ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דנה קופל
    המוסף לשבת • 10.05.2016
    "אין דבר שלא מבצעים. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא"
    הם היו בבופור, בפיגוע במשגב עם, בחיסול חוליות מחבלים ובסיכולים ממוקדים, וגם הפעם, כשסיירת גולני קראה - הם התייצבו לקראת כנס לוחמי הסיירת הפגשנו ארבעה ממפקדיה המיתולוגיים: האלוף משה קפלינסקי, תא"ל גיורא ענבר, תא"ל צ'יקו תמיר, והסמפכ"ל זהר דביר שיחה על מבצעי גבורה, על מסורת קשוחה, על הרמטכ"ל איזנקוט, על הילדים שהתגייסו לחטיבה ועל הגעגועים לריח הזיעה
    חן קוטס־בר | צילום: דנה קופל

    לפני כמה שנים שאלו את משה ("קפלן") קפלינסקי על התפקיד הבא שהיה רוצה למלא. "התפקיד הכי טוב בצבא ושאליו תרצה לשאוף", אמרו לו. קפלינסקי, באותם ימים, ישב על כיסא סגן הרמטכ"ל. היה מתבקש שיגיד שהוא שואף לעלות למעלה, לעמוד בראש המטה הכללי. אלא שקפלינסקי הפתיע. לו זה היה משוחרר מחוקי הפיזיקה, אמר, הוא היה בוחר לחזור ולהיות מפקד סיירת גולני.

     

    "פחות 20 קילו ו־30 שנה אני מוכן לעשות את זה גם היום", אמר השבוע. לפני תשע שנים בחר לעזוב את הצבא והיום הוא מנכ"ל "נשר". עברו יותר מ־30 שנה מאז פיקד על הסיירת. "אם היו אומרים לי 'קח את עצמך, תחזור לסיירת', בכיף הייתי חוזר".

     

    ביום שני הקרוב (16 במאי) יתקיים בקיבוץ נען כנס של לוחמי סיירת גולני לדורותיהם ובני המשפחות השכולות של היחידה. לקראת הכנס הפגשנו ארבעה שפיקדו על הסיירת בשנות ה־80 וה־90 והפכו בעצמם לסמל: תא"ל מיל' גיורא ענבר, תא"ל מיל' משה ("צ'יקו") תמיר, ניצב זהר דביר, היום סגן מפכ"ל המשטרה וקפלינסקי, אלוף במילואים. הם הכירו כשמילאו תפקידים שונים בחטיבת גולני: ענבר היה מפקד של קפלינסקי. בהמשך קפלינסקי היה מפקד של ענבר. קפלינסקי פיקד גם על תמיר ועל דביר ותמיר היה מפקד של דביר. "הלכנו שנים יחד", אמר קפלינסקי.

     

    "השיחה הזאת לא הייתה מתנהלת איתנו, אם היו מקימים את המתים", פתח תמיר. "אם היו מקימים את המתים, הזכות להיות סביב השולחן הזה לא הייתה שלנו. היו כמה לפנינו".

     

    דביר מקבל בקבוק שמפניה מאלוף הפיקוד איציק מרדכי אחרי עוד חיסול חוליית מחבלים
    דביר מקבל בקבוק שמפניה מאלוף הפיקוד איציק מרדכי אחרי עוד חיסול חוליית מחבלים

     

     

    שישה ממפקדי הסיירת נהרגו בקרב. שניים מהם שעה שהובילו את הסיירת. בסך הכל היו ליחידה יותר מ־90 חללים, מספר עצום יחסית לגודלה הצנוע. "אני מסכים עם צ'יקו", אמר קפלינסקי. "הטובים לא איתנו. גם ארז גרשטיין (שנהרג ממטען צד בלבנון ב־99'), גם אמיר מי־טל (שנהרג ב־88' בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים). אין לי ספק שהם היו מתמודדים ראויים מאוד בשנים האחרונות על תפקיד הרמטכ"ל. אני חושב שלולא האובדן הזה המטה הכללי ב־15 השנים האחרונות היה נראה אחרת ולדעתי הרבה יותר טוב. ואלה, ארז ואמיר, רק שתי דוגמאות".

     

    ביום ראשון האחרון, ארבעה ימים לפני יום הזיכרון הרשמי לחללי מערכות ישראל, נערך טקס זיכרון צנוע בחדר ההנצחה בבסיס הסיירת במחנה שרגא הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות. זה טקס אינטימי, שנערך כל שנה. "אני מסתכל בעיניים של האנשים שעל הקיר", אמר ענבר, מכוון לתמונות המתים על קיר הזיכרון, אחרי שהיה בטקס. "אני כבר לא איש צבא. ואני שואל 'מה מצדיק שילד יהיה על קיר ולא יהיה עכשיו אצל הוריו?'

