{ }
ראשון 15 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אניה בוקשטיין. "התקרה בישראל היא תקרה נמוכה. אין פה שפע. אז ברור שאני פונה החוצה"
    7 ימים • 12.05.2016
    נערה עם קעקוע דרקון
    אוטוטו ייחשף התפקיד הסודי שלה ב"משחקי הכס", אבל אניה בוקשטיין, 34, לא מרשה לעצמה לנוח על זרי הדפנה. עם אלבום חדש בדרך ושלל פרויקטים בחו"ל, היא מספרת כיצד הגיעה לסדרה המדוברת בעולם, מתי היה הרגע המפחיד בחייה, ומה צריך לקרות כדי שהיא תעשה ילד
    איתי סגל, צילומים: דניאל קמינסקי

    עשר דקות לתחילת הראיון, ציפור קטנה מתעופפת דרך החלון אל הסלון של אניה בוקשטיין ומתיישבת בנחת על הכורסה. היא לא מצייצת, רק רוכנת קדימה ובוהה. זאת הפעם הראשונה מאז שבוקשטיין עברה לגור כאן שמשהו כזה קורה, היא מדגישה, ובהתרגשות ששמורה רק לאורחים בלתי צפויים שואלת: "זה בטח אומר משהו, לא?"

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    נדמה לי, אני מצנן את ההתלהבות, שהיא צריכה לחרבן עלינו כדי שנוכל להתרברב במזל טוב. בוקשטיין מתקרבת אל הציפור ומביטה בה בריכוז כזה עד שנדמה שעוד רגע היא גם תציע לה משהו לשתות. הציפור מפנה אליה את מבטה כמו מהנהנת ומתעופפת החוצה. בוקשטיין לא מספיקה להיפרד, אבל ביקור באתר שמפרש אמונות תפלות מגלה שציפור הנכנסת לבית – כל עוד היא לא עושה את זה דרך הדלת – היא סימן למזל טוב.

     

    השנה הזאת הייתה כל כך טובה לבוקשטיין, שאני חושד שאם היצ'קוק היה חי כיום, הוא היה מביים אצלה בבית את סרט ההמשך שלו ל"הציפורים". בוקשטיין סוגרת – או פותחת, תלוי מתי הצטרפתם – שנה מפוארת של עשייה. תפקיד ראשי בסדרה מצליחה ("כפולים"), מופע פסנתר, אלבום חדש, ובעיקר — תפקיד מפתיע בעונה החדשה של "משחקי הכס".

     

    בהמשך יתברר כי על אותה כורסה שעליה נחה לה הציפור, צולם לפני שנה האודישן לסדרה המדוברת ביותר בעולם, בסודיות ובחשאיות שמתעלות אפילו על אלה של הקג"ב. אודישן מהסוג שמשמיד את עצמו תוך כדי ההקלטה. בוקשטיין נזהרת מלדבר על התפקיד ב"משחקי הכס" משלל סיבות. המרכזית שבהן היא החוזה האוסר עליה לספר, לרמוז, לנשום או להמחיז בפנטומימה כל דבר שעלול להסגיר משהו מעלילת העונה החדשה. היא העריצה את "משחקי הכס" עוד הרבה לפני שהוזמנה לשחק בה ויודעת שצופיה מסוגלים להיות קשוחים מאוד בכל הקשור לספוילרים.

     

    בוקשטיין בטריילר ל"משחקי הכס". "בעונה הראשונה שלחתי אודישן וזה לא קרה. אז שלחתי אודישן אבל זה לא קרה. והנה זה חזר אלי"
    בוקשטיין בטריילר ל"משחקי הכס". "בעונה הראשונה שלחתי אודישן וזה לא קרה. אז שלחתי אודישן אבל זה לא קרה. והנה זה חזר אלי"

     

    אבל זה לא רק זה. מטבעה, בוקשטיין משתדלת לחגוג את עצמה כמה שפחות. "כן, זה מרגש מאוד, אבל בוא נירגע, זה לא שאני חאליסי החדשה. 'משחקי הכס' הגיעה אחרי המון־המון עבודה קשה. צילמתי על הקיר הלבן בבית הרבה אודישנים. אני שולחת את לחמי כבר כמה שנים. היו הרבה 'כמעטים', וזה פרי ראשון והוא מאוד מרגש. זה חלק מהדרך שלי, וככה צריך להסתכל על זה. לפני כמה שנים, כשרק התחילו ללהק את העונה הראשונה של 'משחקי הכס', שלחתי אודישן. לא ממש ידעתי לאיזה תפקיד ובעיקר לא ידעתי, וגם העולם לא, איזה להיט הסדרה עומדת להיות. אבל אני זוכרת שכבר אז הסצנות שקיבלתי הדליקו אותי, והלכתי עם הסגנון עד הסוף. גם אז הגעתי לשלב די מתקדם, אבל בסוף זה לא קרה. והנה זה חזר אליי".

