זה יסתדר בסוף

הסיפור שלי הוא באמת אישי. הוא על אנשים שאיני יודעת את שמם. מעולם לא פגשתים, אלא פעם אחת, שם, בשדה התעופה של פריז ב־12.4.2011, ומעולם לא פגשתים אחר כך. גם לא אכירם אילו פגשתים.

היו אלה שעות מהקשות בחיי. אותו בוקר, בעודי בפריז בחופשה, נפטר בן זוגי במפתיע. רגע שוחחנו בנחת, ושתי דקות אחר כך - הוא כבר לא היה בין החיים. כעבור שעות אחדות מצאתי עצמי בשדה התעופה של פריז, ממתינה שעות לפתיחת דוכן אל על. ממתינה זה תיאור פיזי. יושבת שם, בצד. לבד. הדמעות זולגות מעצמן, וקיר זכוכית נמתח ביני לבין העולם. מין ניתוק מהמציאות. ריחוף רע ומר, שמהותו חוסר יכולת לתפוס שהמקום שבו אני נמצאת והנסיבות האופפות אותי – הם המציאות עצמה.

הזמן חלף, איני יודעת כמה זמן. ואז הופיע במקום איש ביטחון של אל על. אני הבחנתי בו רק כצל שנע שם. פורש בשטח פריטים כמו סרטי המתנה לתורים. ואז הוא ניגש אליי. להביא לך מים? שאל. נתתי בו מבט כמי שאינה מבינה כלל מה הוא אומר. הוא רץ והביא לי כוס מים. ומאותו רגע פרש חסותו עליי. הוא דאג שאשב וכוס המים תהיה מלאה עד גדותיה כל פעם מחדש. הוא דאג שלא אטרח להגיע לתור כלל. הוא שלח את המזוודה שלי. הוא דאג לי לכרטיס עלייה למטוס. והנה הוא שוחח עם מישהו - ואי משם הופיע מי, שליווה אותי למועדון אל על. הושיב אותי על כורסה. ככל הזכור לי הייתי לגמרי לא מחוברת. הבטתי סביבי, מבעד לדמעות הזולגות, ולא הוצאתי מילה מהפה.

ואז ניגשה אליי אחת הנוסעות. להכין לך כוס תה? אמרה, חכי רגע, אני מיד חוזרת. אחרת ניגשה ושמה יד על שכמי. זה יסתדר בסוף, אמרה, בניסיון לנחם אותי. והם אף לא ידעו על מה ולמה.

וכך במשך שעות שהותי שם, ניגשו אליי שוב ושוב ישראלים שלא ידעו כלל מי אני ועל מה ולמה אני בוכה, וחזרו ורק ביקשו לטפל בי ולנחמני. וכך היה בדרכי לטיסה, וכך הייתה הדיילת. עד שירדתי מהמטוס ונפלתי לזרועותיו של אחי שהמתין לי בשדה.

אירוע זה שנחרת בי לכל חיי הותיר בי את המחשבה, שאחרי כל הביקורת שלנו על עצמנו, על חספוסנו, חוסר הנימוס האלמנטרי שלנו, תרבותנו הקלוקלת, ועוד כיוצא באלה מרעין בישין שבהם לקינו - עדיין יש לחברה שלנו סולידריות חברתית מיוחדת במינה, והיא עדיין עימנו.

יש איתנו ישראלים נפלאים, עם לב ורצון לעזור לזולת, וברגעים קשים, הנה הם כאן, לצידנו.