     

    "תמיד אנחנו אומרים ש'במותם ציוו לנו את החיים'. כשאני עומד לבד עם עצמי אני אומר 'זה בולשיט'. כי הם, כולם, היו מעדיפים להישאר בחיים ואני בטח הייתי ישן יותר טוב וחי יותר טוב עם עצמי, אם הם היו בחיים. לא הצלחתי, עד היום, ב־60 שנותיי, לייצר את העור של פיל שייתן לי להרגיש בסדר בטקס יום הזיכרון. תמיד יש לי איזו הרגשה שהמשפחות השכולות מסתכלות עליי בעיניים ואומרות 'למה הוא עומד כאן, והבן שלנו בארון?'"

     

    כולם כבר לא צעירים. בשנה שעברה מלאו לדביר, הצעיר שבחבורה, 50. שלושה מהם – קפלינסקי, תמיר ודביר – ממעטים להתראיין. בכל זאת, הקריאה לדגל בשם הסיירת גרמה לכולם להתייצב. ישבו בראיון כתף אל כתף. משלימים משפטים האחד של השני, צוחקים מאותן בדיחות. אמרו שיוכלו להישאר רק שעתיים, אבל הסיפורים זרמו ואפילו הזמן פתאום לא דחק. "לכל אחד מאיתנו יש פינה חמה בלב למקום הזה", אמר דביר על הסיירת. "זו הייתה אימפריה, סיירת מהוללת, מושא להערצה בחטיבה ומחוצה לה. לא היה מצב כזה לחזור בלי לבצע את המשימה".

     

    המפקד תמיר. "הסיירת משכה את החטיבה"
    המפקד תמיר. "הסיירת משכה את החטיבה"

     

     

    ענבר: "המיתוג של סיירת גולני היה לחימה. סיירת מטכ"ל היו אלופי המודיעין וה'שושו'. אנחנו היינו לוחמים. בכל מקום שרצו לחימה, אשכרה לקחת נשק ולהרוג אנשים רעים – זה היה סיירת גולני. סיירת זה לוחמים. מסתכלים לאויב בעיניים והורגים אותו".

     

    על ארבעתם אומר קפלינסקי שהם "דור לבנון". ככה הוא גם מסביר את הקשר ההדוק ביניהם לאורך כל כך הרבה שנים.

     

    "הסיירת הייתה יחידה שהובילה את הלחימה בלבנון", מסכים תמיר. "היא קבעה את הסטנדרטים של הלחימה. היא זו שכל פעם המציאה את תורות הלחימה החדשות, שכל פעם מתחה את גבול היכולת של צה"ל ואת המעטפת שלו קדימה. בתקופה שבה לבנון הייתה החזית העיקרית ושבה נלחמנו, סיירת גולני הייתה היחידה המובילה במשך הרבה מאוד שנים. זאת הייתה ה־יחידה שלקחה לקצה את הכל".

     

     

    קפלינסקי )שני משמאל( בטקס על הבופור אחרי שחזר מהפציעה בקרב
    קפלינסקי )שני משמאל( בטקס על הבופור אחרי שחזר מהפציעה בקרב

     

     

    מטכ"ל זה שו–שו. אנחנו לוחמים

    כולם גדלו בגדודים של גולני, לסיירת הגיעו כבר כדי לפקד עליה. גיורא ענבר, 60, היה הראשון. בן קיבוץ גבע שנשר מקורס טיס והתגלגל לגולני. גם אבא שלו שירת בחטיבה. "כל מה שעניין אותי היה להיות מפקד הסיירת", הוא מודה.

     

    הוא פיקד על הסיירת מ־79' עד 81'. אז התחיל להתבסס מעמדה של הסיירת ככוח משמעותי – גם בגלל המצב המתוח בגבול הצפון, וגם אולי בגלל החיבה המיוחדת שחש אלוף הפיקוד באותם ימים, יאנוש בן גל המנוח, ליחידה. בתקופתו של ענבר הגיעה הסיירת ליותר מ־300 לוחמים. הם עשו אינספור מבצעים.

     

    בין השאר נקשר שמם במבצע ההשתלטות על המחבלים שחדרו לבית הילדים בקיבוץ משגב עם באפריל 1980. אירוע קשה שנצרב בזיכרון הציבורי. "סיירת גולני, עם צוות ההתערבות הקטן שלה שהיה שם, נכשלה בפריצה הראשונה למשגב", מתאר ענבר. במהלך הפריצה הזו נהרג חובש הסיירת, אלדד צפריר. "אני הגעתי אחרי הפריצה הזאת, והיה ברור לכולם ש'עכשיו מביאים את סיירת מטכ"ל'".