     

    איך דבר כזה מתחיל להתגלגל?

     

    "יש לי סוכן מאנגליה שעובד בתיאום מול הסוכנת שלי, זוהר יעקובסון. כל יום יכול להגיע אודישן אחר. זה יכול להיות תפקיד ב'אנה קרנינה', סרט אינדי או תפקיד ב'משחקי הכס'. לומדים את הטקסט, מתלבשים בהתאם, עושים תסרוקת מתאימה, מצלמים ושולחים. דותן, בעלי, צילם אותי כבר לעשרות אודישנים. לאט־לאט משתפרים בזה ולומדים. היום אפשר לגמרי לעשות את זה גם פה, מהפינה של הסלון".

     

    מבינים מהאודישן מה הם ממדי התפקיד?

     

     

    עם בעלה דותן בחתונה. " מאוד לא הגבר הקנאי הטיפוסי"
    עם בעלה דותן בחתונה. " מאוד לא הגבר הקנאי הטיפוסי"

     

    "לא מבינים כלום. וזה גם ממש לא משנה. עושים את הבסט גם אם זה משהו פצפון וגם אם זה בתפקיד דרקון אימתני. קיבלתי את הסצנה לפני חודשים ארוכים, הרבה לפני שהסתיימה העונה הקודמת. בכלל לא ידעתי למה היא קשורה. צילמתי ושלחתי. ואז מחכים. ופתאום יום אחד זה קרה. התקשר אליי הסוכן. כמה ימים לפני כן בדיוק היה לנו דיון על איזה סרט שוויתרתי עליו, וחשבתי שהוא מתקשר לדבר איתי על זה, ואז הוא אומר לי, אניה, קיבלת את 'משחקי הכס'. אני חושבת שאמרתי 'מה?' שבע פעמים ברצף. 'מה? מה? מה?' רציתי לוודא שאני שומעת נכון".

     

    הצילומים לפרק בהשתתפותה, שישודר במהלך החודש, התקיימו באירלנד בשנה שעברה. למעט סלפי חטוף מחדר ההלבשה, אין לה זיכרונות מצולמים למזכרת. מהרגע שנכנסה לסט נדרשה להפקיד את הסלולרי שלה בקרוון. על אודות תחייתו של ג'ון סנואו גילתה רק לפני כשבוע וחצי, יחד עם שאר העולם. המידור ב"משחקי הכס" פועל כך שכל שחקן מקבל רק את שורות התפקיד שלו, ולא תסריטים מלאים. זו אולי הסיבה לכך שהיא לא ידעה גם שבמקביל אליה מצטלם לסדרה שחקן ישראלי נוסף, יוסף סוויד. "התכתבנו בפייסבוק כשזה פורסם, התרגשנו יחד, אבל גם אז לא שאלנו אחד את השני מה כל אחד עשה שם. אתה כל הזמן מפחד שתכף עולים עליך".

     

    לא מלחיץ לעבוד ככה?

     

    "לא הייתי עסוקה בחרדה. הייתי בפוקוס והצלחתי ליהנות מאוד. בסוף כולם באים לעבוד, וזה עוד יום צילום, שהסטנדרטים שלו מאוד גבוהים, זה נכון. אני חושבת שרק כשנכנסתי למדידות קיבלתי שוק קטן. משהו בבגד, בזה שאתה פתאום רואה את עצמך במראה. אמרתי לעצמי, וואו, זה ממש קורה, הדבר הזה. זה היסטרי. אני זוכרת שעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי: 'או מיי גוד, או מיי גוד, זה אמיתי'. אני בשמלה, אני שם. תפרו לי את הדבר הזה. עבורי!"

     

    נובמבר 2015, פריז. "חמש דקות מאיפה שצילמנו"
    נובמבר 2015, פריז. "חמש דקות מאיפה שצילמנו"

     

    לפחות יש לך שמלה ואת לבושה. לא דבר שכיח ב"משחקי הכס".

