במה שעובר עליה: "למרות שעברה כבר חצי שנה, עדיין ישנם ימים שאני רואה אותך מול העיניים מדממת ושומעת את המחבל מולי צועק 'אללה אכבר'. זאת חוויה שתישאר איתי כל החיים". ולאחר ההסבר הזה שתיהן מגכחות. "חשבתי שחויות הן רק טובות", אומרת דקלה.
ליחי ממשיכה לתאר באוזני חברתה את רצף האירועים: "אני לא אשכח את המפקדת שלקחה אותך, נשענה על איזה רכב שהיה שם וניסתה לעצור לך את הדם. אני זוכרת את הפרצוף הכואב שלך. כשהפרמדיקים טיפלו בך ניגשתי אלייך, אמרתי לך שאני אוהבת אותך והלכתי מיד הצידה. הרגשתי שעוד דקה אני בעצמי מתמוטטת".
דקלה בולעת את דבריה, דומעת ולוחשת: "אני לא זוכרת את הקטע שאמרת לי שאת אוהבת אותי, אבל בטוחה שהתכוונת. גם אני אוהבת אותך. מאוד. חבל שחוויה כזאת קשה חיברה בינינו. זה קשר מאוד עמוק. את הגיבורה שלי, אני מעריצה אותך וכל כך גאה במה שעשית. לא יודעת מה היינו מרגישות אם המחבל היה מצליח לברוח וזומם עוד פיגועים".
דקלה הועברה לבית החולים הדסה עין כרם במצב אנוש, ובמשך חמישה ימים הייתה מורדמת ומונשמת. באחד הימים הללו הגיעה ליחי לביקור יחד עם סגן מפקד הפלוגה. "חברים אמרו לי לא ללכת לבקר את דקלה כי זה ישבור אותי, ועדיף שאחכה עד שתתעורר. אבל הרגשתי שאני חייבת לראות אותה. כשהגעתי לכניסה של בית החולים התלבטתי אם להיכנס או לא, ובסוף החלטתי לנסוע הביתה. לא הרגשתי חזקה מספיק לפגוש את דקלה. בימים הראשונים אחרי הפיגוע הייתי בהלם, לא הצלחתי לבכות, לא יכולתי לשחרר את הדמעות, הפכתי לגוש קרח כזה".
היא פונה לדקלה, מחזיקה את ידה וממשיכה: "ואז, כשהמ"מ שלנו סיפר שהתעוררת, בכיתי כמו שלא בכיתי כל החיים. ישבתי על המדרכה בבסיס ופשוט התפוצצתי מבכי. הודעתי שאני יוצאת לראות אותך. הגעתי למיטה שלך, את מסתכלת עליי ואני עלייך, ולא הצלחתי לדבר. הייתי בשוק והתרגשתי בטירוף. אחרי הפיגוע הייתי בטוחה שלא תצאי מזה, בגלל כמויות הדם שאיבדת והמיקום של שלוש הדקירות. עד שהמ"מ הודיע שהתעוררת הייתי באבל. אני חושבת שכשראיתי את העיניים שלך פקוחות, זה היה היום הכי מאושר בחיי".
ובתוך ההתרגשות של שיחזור הרגעים האלו, דקלה מצליחה לסנן כמה מילים בלבד: "אני זוכרת שהסתכלנו אחת לשנייה בעיניים". ורק אחרי שהיא נרגעת היא מנסה להסביר: "הייתי תחת השפעה של המון תרופות ומשככי כאבים ולכן לא הייתי עסוקה בכמה כואב לי, וכשליחי באה לבקר אני ממש זוכרת שהבנתי למה מתכוונים כשאומרים אחוות לוחמים. זה משהו שאי־אפשר להסביר במילים, זה משהו שחיבר בינינו לכל החיים. מה שנקרא חברות בדם".
בוגרת שביל ישראל
הן הכירו רק שבוע וחצי לפני שנכרת ביניהן קשר דם. שתיהן הגיעו כלוחמות לגדוד קדם של פיקוד העורף, גדוד שעיסוקו חילוץ והצלה ושליש מלוחמיו הן בנות. ליחי התגייסה בנובמבר 2014, ועד יום הפיגוע שירתה באיו"ש חמישה חודשים. דקלה שירתה בקו כשבוע בלבד. בלילה שלפני הפיגוע, כשכל הבנות האחרות בחדר כבר נרדמו, דיברו שתיהן שעות ארוכות על החיים, על עצמן, על החברות שלהן ועל בני זוגן, שבינתיים הקשר איתם הסתיים.