     

    זה דיון היסטורי שמעורבים בו מועקה וכאב לב. בין השאר על הקרדיט שלקחה סיירת מטכ"ל על האירוע. "הפריצה השנייה התבצעה כשסיירת גולני נכנסה פנימה עם מטכ"ל", הדגיש השבוע ענבר. "אנחנו קיבלנו את החדר של התינוקות שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכל. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ומדוגמים, ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת שלנו מכל מיני צוותים ששמעו שיש אירוע, והגיעו. לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה עם מטכ"ל. זאת סיירת גולני".

     

    משה קפלינסקי, 59, התגייס ישירות לגולני. "בבקו"ם כולם חשבו שאני מטורף", הוא נזכר. אלה היו ימים אחרים, שבהם רק מיעוט רצה לשרת בחטיבה. "בתור חייל אתה שומע על הסיירת", הוא אומר, "אתה רואה את האנשים של הסיירת מסתובבים. להיות מפקד הסיירת זה דבר שאתה שואף אליו".

     

    שבועיים אחרי שהחליף את גוני הרניק בפיקוד על הסיירת, בקיץ 1982, פרצה מלחמת שלום הגליל. אז גם התחולל הקרב על הבופור, אחד מסמלי הסיירת שהפך סמלה של מלחמה שלמה.

     

    קפלינסקי נפצע באורח קשה בשלב הראשון של הקרב, למרגלות הבופור. הוא פונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. בהמשך התאושש וחזר למלחמה. הרניק שבא להחליף אותו בפיקוד על הסיירת, נהרג בכיבוש הבופור. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מלוחמי הסיירת.

     

    "הסיירת התאמנה על הבופור עוד בתקופת גיורא", סיפר השבוע קפלינסקי, "היה ברור שזה יהיה של סיירת גולני, לא הייתה שאלה. הקרב על הבופור הוא אירוע מכונן בהוויה הישראלית. הוא הפך סמל לאומי, לא בהכרח מסיבות טובות ושאנחנו התכוונו אליהן".

     

    הרבה שנים טענו שהייתה שם פאשלה.

     

    "אני לא חושב שזאת פאשלה. לא חשבתי ככה מהיום הראשון. זה היה קרב קשה מאוד, שילמנו שם מחיר כבד, אבל בסוף הסיירת ביצעה את המשימה. לדעתי גם בדיעבד, אם חושבים על המלחמה ההיא, היה מקום לכבוש את הבופור.

     

    "הגדולה של הסיירת, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם יחסית ליחידות אחרות שאנחנו מכירים, יחידות מיוחדות – זה לא הקרב על הבופור, אלא הבוקר שאחרי הקרב. וזה שהסיירת עם שישה הרוגים, עם מפקד נערץ שנהרג שם, עם עשרה פצועים, עם שדרת פיקוד חדשה לגמרי – עולה בבוקר על הנגמ"שים ונלחמת עד ביירות בלי לעצור לדקה. קיבלנו שם מכה קשה מאוד אבל החיילים המשיכו".

     

    קפלינסקי מדבר על "צבר של דברים" שהשפיעו על המקום שרכשה לעצמה הסיירת: העובדה שמכורח הנסיבות פיקוד צפון היה באותן שנים במרכז העשייה, ההבנה של מפקדי חטיבת גולני לאורך השנים שהסיירת יכולה לגייס את המצוינים שבלוחמים וגם הרוח המיוחדת שאפיינה את אנשיה. "אחוזי ההתנדבות לחטיבת גולני הלכו ועלו עם השנים, וזה בעיקר לדעתי בזכות האבן השואבת של סיירת גולני", הוא מאבחן.

     

    תמיר: "כשמסתכלים על הקפיצה שגולני עשתה בכמה עשורים, לסיירת היה תפקיד מאוד מרכזי בזה. סיירת גולני 'משכה' את חטיבת גולני".

     

    תקראו לזה "ראש קשה"

     

    כמו קפלינסקי, גם צ'יקו תמיר, 52, התגייס ישירות לגולני. הוא הגיע לפקד על הסיירת בשנת 89' ומצא "יחידה בשיא תפארתה. דחפתי ונדחפתי לשם, עד שקיבלתי את התפקיד", הוא מחייך.

     

    שלוש שנים אחריו הגיע לשם זהר דביר, 51. "היית אומר 'סיירת גולני' בנשימה אחת עם שייטת ושלדג, למרות שהיא הייתה סיירת חטיבתית", הוא אומר להבדיל מיחידות מטכ"ליות, "והסיירת הגיעה לזה בזכות ולא בחסד".