     

    "אני כבר התפשטתי בעבר, אז זה לא ביג דיל. אם הסצנה מבקשת את זה, אני בסדר גמור. בשביל משהו מזערי לא הייתי ככה נותנת את הפלאוארס שלי סתם", היא צוחקת. "אבל בגדול, כאמנית, אני לא עושה סיפור מעירום. אם יש משהו שאני לא סובלת זה צדקנות, ויש הרבה ממנה ביחס לעירום. מישהי מתפשטת בסרט וזאת ישר נהיית הכותרת. לפעמים אנשים חושפים כל כך הרבה יותר מהגוף שלהם. הגוף הוא חלק מהחיים והחיים הם חלק מהאמנות, ולא צריך לעשות עניין".

     

    גם בעלך חושב ככה?

     

    "כמה שבועות אחרי שהכרנו שידרו את 'הסודות' בטלוויזיה. הייתי בדרך להצגה והוא התקשר להגיד לי שהוא לא ראה את זה עדיין ושאולי יצפה. אמרתי לו, 'יאללה, לך על זה'. חשבתי לעצמי, אנחנו שלושה שבועות יחד. בואו נראה אם הוא מסוגל להכיל את זה. לא כל גבר יכול לראות את האישה שלו בעירום".

     

    בוקשטיין. "עד גיל מאוד מבוגר לא ידעתי שיש מזרחים ואשכנזים. חשבתי שיש ישראלים ורוסים"
    בוקשטיין. "עד גיל מאוד מבוגר לא ידעתי שיש מזרחים ואשכנזים. חשבתי שיש ישראלים ורוסים"

     

    ו...?

     

    "ואז אני רואה שהסתיימה ההצגה, כבר עברו שלוש שעות, הוא לא מתקשר. אני זוכרת שאמרתי לחברה שלי, יש מצב שהוא לא אהב את זה. אבל הוא התקשר כמו גדול. בקטע הזה הוא מאוד לא הגבר הקנאי הטיפוסי. הוא שומר עליי במובן גברי אמיתי. כזה מענטש. כל כך לא עושה עניין מהדברים הלא חשובים".

     

    הפרטנר הנכון

     

    בחודש הבא תהיה בת 34. נשואה פלוס חתולה ביישנית ומשכנתה ל־30 השנים הבאות. יותר מכל דבר אחר, היא אומרת, כמעט לוחשת, היה חשוב לה שיהיה לה בית. "זה כל מה שרציתי. שתהיה לי יציבות, שיהיה לי בסיס, שלא אהיה תלויה באף אחד. רציתי לדעת שיש לי מקום בעולם, שאף אחד לא יכול להזיז אותי מפה. זה נותן לי ביטחון עצום. ברור שזה קשור לזה שאתה נתלש באמצע החיים ושמתערערת לך האדמה מתחת לרגליים לכמה שנים, ולזה שלוקח לך זמן לגבש שוב את הזהות שלך. בשבילי זה היה כמו לנטוע ביטחון מאוד־מאוד חזק. קניתי את הדירה הרבה לפני שהתחתנתי. נתתי כל מה שהיה לי, נשארתי עם אפס ענקי בבנק ומשכנתה, אבל לא היה אכפת לי להתחייב למשכנתה להמון שנים. זה לא עניין אותי. נכנסתי לבית הזה ואמרתי, 'זה שלי'".

     

    את בעלה דותן ויינר, איש נדל"ן, הכירה לפני כשש שנים בהופעה של קרולינה בבארבי. "חלפנו אחד על פני השני. הוא התחיל לקשקש איתי. משהו לא נראה לי. אמרתי שאני הולכת לשירותים וברחתי הביתה. יום למחרת הוא הרים לי טלפון – השיג אותו מחברה משותפת – ומשם זה התגלגל".

     

    לפני שנתיים וחצי התחתנו. לקח לה קצת זמן לפסוע לחופה. "מהרגע שדותן הציע לי נישואים לקח לנו שנה וקצת עד שממש התחתנו. הוא נתן לי לגמרי את הספייס להתרגל לרעיון. חתונה זה לא איזה משהו שפינטזתי עליו מגיל קטן. ממש לא. מאוד רציתי פרטנר, מישהו לבנות איתו חיים משותפים, טובים ופוריים. הסיפור הזה של שמלות לבנות ועניינים, זה פחות אני. זה כל כך מפגר לשייך את זה למזל שלי, תאומים, אבל באמת יש כל הזמן שני כוחות שמנהלים אותי. מצד אחד איזו משמעת פנימית, ומצד שני גם המון רצון לחופש ולשחרור. יש איזו נערוּת שמאוד קשה לי להיפרד ממנה. מאוד־מאוד קשה לי. אני מניחה שזה קשור גם לעובדה שאני לא ממהרת לעשות ילד. זה מקום מרגש להיות בו. אני רוצה למצות אותו".

