אמא ברזל

שישי, 7:30 בבוקר. בקומה הרביעית בבית הנמצא בשיכון ישן באילת מתגוררת אנטונינה רזניקוב (34) עם שני ילדיה. לא מזמן חזרה מריצת בוקר ועכשיו היא מארגנת את שני הילדים – ליזה בת התשע ומקסים בן השמונה – לבית הספר. אנטונינה, או טוניה כפי שהיא מכונה בחיבה, מציידת את הילדים בתיקי הלימוד שלהם, על עצמה היא מעמיסה זוג אופניים והשלושה יורדים את 54 המדרגות שמובילות לכניסה לבניין. רזניקוב מלווה את הילדים עד לבית הספר, מחבקת אותם בחוזקה ומדוושת בדרכה ליום עבודה נוסף.

לכאורה, רזניקוב היא עוד אם חד־הורית, מפרנסת יחידה ממשכורת של חצי משרה ומדמי מזונות שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. אבל הסיפור שלה קצת שונה, מפני שהיא אלופת ישראל בתחרות איש הברזל. זו הסיבה שהצטרפנו אליה וליווינו אותה במשך שבוע, שהחל בדירתה באילת, נמשך בעבודה היומיומית, באימונים ובשגרה והסתיים בעיירת החוף המרהיבה פורט־אליזבט שבדרום־אפריקה – שם נערכה תחרות מיוחדת, שבה רזניקוב קיוותה להבטיח את מקומה באליפות העולם שתתקיים בהוואי באוקטובר.

רזניקוב נולדה בשנת 1982 באוקראינה. כבר כשהייתה בת שבע החלה לעסוק בספורט. בנעוריה נחשבה לאחת מרוכבות האופניים המוכשרות באוקראינה ורכבה בכמה נבחרות, עד שבגיל 17 עברה תאונה קשה, שברה חלקים מהגולגולת ושקעה בתרדמת לכמה ימים.

בשנת 1999 עלתה המשפחה ארצה ובמשך חודשים ארוכים רזניקוב לא עסקה בספורט. רק אחרי שמונה חודשים עלתה שוב על אופניים, אבל אז החליטה שישראל לא מתאימה לה וחזרה לאוקראינה. "הייתי בנבחרת אוקראינה באופניים והשתתפתי באליפויות, ואפילו התקבלתי לקבוצת רכיבה באיטליה. שם התעייפתי מאוד והחלטתי שאני רוצה משפחה. כמו כל אישה נורמלית, רציתי ילדים", היא מספרת.

על האופניים. צילום: אלדד רפאלי

בגיל 21 הכירה את בעלה לעתיד. "בתוך שבועיים כבר היינו זוג", היא נזכרת. "אהבתי אותו מאוד". כשהייתה בת 24 נולדה בתם הבכורה אליזבטה (ליזה) ושנה לאחר מכן נולד מקסים. אבל אז נפרדו השניים ורזניקוב גילתה שהיא מתקשה לסגור את החודש. "לא היה לי כלום. חיינו ביחידת דיור. לילדים לא היה מספיק אוכל, ושברתי את הראש איך לקנות להם בגדים. החלפתי מקום עבודה, וכדי להגיע למקום העבודה החדש קניתי אופניים".

וכך, חזרה רזניקוב לרכוב. אבל אפילו היא לא תיארה לעצמה לאן האופניים החדשים שלה יביאו אותה.

מפגש בחנות

אבי חיים (52) היה מציל כל חייו. בגיל 34 התחיל להתאמן כדי לשמור על כושר ונכנס חזק לענף הטריאתלון. בשנת 2013 הגיעה רזניקוב לחנות אופניים באילת כדי לתקן תקר באופניה ושם נתקלה בחיים. הוא הזמין אותה לאימון קבוצתי. היא קנתה קסדה, הגיעה עם אופניים מיושנים, אבל הצליחה "לתת בראש" לטובי הטריאתלטים. "עשיתי לה טסט וראיתי שהיא מחזיקה את העליות ביציאה מהעיר ב־16 קמ"ש, שזה מאוד־מאוד חזק", נזכר חיים. "ראיתי שהיא אפילו לא מתנשפת והבנתי שיש לה משהו שאין לאחרים".

עם שני ילדיה מקסים (מימין) וליזה. "בבית הספר הם מספרים שאמא שלהם אלופה", צילום: אלדד רפאלי

כשרזניקוב הגיעה לאימון שחייה ראשון, היא עמדה בקצה הבריכה. "אמרתי לה, קדימה, תיכנסי למים", נזכר חיים. "היא אמרה לי, 'בשביל מה אני צריכה את זה?'" הוא התעקש שתיכנס למים, רזניקוב נכנסה ורכבה על גבו של אחד השחיינים. חיים לא הבין מה קרה. "היא פחדה להגיד לי שהיא לא יודעת לשחות", הוא מחייך. "היא פשוט לא למדה אף פעם".