     

    את המבצע הראשון שעליו פיקד, "איילת השחר", סיכול ממוקד בתוך לבנון, ייעד מפקד האוגדה גבי אופיר, איש גולני, לסיירת הצנחנים. "היה יום גשם מטורף. כל הארץ הייתה פקוקה", משחזר דביר. "שאלתי איפה גבי, אמרו לי שהוא ביום השתלמות בתעשייה האווירית, ליד נתב"ג. נסעתי אליו. לקח לי אולי שלוש שעות, בכל הפקקים. והגעתי אליו ואני נוטף מים. ואני אומר לו, 'איך יכול להיות שאנחנו, סיירת גולני, של פיקוד צפון, טוחנים, נמצאים בתוך לבנון, ואתה נותן מבצע כזה לסיירת צנחנים ואתה גם עם כומתה חומה?' המבצע חזר אלינו.

     

    "היה שלב מסוים שהרגשתי שבגלל שאנחנו עושים הרבה מבצעים וביותר מ־50 אחוז מהם הגענו למגע – חיסול חוליות מחבלים, סיכולים ממוקדים, חטיפות – החדירות האלה הופכות למין חצי טיול שנתי. חששתי כבר משאננות יתר ועצרתי הכל לחודש וחצי. אמרתי 'לא נכנסים למבצעים', כדי לבנות מחדש את המתח".

     

    המסלול של הסיירת באותה תקופה, לפני שהפכה להיות חלק מהגדס"ר, גדוד הסיור של החטיבה, נחשב לאחד הקשים גם מבין היחידות המיוחדות. חמלה לא הייתה שם. "אני לא יודע מה קורה היום", אומר קפלינסקי, "אבל אז הייתה מסורת שאין דבר כזה שחייל מקבל כנפי סיירת בלי לעשות שורה של תרגילים 'מסכמים'. המסכמים הם מאוד־מאוד קשים. ברמת הצוות ואחר כך ברמת הפרט הבודד. הם קשים מקצועית, פיזית, נפשית. כולל הרבה מאוד הליכות, ניווטים, משקלים, חוסר שינה.

     

    "בהרבה מקומות מעגלים פינות. בסיירת גולני אני לא מכיר מקרה שבתקופה הזאת עיגלנו פינות. והגענו לשיא" - הוא עוצר רגע – "עם צוות שרק ירד מהמלחמה, מלחמת לבנון הראשונה. צוות של הבופור. צוות שנהרגו לו שני חיילים. עכשיו יש דיון, האם הוא הולך לתרגיל מסכם לפני שהוא מקבל את סיכת הלוחם, או שמה שעבר על החיילים בבופור ובלחימה שאחרי זה מספיק. בהרבה מקומות בצבא ההחלטה הייתה ברורה. היו אומרים 'עשיתם את שלכם, אתם כבר אחרי הזמן הכרונולוגי של סיום המסלול, המלחמה עיכבה אתכם, נלחמתם ואיבדתם חברים, מה יותר מזה? מגיע לכם'. אבל לא. הצוות הזה עשה מסכם מלא".

     

    אתה זוכר איך הודעת להם?

     

    "זאת הייתה שיחה טעונה מאוד. 'למה אנחנו צריכים לעשות מסכם? לא עשינו מספיק בשביל לקבל את הסיכה הזאת?' שלושה חודשים הם היו בלבנון ובשבוע הראשון שהם יוצאים החוצה – אני שולח אותם לעשות מסכם, 120 קילומטר. ואני הולך איתם בסוף המסע עם האלונקות – אני לא סוחב אבל אני הולך איתם – כדי שהם יוכלו לקלל אותי. והם עושים כמה פדיחות במסע, והם עושים מסכם חוזר.

     

    "עכשיו, יש כאלה שיגידו 'ראש קשה', יש שיגידו חוסר אנושיות. אני חושב שזאת הרוח שהלכה לאורך כל השנים בסיירת. זה מה שעשה אותה למה שהיא. הרוח הזאת שאין דבר שלא מבצעים, או שבוחרים משימות. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא. אני לא זוכר שום תקופה שסיירת גולני אמרה 'לא, זה לא מתאים לנו'. נכון, אנחנו יחידה מיוחדת, אבל אנחנו לא בוחלים בשום משימה".