     

    הרבה זוגות נשאבים לשם מתוך לחץ חברתי.

     

    "אני לא מרגישה שיושבים לי על הצוואר. להפך. בכלל, 'מתי תעשו ילדים?' נראית לי שאלה כל כך לא במקום. להביא ילדים לעולם זאת החלטה הרבה יותר חשובה מלהתחתן. זו החלטה עם הרבה השלכות. ברוסיה לא ממהרים, גם לא עושים הרבה ילדים. עושים ילד אחד ויאללה, משקיעים בו הכל. לפני יומיים עשינו טיול ואמרתי לדותן, תשמע, אני חוששת, אנחנו נורא אוהבים את שעות השינה שלנו. מה נעשה? אז דותן אמר לי, מאמי, יהיה בסדר, נישן פחות.

     

    "אני מתעסקת המון בזמן. אני כבר לא ילדה, אבל עוד לא מרגישה שאני איזו מין אישה. אני עוד לא אמא. אני לקראת. אני מתעסקת המון ברגע הזה של לפני, ברגע הזה שבו אתה עוד מרגיש חופשי ומשוחרר, אבל יש לך איזשהו ניסיון ויש לך איזושהי מחויבות. לא יודעת, כנראה לא סתם כתבתי על זה את השיר הראשון שהוצאתי אי פעם, 'יום אחד כשיהיה לי ילד'. אני אעשה את זה כשארגיש שאני במקום הנכון, שיש לי את היכולת לתת את המקסימום. יכול מאוד להיות שזה יקרה ממש בקרוב, ואני אזמין אותך אלינו בעוד שנתיים ואגיד לך, האמהות זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני בטוחה שזה יהיה לייף צ'יינג'ינג בשבילי להיות אמא".

     

    ובכל זאת, אני שומע גם פחד.

     

    "כי זאת אחריות עצומה. אתה מביא ילד לעולם הזה, זה לא דבר של מה בכך. זה בטח לא משהו שאני הולכת לעשות מתוך לחץ או כדי לרצות את הסביבה. בפירוש לא. היום הזה יגיע כשארגיש שאני מוכנה. מה אני צריכה כדי להיות מוכנה? לא יודעת, נקום בבוקר ונגיד, בוא נעשה ילד".

     

    אימה בעיר האורות

     

    הקריירה המוזיקלית שבוקשטיין מטפחת היא כבר עובדה בשטח. מה שנראה לפני שלוש שנים, עם צאת אלבום הבכורה שלה, כמו ניסיון לרענן את שגרת המשחק, התגלה כעניין רציני, ואף מוצלח. החשדנות כלפי השחקנית שהתחילה לשיר התפוגגה סופית, והרדיו מגיב בהתאם. אפילו מספר הצפיות ביוטיוב מתחיל לטפס. "אני מרגישה מאוד בת מזל. כבר משלב מוקדם הרגשתי שמקשיבים ושמתייחסים מאוד ברצינות. לא הרגשתי לרגע זלזול או ציניות. יש לי גם סבלנות. זה לא משהו שאני מצפה שיקרה בשנה או שנתיים. וזה בסדר שלוקח לקהל זמן להגיע".

     

    ובכל זאת, בוקשטיין יודעת שגם הצלחה מוזיקלית אדירה לא תהפוך אותה לביונסה הישראלית. "אני יודעת שזה בלתי אפשרי. בכלל, נשים פה נאבקות יותר. אני מרגישה את זה גם במוזיקה ובמשחק. גברים קודם כל כותבים לגברים. אם יש תפקיד טוב לאישה, 80 אחוז שאישה כתבה אותו או שהייתה שותפה בכתיבה שלו. ולכן הישועה תבוא רק מזה שפשוט יותר ויותר נשים יעמדו בפרונט, יכתבו, יפיקו, ייזמו".