"לפני שעלינו לקו באיו"ש היינו בנופש", מספרת ליחי. "לא הייתה לי חולצת ספורט של הגדוד ושאלתי למי יש אחת. דקלה מיד הציעה את שלה. היא הזהירה אותי שהחולצה מסריחה רצח. לא נבהלתי, ושתינו התזנו עליה מלא בושם וצחקנו. ואז, בלילה שלפני הפיגוע, איכשהו התחלנו לדבר, ונפתחנו מאוד אחת לשנייה. אז עוד לא ידענו שלמחרת נהיה צוות בכיכר אדם. פשוט התחברנו והיה לנו כיף בחיבור הזה. בבוקר, כשציוותו אותנו, הרגשנו כבר ממש חברות ולא הרגשתי שאני הולכת לשמור עם איזו חיילת צעירה".
דקלה: "ידעתי שליחי היא חיילת ותיקה וסמכתי עליה".
דקלה מגידיש התגייסה במארס 2015, עברה הכשרה בת שבעה חודשים כלוחמת ושובצה בגדוד קדם כשבועיים לפני הפיגוע. את ההכשרה סיימה כחיילת מצטיינת וכהוקרה קיבלה את הכומתה הכתומה של המח"ט. "לא זכיתי ללכת עם הכומתה אפילו פעם אחת וגם לא זכיתי לצאת עם הנשק הביתה. הגעתי לגדוד ממקום שאני מרגישה מאוד טוב עם עצמי, מלאת מוטיבציה, ואז בא הפיגוע ונפלתי למטה. הייתה לי גאוות יחידה, הרגשתי כבוד גדול להיות לוחמת, זה בעיניי השירות הכי משמעותי שיכולתי לעשות ולא הספקתי. אני מרגישה פספוס גדול".
שתיהן עשו הכל כדי לשרת כלוחמות. ליחי מלכה, 20, גדלה בשדרות. אמא גננת, אבא חשמלאי ושני אחים, בני 6 ו־16. כשהיתה בת 14 עברה לפנימיית כפר הנוער "נירים" בעכו. "הייתי ילדה מרדנית, מרדתי בהורים, בבית הספר ובכל מה שיכולתי. הפנימייה בנתה אותי. בלי הפנימייה לא הייתי לוחמת. זה היה החלום שלי. נלחמתי כדי להגשים את החלום. התאמנתי המון והשקעתי בכושר גופני רק כדי שיקבלו אותי לקרבי. בפנימייה למדתי על החיים דרך הרגליים. עשיתי את שביל ישראל פעמיים, מסעות הישרדות של 100 ק"מ. בהתחלה לא אהבתי את זה, אבל הכרחתי את עצמי, ומההתמודדויות בשטח למדתי מי אני וגיליתי איזה כוחות יש בי.
"לא היו לי נתונים כיוון שראו אותי כילדותית ובעייתית, אחרי צו ראשון אפילו לא קיבלתי מנילה, ראו בי תחתית שבתחתית, אבל לא ויתרתי. הלכתי לקב"ן ולמפקד יחידת המיונים כדי לשכנע שאני יכולה. רכזת הבוגרים בפנימייה עזרה לי מאוד ופנתה לגורמים בצה"ל, עד שבסופו של דבר נשלחו אליי כמה אופציות לגיוס: קרקל, תותחנים ויחידת החילוץ וההצלה. בחרתי בחילוץ והצלה. עניין אותי לתת מעצמי לאחרים.
"למרות שבמשפחה לא אהבו את הבחירה הפייטרית שלי, בשום אופן לא ראיתי את עצמי יושבת במשרד ממוזג. הייתי מאושרת לשרת שלוש שנים כלוחמת. היום אני הגאווה של הבית. ההורים קוראים לי 'הגיבורה הפרטית שלנו'. על דלת הכניסה בבית שלי הם תלו שלט: 'ברוכה הבאה, הגאווה שלנו', ולמרות שעברה חצי שנה מאז הפיגוע, אמא שלי מסרבת להוריד אותו. בשדרות עוצרים אותי בכל פינה ומחבקים. גם בחרו בי להדליק משואה בטקס יום העצמאות אצלנו. בבסיס ובין החברים רואים בי סוג של גיבורה ומפרגנים, אבל האמת שבתוכי אני מרגישה הכי חיילת פשוטה. אני לא מקבלת שום הנחות, עושה שבתות ותורנויות מטבח כמו כולם. מה אגיד למפקדים שלי? הרגתי מחבל ומגיע לי?"