     

    זאת אותה הגעה אל הקצה שאליה כיוון גם תמיר בתחילת השיחה. "התחלנו לעשות מבצעים באזור החרמון הסורי", הוא מספר, "בגבהים ובמזג אוויר קיצוני שלא היה לנו הרבה ניסיון בו באותו זמן. והתחלנו לעלות לחרמון לעשות 'ניסוי־וטעייה' ועשינו אימונים בתנאים מאוד־מאוד קשים, שאם אני מסתכל אחורה אז הם היו מסוכנים ולא אחראיים. כולל זה שאנשים נפגעו.

     

    "זה חלק מהאווירה שהייתה אז ביחידה, שכל דבר אנחנו צריכים לעשות הכי טוב. זאת לא הייתה איזו מסכת התעללויות ללא היגיון. היה היגיון ביחידה הזאת שאמר שאנחנו, אין דבר שעומד בפנינו. הכל אפשרי. לכל אחד מאיתנו, בתקופה שלו בסיירת, יצא לפתח תחום שהפך אחר כך יותר ויותר נחלת כלל הצבא".

     

    ענבר: "חשבנו שכדי שהחייל ייצא טוב צריך לקרוע לו את הנשמה. בימי שישי, לפני שהחיילים היו יוצאים הביתה, היינו נותנים להם לרוץ 14 קילומטר, עם סחיבת פצוע, עם ציוד. הסיירת הייתה מתאמנת ב'שטח אש 100'. בכניסה היה כתוב שם 'הרמטכ"ל לא יודע, אלוהים לא שומע, ברוך הבא לשטח מאה!' התפיסה הייתה שאם אתה רוצה להיות לוחם, אתה צריך להרוויח את זה".

     

    בדיעבד, חלק מהדברים נראים להם היום קיצוניים מדי. למשל, כל הנושא של "שבוע רעב", שבו זוג לוחמים היה מקבל מנת קרב אחת לשבוע, כשמוציאים ממנה את כל הסוכרים, בין השאר חלבה, סוכריות וסוכר. "בתיק של ה'סדרה' היה כתוב שצריך ליצור 'ניגודים'", מתאר דביר. "הרעב לא מספיק כדי לשבור את הלוחמים נפשית, אז הסגל צריך לעשות לידם על האש, כשהם נלחמים על השמן של הסרדינים. זה מפתח חייל יותר עמיד? לא נראה לי".

     

    כשדביר היה מפקד הסיירת החל השינוי ביחס לחיילים במסגרת ההכשרה, שינוי תפיסה שחל בכל צה"ל וגם בסיירת. דביר החליט לפרסם חוברת ובה רשימת כללים של מותר ואסור. בין השאר, הוא אומר, ביטל את שבוע הרעב במתכונתו הישנה. בתמורה גמל לו אחד הצוותים במרד. מפקד הצוות, שצמח בסיירת, חשב שהוא צריך לחנך את הלוחמים על ברכי אותה מסורת שעליה גדל.

     

    "אני בעד ראש קשה ולעשות לוחמים קשוחים, אבל יש גבול", אומר דביר ממרחק הזמן. "באותה תקופה בטירונות של סיירת גולני אנשים ישנו שעה בלילה. היום צריך אישור אלוף כדי שחייל יישן פחות משש שעות. כשבדקתי סטטיסטית ראיתי ש־50 אחוז מאלה שהתחילו בסיירת נשרו בגלל פגיעות פיזיות. אלה ששרדו היו בעיקר כאלה שהצטרפו כבר אחרי הטירונות. בסוף טירונות אנשים היו מסתובבים כמו זומבים.

     

    "בחוברת הודעתי שחייל לא יסחוב יותר מ־50 אחוז ממשקל גופו, שצריך להקפיד על שעות שינה מסודרות, על יחס ללוחמים. לא לתת להם מכות, לא לסטור להם. גם זה היה. פעולות פיזיות שמשפילות חיילים. וזה לא היה רק אצלנו".

     

    לוחם עם פרוטזה

     

    דביר השתחרר מהצבא מיד כשסיים לפקד על הסיירת. "קפלן היה היחיד שהיה יכול להשאיר אותי בצבא", הוא אומר. "זהר היה בהתלבטות שלו ואנחנו שיחררנו לו חבל", משיב קפלינסקי.

     

    כל האחרים המשיכו בקריירה צבאית עוד שנים רבות ועבדו עם הסיירת גם בתפקידים הבאים שלהם. "כמח"ט אתה מסתכל על הסיירת כבר בעיניים אחרות", אומר תמיר על השנים שבהן היה מפקד חטיבת גולני. "אתה מפעיל אותה ואתה לומד עליה עוד הרבה דברים כשאתה מסתכל על היחידה מבחוץ".