     

    במסגרת צילומי קליפ לאחד משירי האלבום החדש טסה בוקשטיין בנובמבר האחרון לפריז. מה שהיה אמור להיות סוף שבוע רגוע בפריז הפך לאחד מאירועי הטרור הקשים באירופה. "האירועים האלה קרו ברדיוס של חמש דקות מאיפה שצילמנו כל היום. כשזה קרה כבר היינו בבית, אכלנו ארוחת ערב, אבל זה היה הלם כבד. לא יצאנו מהבית יומיים, וביום השלישי החלטנו להתאוורר. כל פריז הייתה מוכת אבל כבד ושוק. התיישבתי בבית קפה, וממש כשבאתי לצאת, שמעתי צרחה מטורפת. ראיתי המוני אנשים רצים והתחלתי לרוץ איתם, לא ברור לאן. הייתה תחושה שמישהו רץ עם נשק ופשוט מתחיל לרסס אנשים. הגענו לפינת רחוב וראינו אנשים רצים לכיווננו וצורחים, 'זה בא משם, זה בא משם'. כולם שינו כיוון, התחילו לרוץ בחזרה. זה הדבר הכי מפחיד שעברתי בחיים שלי. חזרתי לבית הקפה שישבתי בו ואני ועוד כמה אנשים ירדנו לשירותים. ננעלתי בתא יחד עם אמא וילדה קטנה, בלי קליטה ובחושך מוחלט. כל כמה זמן הצצתי החוצה להבין אם אני באמת שומעת יריות".

     

    מה קרה?

     

    "לא היה כלום, אבל זה לא משנה. הפחד היה הכי אמיתי והכי פיזי. פחד שלא היה לי אף פעם. זה מטורף. זה היה ביקור קשה ומפחיד נורא. יש משהו בלהכניס פחד לתוך הגוף. הוא מתיישב לך בפנים, הפחד הזבל הזה, והוא אוכל אותך אחר כך, בא לך בחלומות".

     

    קשה אולי להבחין בזה תחת החזות הסטואית שלה, אבל חרדה ופחד לאבד שליטה הם לא תחושות זרות לבוקשטיין. רק תודות לטיפול ממוקד, היא מגלה, למדה להתמודד איתם. "הייתי בטיפול במשך שנתיים, בתקופה של 'השיר שלנו', כשרק התפרסמתי, ולאחרונה, כשאני זקוקה לזה, אני הולכת שוב לתחזוק ומניעה. אני מאמינה שזה באמת יכול לעשות שינוי מהותי".

     

    איך זה עזר לך?

     

    "קודם כל, זה נתן לי כלים להתמודד עם חרדה, משהו שאני חווה מגיל צעיר, מילדות. כמו זבוב מעצבן שמסתובב לי בגוף. לאורך השנים היא באה לי בצורות שונות. כילדה וכנערה זה ישב יותר על הפחד לאבד את ההורים, להישאר לבד. בגיל 24 בערך זה בא בצורה הקלאסית יותר. דפיקות לב, לילות ללא שינה, מחשבות טורדניות והשִיט הרגיל. בהתחלה לא הבנתי מה זה, לא הכרתי את זה ככה, מה גם שבדיוק הקריירה התחילה לטפס ולא הבנתי למה דווקא עכשיו.

     

    "הקושי העיקרי היה להודות שזה זה. עד אז לא היה לזה שם. התביישתי בזה, תפסתי מעצמי חזקה ועמידה, וזה שם אותי בעמדת חולשה. לא רציתי לקחת שום כדור ופשוט נלחמתי בזה, וזה באמת היה מאבק. בדיעבד הייתי קטנה ועקשנית וחבל שלא נעזרתי במשהו שהיה יכול לאזן ולעזור. במשך שנים חוויתי חרדה במובן האמיתי של המילה. של איבוד שליטה. אתה מרגיש את זה פיזית וזה משתלט עליך. הטיפול עזר לי לשלוט בחרדה במקום שהחרדה תשלוט בי".

     

    איך?

     

    "קודם כל, כשצריך, לקחת חצי כדור קסנקס. לא להיבהל מזה. זה אחלה של דבר. הרבה פעמים, אם אני לפני איזשהו יום עבודה מאוד קיצוני ויש לי קושי להירדם, זה לגמרי מה שאני עושה. לוקח זמן ללמוד לא להיבהל מדברים, להיות ברגע, לנשום. זה דבר חשוב מאוד לנשום. לא הרבה אנשים זוכרים את זה".