אבל רזניקוב כבר החליטה שתעשה הכל כדי להיות אלופה. "החלטתי שאם אחזור לספורט, אשקיע בזה את כל הנשמה". האימונים היו קשים מנשוא. "החלטתי שאני רוצה ללמוד לשחות וביקשתי מאבי עזרה. התחלנו ממש מאפס. למדתי לנשום ולהוציא בועות בתוך המים. אחר כך שחיתי רק עם סנפירים, כי שקעתי. אחר כך שחיתי עם יד אחת וגלשן. ממש מכלום ומאפס. היה מאוד קשה. הייתי בוכה בסוף כל אימון. חוץ מהאימונים עצמם, אם ביום למחרת לא היה אימון שחייה, הייתי יורדת לים ושוחה לבד שלושה ק"מ. רציתי להיות הכי טובה בארץ".

ואז התחילו התחרויות. לאט־לאט בנתה רזניקוב את עצמה כאחת המתחרות החזקות ביותר בענף. היא התחילה לזכות במקומות הראשונים ולקטוף גביעים בקטגוריית הגיל שלה בין הנשים. אלא שאז היא הבינה ש"סתם" טריאתלון (1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ אופניים ו־10 ק"מ ריצה) כבר לא מספיק לה.

"הייתה לי תחושה שמתאים לי איירון־מן. היינו רוכבים על אופניים, ואבי ראה שאחרי מאה ק"מ אני נראית כאילו רק יצאתי מהבית. יש לי הרבה כוח סבולת. הוא הבין שאני בנויה למרחקים ארוכים. כשלמדתי לרוץ, אחרי חודש כבר רצתי יחד עם אנשים שרצים הרבה שנים מרתונים. נרשמתי למרתון תל־אביב והגעתי למקום השישי בקטגוריה. החלטתי שאני רוצה לעשות את תחרות איירון־מן".

בעבודה. "בהתחלה לילדים לא היה מספיק אוכל, ושברתי את הראש איך לקנות להם בגדים"

בין האימונים הקשים, רזניקוב ממשיכה לגדל את ילדיה. וכיום, בעקבות התמיכה שהיא מקבלת, מצבה הכלכלי של המשפחה השתפר. "אפשר לקרוא לי אמא ברזל", היא מחייכת. "לפני שנתיים נכנסנו לבית הזה ולא היה פה כלום חוץ מקירות. החלטתי שאני אמצא פתרון ואביא לפה דברים. פעם ישנו שלושתנו על אותו מזרן, והיום לכל אחד יש מיטה. אני מאושרת ממה שיש לנו כאן, כי זה שלנו".

למחייתה, רזניקוב מסדרת היום סחורה על מדפי סופרמרקטים ברחבי העיר. היא עוברת ביניהם כשהיא רוכבת על אופניה, כי אין לה אפשרות להחזיק מכונית. "ביום אחד אני עוברת בין שבעה סופרים", היא מסבירה. "אני מסדרת חלב ולפעמים יש גם 20 קרטונים. ביום ממוצע אני נוסעת בין 40 ל־50 ק"מ. בימים חמים, בקיץ של אילת, זה יכול להיות סיוט".

בינתיים חיים כבר הפך לחלק מהמשפחה ועוזר לה מאוד. "אני מתקשר ושואל אותה, 'הילדים אכלו? התקלחו?'" הוא מספר. "אני מבין שקשה לה. ביום ראשון, אחרי האימון שלה, אני לוקח את הילדים לאימון שחייה. לפעמים אני לוקח אותם לגלידה או מזמין אותם לארוחת בוקר, כדי שתהיה להם אווירה משפחתית".

בדרך להוואי

רזניקוב בתחרות בדרום-אפריקה. "היו רגעים מאוד־מאוד קשים. את הקילומטרים הראשונים רצתי מאוד מהר והבנתי שכדי לסיים אני צריכה להאט"

תחרות איירון־מן (איש הברזל) ידועה כאחת מתחרויות הסבולת הקשות בעולם. היא כוללת שחייה בים למרחק של 3.8 ק"מ, רכיבת אופניים של 180 ק"מ וריצת מרתון של 42.2 ק"מ לקינוח. רק מי שסיים את התחרות בפחות מ־17 שעות רשאי להגדיר את עצמו איירון־מן. רזניקוב, שגילתה את הכישרון יוצא הדופן שלה בתחרויות הסבולת, החליטה לעשות הכל כדי להצליח. "הייתה לי תחושה שזה שלי, שאני יכולה", היא מסבירה. "הבנתי שמתאים לי איירון־מן".