     

    "היינו בעזה", הוא מפרט. "הביא אותי דורון אלמוג ואמר, 'יש פה איזה חבורה בעומק סג'עיה, שמייצרת ועושה את כל הקסאמים. משפחה שלמה. 12 מחבלים'. רפי מילוא היה אז מפקד הסיירת. אנחנו מוציאים שיירה של ג'יפים, נוסעים בלילה, חשוך, צמוד־צמוד. לא שמנו לב שכיסו את הדרך בעפר. אני עוקב אחרי הכוח במזל"ט ופתאום אני רואה את הג'יפ הראשון נתקל בערימת העפר ואחריו כל הג'יפים, אחד אחרי השני. זה עף ימינה, זה שמאלה, מתגלגלים על הכביש. תוך ארבע דקות יש לי כבר שבעה פצועים. ואני רואה פתאום שמתוך הג'יפים מתחילים לפתוח דלת צדדית, עוד דלת, לוחמים הולכים, קצת מטושטשים, מתחילים לדבר בקשר, כולם עם סימנים כחולים. ראיתי אותם למחרת באור יום עם ידיים נפוחות מהתאונה. וכל הסיירת מסתדרת בטור.

     

    "היה להם עוד איזה קילומטר לרוץ עד היעד. הם היו צריכים לטהר את הבניין וזה רחוב שיורים בו, מכל הכיוונים. רצה כל הסיירת. בטור. מגיעים עד המבנה. מוציא להם המחבל ילדה החוצה. העין שלה חצי שפוכה. אומר, 'זאת הבת שלי, פה יהיה ג'יהאד. כל הילדים ימותו'. ואנחנו מקבלים ידיעה שכל הילדים והנשים בקומה הראשונה. ולמעלה המבוקשים מתארגנים ללחימה.

     

    "הגעתי למבנה ואני מתכונן לאפשרות לירות עליו נ"ט. אומר לי מפקד הסיירת, ואומרים לי מפקדי הצוותים ומפקד הגדס"ר, 'אנחנו לא מוכנים. יש ילדים בבית. אף אחד לא יירה פה לא פגזים של טנק ולא כלום. אנחנו נפרוץ סלקטיבית'. אמרתי להם, 'תשמעו, זאת החלטה קשה. זה סיכון אדיר של הכוח. אם ככה, בסדר, אני אהיה בכוח הפורץ, אבל אני מבקש שתדברו עם הלוחמים. וכל מי שלא רוצה לעשות את זה, הוא לא חייב'".

     

    בסופו של דבר הכוח פרץ לבניין בירי סלקטיבי. "הלוחמים הוציאו החוצה את כל הנשים והילדים", ממשיך תמיר, "כדי שלא ייפגעו. במהלך הטיהור היו לנו ארבעה או חמישה פצועים בסיירת. את שואלת אותי מה אני לוקח כל פעם שאני נזכר בסיירת גולני? את זה. מעטות היחידות שהיו עובדות ככה. ואלה אנשים מנוסים שהבינו בדיוק מה מחכה להם בפנים".

     

    ויש, כמובן, את הסיפור על יואב ירום. עוד אחד שמעיד על "רוח הסיירת". קפלינסקי היה אז מפקד חטיבת גולני, דביר היה מפקד הסיירת. ירום, היום אלוף משנה ואז קצין צעיר בסיירת, נפגע ממוקש ואיבד את רגלו. אחרי שהשתקם החזיר אותו דביר להיות קצין סיור בסיירת. אבל ירום היה לא מרוצה, בלשון המעטה.

     

    "הוא בא אליי ואמר, 'מספיק, קפלן. קצין סיור זה לא בשבילי", תיאר השבוע קפלינסקי. "אמרתי לו, 'אם תרד מעשר דקות בריצת אלפיים, אני אאשר לך לחזור לפעילות מבצעית'. התייחסתי לזה בזלזול. מה, אני אתן למישהו בלי רגל להיות בפעילות מבצעית? עוברים חמישה חודשים. אני יושב ביום שישי במחנה שרגא. נפתחת הדלת, נכנס יואב ירום, כולו חול של וינגייט. הוא שם לי על השולחן נייר ואני מסתכל. אני אומר לו 'מה זה?' 'הנה התוצאה שלי. ירדתי משמונה דקות בבוחן בראור. עכשיו אתה מחזיר אותי לפעילות מבצעית'".

     

    עמירם לוין היה אז אלוף פיקוד צפון. נסעו אליו. נדרש לעניין אישור מיוחד. "אני אומר לעמירם, 'הוא חוזר'", משחזר קפלינסקי. "עמירם אומר 'איך הוא יחזור?' יואב אומר לו, 'תקשיב טוב האלוף, אני החייל הכי בטוח שיש לך. אם קורה לי משהו, יש לי פרוטזה, אני מיד מחליף'. זה מה ששבר את עמירם. ויואב עשה מאז עשרות מבצעים".