     

    החזרה לרוסיה

     

    בוקשטיין אוהבת לעבוד קשה ומאמינה בזה. תוצר של חינוך רוסי ואופי מאופק שסולד מהתפנקות על זרי הדפנה. "אם אני רוצה להספיק משהו, אני עושה אותו", היא אומרת בנחישות. "אם לא הספקתי משהו, זה כי לא תיכננתי את הזמן שלי נכון. זאת אולי תפיסה קצת סובייטית, אבל זו אני. הבעל שלי כל הזמן אומר לי שאני פשוט רוסייה. אני יכולה להיות קשוחה בדרישות ובסטנדרטים".

     

    נשמע קצת מפחיד.

     

    "זה לא מפחיד, זה יעיל מאוד ולפעמים גם מתיש. משמעת זה דבר שיכול לעייף. אתה במתח תמידי, אבל זה מביא הישגים. ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. נגיד, לא לדחות דברים. לעשות גם את הדברים שמבאס אותך לעשות. לעמוד בהתחייבויות. להמשיך ולעבוד נורא־נורא קשה גם כשלא רואים את הפירות במיידי".

     

    העבודה הקשה הזאת הפכה את בוקשטיין לאחת השחקניות המצליחות והבולטות של דורה. ילדת פלא שהתגלתה בסרט ההוא של אורנה בן־דור, "ארץ חדשה", פסנתרנית מחוננת ושחקנית תיאטרון ("גטו"), קולנוע ("כלבת", "מתנה משמים") וטלוויזיה ("השיר שלנו", "הבורר"). פניה היפות של העלייה הגדולה מרוסיה בשנות ה־90. מישהי שנעים להתהדר בהצלחתה כדי לעמעם אולי במעט את הקושי והאטימות שחוו עולים רבים בשנותיהם הראשונות בישראל.

     

    בוקשטיין, בת יחידה, עלתה לישראל עם הוריה, נוירואונקולוג וקלינאית תקשורת, לפני 25 שנים, וסיפרה רבות על קשיי ההתאקלמות שלה בארץ, על תחושות הזרות והבדידות שחוותה כאן. תחושות שממרחק הזמן כבר פחות בוער לה לחטט בהן. גם על רקע תופעת העולים היורדים, עולים מברית־המועצות לשעבר שהתאכזבו מהאופן שבו נקלטו בישראל והחליטו לעזוב את הארץ, בוקשטיין מבקשת להבהיר שהסיפור שלה שונה. "בסך הכל לנו היה המון מזל, אנחנו סיפור עם סוף טוב. זו תופעה שהאחוזים שלה לא מאוד גבוהים. יש פה המון עולים לשעבר שמחזיקים בעמדות מפתח והשתלבו בחברה הישראלית. בטח ובטח דור שני. יחד עם זה, כן, יש פה אנשים שלא מצאו את עצמם מלכתחילה. כאלה שהגיעו הנה בגיל שכבר היה קשה להרים את הדבר הזה וללמוד שפה חדשה.

     

    "אלה היו שנות ה־90, בלי אינטרנט. היום בהקשת כפתור אתה רואה את הבית או את המלון שהזמנת. אז זה הרגיש כמו לנחות בחללית במקום עם 40 מעלות, שהחוקים שלו אחרים, שהתרבות שלו כל כך שונה. הרבה פעמים יש קושי כי התרבויות לא מדברות אחת עם השנייה. הרבה מאוד מהסכסוכים בעולם קשורים לשוני בין תרבויות. יש פה אנשים שלא עמדו במפגש הזה. אני יכולה להבין אותם, אבל אני באופן אישי חוויתי חוויה אחרת. אני נורא רציתי להיות חלק. עבדתי בלהיות חלק. לא חיכיתי שמישהו ילמד בשבילי רוסית.

     

    "הדור השני עושה עכשיו חשבון נפש ומתחיל להוציא את הסיפורים שלו. לקחתי חלק במפגש כזה בירושלים ובאתי וסיפרתי. זו קבוצה שמציפה את עצמה. אנשים שמספרים על איך היה להגיע הנה. על הגעגוע ועל הרצון לא לשים את זה בצד, להביא את התרבות הזאת, להחזיר אותה. את האוכל, את הספרות, את התיאטרון, ולחיות עם זה בשלום. לא לוותר על זה. אין שום סיבה שהיום, 20 שנה אחרי העלייה הגדולה, התרבות הרוסית לא תהיה חלק אמיתי ומהותי מסך התרבויות בארץ. מהרגע שהגענו הנה התבקשנו להיות ישראלים. זה ששינו לי את השם לחן בהחלט מסמל את זה באופן הכי חזק ובוטה. השם הזה החזיק שלושה שבועות, עד שאמרתי לאמא שלי שזה לא קשור אליי ושאני אפילו לא מסוגלת לבטא את האות ח'".

