בפסגת הקילימנג'רו

הרגע הישראלי שלי היה דווקא הרחק מישראל, אי־שם בפסגת הקילימנג'רו באפריקה. אינני מטפס הרים, אבל חיידק הטיפוס אחז בי לפני כמה שנים כטייל ותיק וחובב טבע מושבע. אחרי שעשיתי טרקים בעולם, הגעתי עד מחנה הבסיס באוורסט (5,362 מטר) והעפלתי לרכס הקצ'קר בטורקיה (3,937 מטר) – החלטתי להרחיק עד פסגת הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה (5,895 מטר).

בפברואר 2015 יצאנו אשתי ואני וזוג חברים לאפריקה. הטרקים הקודמים אולי הכינו אותי פיזית למסע, אך לא היו דומים כלל לטיפוס על הקילימנג'רו שבצפון טנזניה. המסע החל בטמפרטורה של 30 מעלות, וככל שהתקדמנו התקרר, ותנאי השטח הפכו קשים יותר. אחרי שלושה ימי הליכה הגענו לחוויה המאתגרת מכולן — הטיפוס לפסגה.

בחצות יצאנו לדרך. קור, בחוץ ירח מלא, ששקע בהמשך, ואנחנו מטפסים בשביל תלול על דרדרת אבנים אל הפסגה הראשונה. ככל שחלפו השעות נעשה קר יותר והטמפרטורות צנחו עד מינוס 10 מעלות, נעשה חשוך יותר וכל אחד התכנס בעצמו והתמודד עם הקושי והמשברים שהיו בדרך (כמו מי השתייה שקפאו בתיקים). היה זה אחד הלילות הארוכים בחיי, והדבר שהכי רצינו היה לראות את האור הראשון של הבוקר.

ספרנו צעדים, דקות, שניות, עד שבשעה 5:20 שי, חבר שלי, צעק: "אני רואה את אלוהים", ועלה האור הראשון. באותו רגע, למרות שנותרו עוד ארבע שעות טיפוס, היה כבר ברור לי שנגיע. שנצליח. לאחר שש שעות של הליכה סיזיפית, הגענו עם זריחה למרחק 200 מטר מהפסגה. 200 המטרים האחרונים, יאמר כל מטפס, הם הקשים ביותר. עשינו אותם בהליכה איטית במשך שעתיים, והגענו. פסגת הקילימנג'רו נקראת בסוואהילית "אוהורו", שמשמעותה חירות, ואכן תחושת החופש וההישג הייתה עצומה, וכך גם ההבנה כמה אדיר הוא הטבע וכמה קטן אתה מול איתניו. כשהגענו לפסגה, שלפנו מהתיק את דגל ישראל ופרשנו אותו. אולי האוויר הדליל גרם גם לציניקנים שבנו להפוך לפטריוטים, אבל ברגע הזה הרגשתי הכי ישראלי בעולם.