     

    לא הולכים לפוליטיקה

     

    שלושה מהם המשיכו בקריירה צבאית מפוארת: ענבר היה בין השאר מפקד שלדג, מפקד חטיבת גבעתי ("סטיית תקן", אומר לו תמיר) ומפקד יחידת הקישור ללבנון. היום הוא איש עסקים ויזם חברתי. עוסק הרבה בפעילות התנדבותית. קפלינסקי הגיע עד כיסא סגן הרמטכ"ל ואז פרש. תמיר היה בין השאר מפקד אוגדת עזה. על הקריירה הצבאית שלו מעיבה פרשת הטרקטורון, בעקבותיה החליט לפרוש מהצבא. היום גם הוא איש עסקים.

     

    דביר, אחרי שלוש שנים מחוץ למערכת הביטחון, החליט להתגייס למשטרת ישראל ולימ"מ. כשהיה מפקד הימ"מ, נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים אחרי שעצר לעזור לפצוע בתאונה אחרת. משאית פגעה בו והרופאים נלחמו על חייו. "בהתחלה לא נתנו לי סיכוי לחיות", הוא אומר. "אני יודע שקפלן אמר לגדי איזנקוט, 'תדאג שיהיה לך משוריין בלו"ז חלון, כנראה נצטרך זמן ללוויה של זהר'".

     

    בסופו של דבר השתקם והצליח לחזור לימ"מ. בהמשך היה מפקד מרחב עמקים ומפקד מחוז צפון של המשטרה. עכשיו הוא הסמפכ"ל. "אני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול", דביר מחייך. האם הוא יהיה המפכ"ל הבא? "או שכן או שלא, הכל בסדר. אני חושב שיש לנו מפכ"ל מצוין", הוא אומר על המפכ"ל רוני אלשיך ומתייחס להצנחתו מהשב"כ, "עם חשיבה אחראית ועם כושר למידה מדהים. בנקודת הזמן הנוכחית זה שהוא הגיע אל המשטרה מבחוץ זה יתרון. אני חושב שהוא מוביל את הארגון בצורה נכונה עם הדגשים הנכונים, עם ראייה חדשנית ובונה משטרה צופה פני עתיד".

     

    ארבעתם בחרו שלא ללכת לפוליטיקה. "אם היינו הולכים לפוליטיקה היית צריכה לשאול למה", אומר תמיר, "לא ההפך. פוליטיקאים ואנשי צבא לא תמיד הולך ביחד. פעם זה היה טוב".

     

    ענבר: "אני רוצה שאת הפוליטיקה יתחילו להוביל יותר נשים וצעירים ופחות גנרלים. אני לא עונה על אף אחד מהקריטריונים האלה. אני בן 60, אני לא אישה ואני גנרל לשעבר".

     

    קפלינסקי: "איתגר אותי הצד הניהולי וזה מה שבחרתי, לפחות בעת הזאת".

     

    זה אומר שאולי בעתיד תלך לפוליטיקה?

     

    "אם את שואלת היום, התשובה היא לא. אבל למדנו כבר לעולם לא להגיד לא".

     

    על גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, ארבעתם מדברים באהבה ובהערכה גדולה. גם הוא שייך למשפחת גולני, למרות שהיה מפקד פלוגת הנ"ט ועל הסיירת לא פיקד אף פעם. כשמדובר בו הם מדגישים מיד ש"לא כולם חייבים לעבור דרך הסיירת". "הרטכ"ל מצוין", אומר ענבר. "לא יכולתי לחלום על רמטכ"ל יותר טוב. אני מרגיש גאווה גדולה שהייתה לנו פעם אותה כומתה. גדי אמיץ, חף מפוליטיקה, חף ממניירות של תקשורת ושל לרצות מישהו. הוא הולך בדרך שהוא חושב שהיא נכונה ולא נותן לאף אחד להפריע לו. בתקופה כזאת צריך לברך שגדי שם".

     

    קפלינסקי: "כמה אנשים רצו לקבל את חוות דעתי על הבחירה בו. אני אמרתי ככה, 'אני שם את הראש שלי על גדי במקומות שאני לא שם את הראש שלי על עצמי'. הרמטכ"ל הנוכחי, כבר כשהוא היה מ"פ הוא הסתכל בעיניים של מח"ט וכשהוא היה מח"ט הוא הסתכל בעיניים של אוגדונר. אצל גדי מעולם הדברים הקטנוניים שאנחנו כל כך גאים בהם לא דיברו אליו. ואני מצטרף למה שאמר גיורא: התברכנו".