     

    על אילו פערי תרבות עדיין קשה לך לגשר?

     

    "אני לא יודעת אם יש כאלה. אני כבר חיה את האנרגיה. אתה יודע שעד גיל מאוד מבוגר, לא נעים לי להגיד עד כמה מבוגר, בכלל לא ידעתי שיש מזרחים ואשכנזים? חשבתי שיש רוסים וישראלים. בכלל לא הבנתי את השיח הזה. היום אני מאוד מבינה".

     

    מתי בפעם האחרונה העליבו אותך על רקע מוצאך?

     

    "כשהגעתי לעשות טסט בגיל 18. אני משקשקת ברמות, והטסטר שיושב לידי מבקש לראות את תעודת הזהות שלי. איך שהוא מבין שאני רוסייה הוא זורק לי: 'אח, אתם הרוסים, כמה תרבות הבאתם לנו, כמה אמנות', ומיד אחרי זה מוסיף, 'אבל כמה אלכוהוליסטים וכמה זונות'. כשנגמר הטסט ויצאתי מהאוטו, הורדתי את משקפי השמש לרגע והוא מיד אמר, 'איך? איך עם עיניים כאלה את לא רואה את הכביש?!' נכשלתי באותו טסט. אז חוץ מפערי התרבות, כמובן הכל יושב גם על המון דעות קדומות, חוסר סובלנות לאחר ותחושת בעלות על הישראליות. אני יודעת שהמון עולים חדשים כאבו וכואבים את זה גם היום.

     

    "פעם אחת קראתי איזה טוקבק עליי, שרוסייה זה כמו ליסינג. אם אתה משלם, זה נוסע. זה הצחיק אותי בטירוף. כשהיה לי את הסיפור עם הרבנות (בוקשטיין עברה תחקיר מעליב על יהדותה כשביקשה להתחתן והעידה על כך בכנסת בפני ועדת הקליטה — א"ס) היו כל מיני 'תחזרי למוסקבה'. שיתעצבנו. יש לי זכות מלאה להביע את דעתי ולהתקומם. מה שאני עברתי זה כלום לעומת מה שאנשים עוברים פה. במדינה שלנו, אם אתה לא יהודי, סטרייט, עם תעודות על שלושה דורות אחורה, אתה אזרח סוג ב'. הלכתי לצבא. אני משלמת מסים. כתוב לי 'יהודייה' בתעודת הזהות. מי יערער לי עכשיו על הדבר הזה?

     

    "בכלל, אני מאוד פסימית בעניין הזה. בעוד מדינות אחרות הולכות קדימה, אנחנו רק הולכים ונותנים לרבנות יותר ויותר כוח. הסיי שלהם כל כך חזק בפוליטיקה וכולם כל כך מפחדים להתעסק איתם, שבסופו של דבר הם ממשיכים להיות בריון גדול מאוד. חצי שנה אחרי המקרה הזה נסעתי למפגש עם הרב לאו, שרצה לעזור ולשמוע את הסיפור שלי. הוא היה מאוד נכון להקשיב ולשפר. אבל הרבנות היא גוף כל כך עתיק וכל כך מושחת מהיסוד, שמה הסיכוי? זה מצריך מהפכה גדולה מאוד כדי שיבינו שלכל אדם פה מגיעות אותן זכויות".

     

    מאז עלתה ארצה ביקרה במוסקבה רק פעמים בודדות. לפני עשור עשתה טיול שורשים עם הוריה. זו הייתה חוויה מטלטלת, ובוקשטיין הייתה מוצפת רגשות עד כדי כך, שהתעקשה לחזור הביתה שלושה ימים לפני הזמן. "זה היה ביקור קשה, אבל מאז הייתי שם שוב עם דותן. נסעתי לפרמיירה של הסרט 'המנצח' של פבל לונגין שבו השתתפתי והיה כיף אדיר. לגמרי חוויה מתקנת".

     

    באיזה אופן?