שום דבר לא הכין את ליחי לרגע בו הודיע לה מג"ד גדוד "קדם" על הצל"ש שתקבל בקרוב. חצי שעה לאחר הבשורה המשמחת, קולה עדיין רועד מהתרגשות. "אני עדיין קצת נבוכה. מדהים שבחרו בי מתוך כל כך הרבה חיילים שעשו חיל בשנה האחרונה. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני לוחמת בגדוד רק כדי להגן על מדינת ישראל. אני לא פה בשביל גאווה ואגו, אלא כדי לעשות את מה שצריך לעשות כשמחבל רוצה לפגוע בנו. לא חשבתי שמה שעשיתי יביא לציון לשבח. לא ראיתי בהתנהלות שלי משהו מדהים ויוצא דופן. פעלתי כמו שאימנו אותי וכמו שחינכו אותי. כששמעתי שאקבל את צל"ש מפקד חטיבת בנימין על התיפקוד שלי בארוע בכיכר אדם לא שאגתי שאגת שמחה אלא הלכתי הצידה והתקשרתי לאמא. אמרתי לה: 'אמא, בחרו בי לקבל צל"ש'. היא מאוד מאוד שמחה. אנחנו כרגע בתעסוקה בקו חדש ואין לי זמן להתקשר לחברים, אבל אני בטוחה שכולם מאוד מפרגנים ומאושרים בשבילי".
כומתה כתומה למזכרת
דקלה מגידיש, גם היא בת 20, גדלה באשקלון, בת זקונים במשפחה עם שני אחים. "היה לי ברור שאהיה לוחמת. במשך שנתיים לפני הגיוס הייתי ב'אחריי' ועברתי אימוני כושר, סדרות שטח ומנהיגות, בבית חינכו אותי שאין לנו ארץ אחרת ורציתי לתרום מעצמי. הייתי חזק בקטע של כושר כדי להתקבל לקרבי, אבל הורידו לי פרופיל בגלל אסתמה. נלחמתי כדי להעלות אותו, התעקשתי שיעשו לי בדיקות מאמץ, עד שהוחלט שאני בסדר מבחינה בריאותית והפרופיל עלה.
"כשהודיעו לי שאני בקורס לוחמות לא הייתה מאושרת ממני. היו כאלה שהרימו גבה ואמרו שבנות לא צריכות להיות בתפקידים כאלו, ניסיתי להתווכח עם השוביניסטים, אבל כשהבנתי שזה חסר סיכוי, העדפתי לשתוק ומקסימום לחייך אליהם. לעומתם היו רבים אחרים שתמכו והעריכו".
דקלה מצטנעת, לא מנדבת יותר מדי פרטים על יכולותיה וליחי משלימה את החסר: "היא תותחית. במחלקה לא הפסיקו לדבר עליה איך סחבה ציוד, הרימה אלונקות ותמיד התנדבה לעשות דברים. בשבוע וחצי הפכנו מלוחמות שהכירו בבסיס לחברות הכי טובות. יש לי חברות שגדלתי איתן 14 שנים ואני לא יכולה להקביל שום דבר למה שקרה בינינו. זה משהו שהכי קרוב לקשר עם אחות. מאז הפיגוע נוצר גם קשר בין המשפחה שלי לשלה. ההורים שלי נוסעים לאשקלון בלי לתאם איתי ומבקרים את ההורים של דקלה. ההורים שלה היו אצלנו בבית והם חלק מהמשפחה שלנו. אני זוכרת נורא חזק את אמא של דקלה ניגשת אליי אחרי הפיגוע ומחבקת אותי כאילו הייתי הבת שלה. אני מרגישה חופשייה לדבר איתה על הכל, כאילו היא מכירה אותי שנים. מסתבר שחוויות קשות מחברות בין אנשים בדרך הכי עמוקה שיש".