     

    הם כמעט לא מעורבים במה שקורה היום בצבא. לפרשת החייל היורה, למשל, לא רצו להתייחס. "אנחנו סומכים על הצבא והעומד בראשו", הסתפק קפלינסקי.

     

    תמיר: "הרמטכ"ל יטפל בזה".

     

    דביר: "מתוך היכרות עמוקה עם הרמטכ"ל, אנחנו סומכים עליו".

     

    כשנפגשנו געשה התקשורת סביב נאומו של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. בהמשך התעוררה הסערה סביב דו"ח המבקר ומבצע צוק איתן. "מתחיל עליהום מאנשים שלא מגיעים לקרסוליים שלו ולפטריות שיש לו בין האצבעות של הרגליים", אמר ענבר על אלה שתקפו את האלוף גולן. "אורן חזן? סמוטריץ'? זה איום ונורא. אני סומך על יאיר שהוא מספיק חזק שזה יעבור לו ככה מאחורי הגב. הגענו למצב שבו הצבא הוא המבוגר האחראי".

     

    לגבי דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן" וחילופי הדברים בין אלוף פיקוד הדרום לשעבר, סמי תורג'מן, לבין סגנו במהלך המבצע, האלוף במיל' יום טוב סמיה, סביב מה שכינה "פסטיבל הצל"שים" אמר ענבר: "צנחן ושריונר רבים ביניהם, ניתן להם להפגין את חוסר הטקט שלהם אחד עם השני. למה גולנצ'יק צריך להתערב?" כל השאר סירבו להתייחס.

     

    הם עדיין חושבים שגם בעידן הנוכחי יש מקום ליחידה כמו סיירת גולני. "השטאנץ של לוחמי הסיירת הוא שטאנץ מנצח, לא יעזור כלום", אמר דביר. "לוחם עמיד, מקצוען, חותר למגע. זה משהו שלא איפיין רק את הסיירת אלא את גולני כחטיבה".

     

    קפלינסקי: "לצערי במציאות של מדינת ישראל תמיד צריכים יחידות שיודעות להילחם ולקבוע סטנדרטים ולהרחיב את מעטפת הביצועים ולמשוך אחריהן יחידות אחרות, שיידמו להן. זה התפקיד של סיירת גולני לאורך הרבה שנים".

     

    להשלים את הסרייה

     

    הבן של קפלינסקי שירת בסיירת גולני. הוא עוד עשה את המסלול הקשה והמייסר שעליו סיפרו. יש לו בן נוסף שהתחיל את השירות בגולני ועבר למודיעין, בגלל בעיות בריאות. "כאבא", מודה קפלינסקי, "זה מאוד קשה. בכלל אני חושב שהצבא מתחלק לשניים: עד שהבן שלי התגייס ואחר כך. עד שהוא התגייס זה היה יותר כיף. אחר כך זה כבר היה יותר דאגות".

     

    לתמיר יש בן שהוא קצין באגוז. לענבר בן אחד ששירת בשלדג. הבת ושני הבנים הנוספים שירתו גם הם באגוז של גולני. הבת הבכורה של דביר הייתה מדריכת קליעה בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. יש לו בן שהוא קצין באגוז ועוד בת צעירה שהוא מקווה שתתגייס לחטיבה ו"תשלים את הסרייה".

     

    לעובדה שלתמיר, לדביר ולענבר יש עכשיו ילדים באגוז, ולא בסיירת, הם מתייחסים בחיוך. עם העובדה שבאגוז נועלים נעליים אדומות, כמו בצנחנים דווקא, וחובשים כומתה חומה, של גולני, כבר יותר קשה להם להתמודד. "אנחנו אמרנו לילד 'תשמע, אנחנו נתייחס לנעליים האדומות כמו לנעליים עם בוץ'", אומר דביר.

     

    ענבר: "אנחנו אמרנו לו, 'תחלוץ, תחלוץ ותשאיר בחוץ'".

     

    בכל פעם שדביר מסיע את הבן שלו לצבא, הוא עובר בכוונה דרך המבנים של הסיירת. יש להם, הם אומרים, לכולם, איזו צביטה בלב כשהם רואים את השער של הבסיס בשרגא. מן "קוועץ'" כזה. "געגועים", אומר קפלינסקי, על מה שהוא מרגיש ברגעים האלה. "געגועים לאנשים, לתקופה אחרת, לציונות נקייה. ולריח של הזיעה". ¿

     


    פרסום ראשון: 10.05.16 , 20:16