     

    "לא יודעת. פתאום חוויתי את מוסקבה יותר כתיירת ושמתי את המקומות הקשים בצד. שתינו ואכלנו טוב והיינו במסגרת יותר תרבותית, של פרמיירה חגיגית לסרט. הרשיתי לעצמי לשים בצד את המקום של הילדה העולה החדשה. בפעם הקודמת נסעתי עם ההורים וביקרתי בבית של סבתא שלי ז"ל. זה היה כל כך עצוב. וכן, תכלס, זה מקום שכלום לא השתנה בו. זו דמוקרטיה בתחפושת. מקום קשה עם אנשים קשים. לכן הפטריוטיות שלהם הולכת ומקצינה".

     

    את חושבת לפעמים מה היה קורה אילולא עליתם לארץ?

     

    "אני בטוחה שהייתי עושה את מה שאני עושה היום. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם ההורים שלי היו לוקחים אותי לאמריקה, אבל גם אז אני מניחה שהייתי עושה את אותו דבר ומתעסקת באמנות. וטרינרית לא הייתי נעשית בשום מדינה, זה בטוח".

     

    סיפורי בדים

     

    גם סטייל תמיד היה לה, אבל לא צריך להיות אנה ווינטור כדי להבין שבזמן האחרון בוקשטיין לקחה את ההופעה שלה עוד כמה צעדים קדימה. הודות לחיבור הצמוד עם המעצב והסטייליסט עידן לרוס, כל יציאה שלה מהבית הפכה בשנה האחרונה להפקת אופנה קטנה. "יש מצב שקיבלתי קצת מודעות", היא מחייכת. "שנים זה בכלל לא העסיק אותי. אהבתי בגדים, אבל זה לא היה 'פירסט פריוריטי' אף פעם. גם עכשיו זה ככה, אבל אני כן יותר מודעת ואני נהנית מזה. למה לא? זה בגדים, כיף לשחק עם זה. זה גם איזה סטייטמנט לגבי המקום שאת נמצאת בו כאישה, שאני חוגגת אותו ונהנית ממנו מאוד. בגדים אומרים משהו לגבי המקום שאתה נמצא בו, הנוכחות שלך. הפתיחות. השחרור, אבל בוא נודה, יש דברים יותר חשובים מבגדים".

     

    כמו מה?

     

    "נעליים, למשל".

     

    עד שבוקשטיין תהפוך לאימלדה מרקוס, היא עסוקה בתכנון העתיד המקצועי שלה. זה אולי לא בשליטתה המוחלטת, אבל בפעם הראשונה בקריירה שלה בוקשטיין כבר מוכנה לפנטז בקול רם על קריירה בינלאומית. בחודש שעבר טסה לברודוויי, לפרזנטציה עבור מחזמר חדש – עיבוד אמריקאי ל"ביקור התזמורת". ההפקה הוקפאה בינתיים, אבל בוקשטיין לחלוטין מכוונת מטרה. אני מזכיר לה שבאחד הראיונות הראשונים שלה ב"ידיעות אחרונות", כשנשאלה אם היא חולמת על הוליווד, ניפנפה מהר את האפשרות. "אני לא חיה בסרט שאקח מזוודה ואסע בעולם. אף אחד ממש לא מחכה לי שם", אמרה אז. היום היא נשמעת הרבה יותר פתוחה לאפשרות. "נראה לי שאז הייתי יותר בקטע של קולנוע צרפתי", היא צוחקת. "זה אולי לא היה ברדאר שלי, אבל בשלב מסוים ברור שזה חלק מהרצון להתפתח. התקרה בישראל היא תקרה – אני אגיד את זה בזהירות, כי נעשים פה פרויקטים נפלאים – נמוכה. אין פה שפע. אני מחפשת איפה אני יכולה להביא לעצמי תפקידים חדשים, אתגרים חדשים, במאים חדשים. אז ברור שאני פונה החוצה".

     

    את רואה את עצמך חיה בחו"ל?

     

    "כן. למה לא? דווקא מתוך הקרקע היציבה שבניתי כאן, לנסוע לשנה לנסות, יכול להיות כיף".

     

    ולהתמודד עם כל הציניות של, "נו, עוד אחת שמנסה את מזלה"?

     

    "אני לא יכולה להיות אחראית על מה שאנשים חושבים. אני עושה דרך, וזה עוד שלב בה. ציניות לא מדברת אליי, ובכלל אני מעדיפה להיות בצד שעושה ולא בצד שמדבר על זה. ואם אני אוכל כאפה בדרך, אז בסדר, נתגבר".

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     

    ידיעות אחרונות