לאחר אשפוזה בהדסה הועברה דקלה לשיקום אורתופדי בתל השומר, שם הייתה מאושפזת חודש וחצי. מאז שחרורה מהאישפוז היא מגיעה ארבע פעמים בשבוע מאשקלון לטיפול יומי באגף השיקום. אין לה מושג כמה זמן יימשכו הטיפולים, בעיקר בגלל הפציעה המורכבת והפגיעה בעצבים, שגרמו למגבלות בידה הימנית. "בהתחלה המצב שלי נראה לי קשה ומייאש. הייתי בדיכאון. היה לי גם כבד להסתכל אחורנית ולחשוב על הלוחמת שהייתי. עברתי תקופה של אבל, ובזכות שיחות אצל פסיכולוגית השלמתי לאט־לאט עם מה שקרה לי. בהתחלה עלו השאלות למה זה קרה ולמה דווקא לי, אבל היום אני בטוחה שמה שצריך לקרות קורה, וכנראה אלוהים השאיר אותי בעולם כי זה עוד לא הזמן שלי ללכת מכאן. עכשיו אני בתוך השקט שלי עם עצמי, מסוגלת כבר להתנתק מהעבר ולהבין שמה שהיה היה ועכשיו זהו פרק אחר לגמרי". היא תיכננה לצאת לקצונה ולחתום קבע לשנים הקרובות, אבל מחבל בן 21 שיבש את תוכניותיה ואילץ אותה להחזיר את מדי ה־ב' שלה לצה"ל ולהשאיר בארון חדרה באשקלון כמזכרת את מדי א' ואת הכומתה הכתומה.
ובינתיים מנסות שתי הלוחמות, כל אחת בדרכה, להתמודד עם הפיגוע בכיכר אדם. ליחי מודה שלפעמים זה חוזר אליה בחלומות. דקלה כבר לא חולמת בלילות על מה שהיה. "בהתחלה חשבתי שאני זוכרת את הפרצוף של המחבל וכשתיארתי אותו לליחי הסתבר שהיא ראתה מישהו אחר, עם זקן, משקפיים וכובע והבנתי שאני לא ממש זוכרת", אומרת דקלה, וליחי מספרת לה שהיא יכולה לצייר במדויק את האף שלו. "אני לא שוכחת את הפרצוף שלו וקורה שאני ממש רואה אותו ממש מול העיניים", היא אומרת.
חברתה משתפת אותה בשינוי שחל בה מאז הפיגוע: "אני נורא חשדנית. העירנות שלי גבוהה. כשאני שומעת ערבית אני מיד מסתובבת. עכשיו זה כבר לא כבדהו וחשדהו, אלא רק חשדהו. אף פעם אי־אפשר לדעת מאיפה יקפוץ עליי מחבל". ליחי מאשרת: "בכל פעם שאני עולה לאוטובוס אני אומרת לעצמי שאני מקווה שלא אצטרך להשתמש בנשק. כל מי שזז או מכניס יד לכיס גורם לי להיות בהיכון".
דקלה מספרת שרק לפני כמה שבועות העזה לראשונה לעלות על אוטובוס. עד עכשיו חששה. "במקומות הומי אדם אני תמיד נצמדת לקיר ומסתכלת לכל הכיוונים לוודא שהכל בסדר. לפעמים אנשים ברחוב תוקעים עיניים בצלקת שנשארה לי מהניתוח ושואלים: 'מה זה? השתזפת ונשאר לך השיזוף מהשרשרת?' השאלות האלה לא מביכות אותי כי אני ממש לא מתביישת בצלקת שלי. הרי זה לא שהלכתי מכות ברחוב ונדקרתי. נלחמתי על הארץ הזאת ונדקרתי". ליחי מנסה לעודד את חברתה: "כמו שהערסים שואלים: אכלת דקירה?" ושתיהן מחייכות.
את מרגישה שבעקבות הפיגוע צברת ניסיון לאירוע הבא, אם חלילה יגיע?
ליחי: "לא. להפך. אני לא אומרת לעצמי, 'ליחי, את תותחית, אף מחבל לא יכול להתקרב אלייך'. אני ממש לא רואה את עצמי כחיילת מנוסה שעברה יותר מחייל אחר. אני לא יודעת איך אגיב אם יקרה עוד אירוע. אני מאוד מקווה שאמשיך באותה דרך. אחרי הפיגוע אמרתי לעצמי, 'את לוחמת, עמדת מול מחבל וניצחת, אל תשקעי בטראומה. האמת, בפעמים הראשונות שיצאתי לפעילות שיקשקתי, אבל לא נתתי לעצמי להוריד הילוך ולא איפשרתי לפחד לגבור עליי".
דקלה שומרת על קשר עם החברים מהצבא ומשתתפת בקבוצות הווטסאפ שלהם, "אני מעודכנת במה שקורה בגדוד ויש בי געגוע ולפעמים גם צביטה בלב", היא מודה. דקלה מספרת לליחי שאולי מתישהו תיסע לטייל בקוסטה־ריקה, וכשתחזור תלמד חינוך מיוחד. "אבל אני גם יודעת שאסור לתכנן יותר מדי. למדתי את זה טוב־טוב על בשרי". ליחי מודיעה לה שאין שום סיכוי שהיא תישאר בצבא מעבר לשלוש שנות שירות החובה שלה: "יום אחרי השחרור אני בתאילנד, בלי תוכניות גדולות לעתיד".
המג"ד: "ליחי פייטרית. לא הייתי רוצה להיות האויב שלה"
כשהחלה אינתיפאדת הסכינים היה גדוד קדם של פיקוד העורף בנופש באשקלון. "ביום השלישי של הנופש אירע הפיגוע שבו נרצחו בני משפחת הנקין", מספר המג"ד, סא"ל אלעד אדרי. "הודיעו לי בטלפון שנגמרה החגיגה ושאני צריך להעלות את החיילים על האוטובוסים ולהגיע לאיו"ש, לגזרת בנימין".
שלוש שעות לפני הפיגוע שבו נפצעה דקלה מגידיש נשלחו חלק מלוחמי הגדוד לכפר סילואן כדי ללכוד מחבל שדרס שוטר. "הצלחנו לתפוס אותו, ובזמן שאנחנו אוזקים את המחבל קיבלנו הודעה בקשר על דקירת חיילת בכיכר אדם", משחזר המג"ד. "ידעתי שיש לי שם ארבעה לוחמים. עליתי עם מפקדי הפלוגה לרכבים ותוך חמש דקות היינו שם. ראינו שמטפלים בדקלה ושהמחבל על הרצפה, והבנתי שליחי הרגה אותו. היא הייתה אז בסך הכל עשרה חודשים בצבא. זה היה האירוע הראשון שלה והיא תיפקדה בו מצוין.
"מיד אחרי האירוע נתתי לשלושת הלוחמים שהיו בכיכר אדם להירגע קצת בצד, לשתות מים ולדבר עם ההורים. אחרי שליחי סיפרה להורים שלה שהיא הייתה מעורבת בפיגוע, הם היו מאוד לחוצים וביקשו שתחזור מיד הביתה. דיברתי איתם והסברתי להם שבמקרים כאלו אנחנו מעדיפים שהחיילים יישארו בסביבה הטבעית שלהם בגדוד וימשיכו בשגרה. חשוב לפעול בניגוד לאינסטינקט לצאת הביתה, בעיקר כדי למנוע את הטראומה והפוסט־טראומה.
חצי שעה אחרי האירוע ביצע המג"ד שחזור ראשוני בשטח. "ב־11 בלילה לקחתי את החיילים שוב לשחזור. כל אחד מהם סיפר עוד פרטים, וכך הם עיבדו את מה שעבר עליהם. בפרספקטיבה של חצי שנה אני יכול לומר שכל אלו שנקלעו לקחו לפיגוע הזה מתפקדים כלוחמים בריאים בנפשם. ליחי היא פייטרית אמיתית. לא עלה בדעתה לבקש לעבור לתפקיד עורפי כדי לנוח. אין לי ספק שהיא לוחמת קשוחה. אמרתי לה שלא הייתי רוצה להיות האויב שלה, כי היא לא רואה בעיניים את מי שבא לפגוע בה ובחבריה".
איך זה לפקד על גדוד ששליש ממנו הן לוחמות?
"הלוחמות עושות הכל בדיוק כמו הלוחמים. יש לנו בגדוד מפקדת פלוגה ומפקדת מחלקה. הקשרית שלי, סמלת עדי קרטן, היא לוחמת. ההסתערות והחתירה למגע הם ערכים מקודשים אצל כל חיילי הגדוד וליחי הוכיחה זאת".
"ברור לי שאני יכולה להגן על המדינה בדיוק כמו כל גבר", אומרת הקשרית עדי. "שמעתי אמירות שובינסטיות כמו 'לא תצליחי לשים עלייך ווסט' ו'איך תרוצי איתו?' אבל הוכחתי לכולם שהם טעו בגדול. הגעתי עם המג"ד לאירוע בכיכר אדם. ליחי ורייצ'ל המ"כית היו מאוד נסערות ולא ניגשתי אליהן. נתתי להן את המרחב לעכל מה שעברו. רק אחרי כמה ימים דיברתי עם ליחי, שהוכיחה מה שידעתי עליה: היא לוחמת אמיתית, אחת שמסתערת. האירוע הזה היה שיחת היום בגדוד, כולם רצו לשמוע ממקור ראשון מה קרה, לכל מקום שהלכה אמרו לה כל הכבוד ובכלל, בשק"ם היא הייתה המלכה".
ענת מידן
לפנייה לכתב/ת 