בתחרות איש הברזל הראשונה שלה השתתפה רזניקוב בשנה שעברה, באוסטריה. התוצאה שלה הייתה מעולה והקנתה לה את המקום השני בקטגוריית הגיל שלה. "הבנתי שלנצח עושה אותי מאושרת", היא אומרת. "אני לא רוצה גביע או כסף, אני רק רוצה לעבור את קו הסיום ולהניף את הידיים לניצחון".

בינואר השנה התחרתה רזניקוב בתחרות ישראמן המפרכת, המתנהלת כמו איירון־מן אבל במסלול הקשה של הרי אילת. היא הגיעה במקום הראשון מבין הנשים ובמקום השמיני בדירוג הכללי. במילים אחרות – רק שבעה גברים היו חזקים ומהירים ממנה. זו תוצאה חסרת תקדים לאתלטית ישראלית.

בעקבות ההצלחה החליטו רזניקוב וחיים שהיא חייבת להשיג קריטריון לאליפות העולם בהוואי, הנערכת מדי שנה באוקטובר ונחשבת לתחרות הקשה והחשובה ביותר בענף הסבולת.

שגרת אימונים

כדי להגיע מוכנה להוואי, רזניקוב מקיימת שגרת אימונים רצחנית ובמקביל ממשיכה לעבוד ולגדל את הילדים. היא שוחה, רוכבת או רצה פעמיים ביום, בכל יום. "אני קמה בארבע וחצי", היא מספרת, "שותה קפה, אוכלת משהו קטן ויוצאת לאימון עד שבע וחצי. כשיש חופשות אני יוצאת עד שמונה בבוקר. אחרי שאני חוזרת מהאימון אני לוקחת את הילדים לבית הספר, עובדת עד אחת וחצי, אוספת את הילדים מבית הספר ואנחנו אוכלים יחד צהריים. לבשל אין לי זמן, אז אני מזמינה ארוחה הביתה. אני עם הילדים ונחה קצת עד ארבע, ואז אני יורדת לאימון ערב. אחר כך אני אוספת את הילדים, מקסים בדרך כלל משחק עם חברים או שהוא במועדונית, וליזה נשארת בבית עם השכנה או עם אשתו של אבי".

בסך הכל, רזניקוב שוחה בין שמונה ל־12 ק"מ, רצה בין 50 ל־70 ק"מ ורוכבת בין 200 ל־500 ק"מ בשבוע ממוצע – בלי להחשיב 50 ק"מ רכיבת אופניים בכל יום בעבודה. בימי האימונים הקשים ביותר היא יכולה להגיע לרכיבה של 185 ק"מ באופניים ולשחייה של 3.5 ק"מ רצוף, או לרכיבה של 120 ק"מ שאחריה ריצה של 15 ק"מ.

"אדם שמתאמן כמוה זה הדבר הכי טוב שמאמן יכול לבקש", מסביר חיים. "אם אני אגיד לה, או־קיי, מעכשיו את לא שותה יותר קולה – אז היא לא תשתה יותר קולה. אם יש משהו שמדאיג אותי זה שהיא אף פעם לא אומרת מתי כואב לה. אני מנסה להסביר לה: אם כואב, תגידי לי שאני אדע. אמת המידה שלה לסבל ולכאב נמצאת הרבה מעבר למה שאנחנו מכירים".

ספורט תובעני

אי־אפשר להצליח בספורט תובעני כמו תחרות איש הברזל בלי להיות מקצוען. אלא שכדי להיות מקצוען אי־אפשר לעבוד אפילו בחצי משרה, כמו רזניקוב. חברת קרלסברג (של החברה המרכזית למשקאות) לקחה על עצמה לתת חסות כלכלית חלקית לרזניקוב כדי לסייע לה להשתתף בתחרויות ולקדם את מטרת החברה – להציג בירה כמשקה "בריא" לספורטאים, שאפשר לשתות אחרי תחרויות.

"רזניקוב היא אשת ברזל אמיתית וזו הסיבה שאנחנו מתחברים אליה כל כך", מסביר מנכ"ל קרלסברג בישראל, הראל חייקין. "עבורה העבודה היא ערך עליון והנחישות שלה מדהימה. התחברנו אליה כי החיבור לאייקונים שהם מובילי דעת קהל עוזר לנו לקדם את הנושא".

אלא שספורטאים לא שותים בירה, שהיא משקה רווי בקלוריות, בפחמימות ובאלכוהול. לימור בן חיים, דיאטנית קלינית ויועצת תזונה לקרלסברג, מסבירה: "בירה אינה משקה להתאוששות ובטח לא משקה שמחזיר במידה מספקת את כל הצרכים אחרי פעילות ספורטיבית. אבל היא יכולה להיות חלק מהשלמת נוזלים ואלקטרוליטים אחרי פעילות גופנית. בכל מקרה היא לא מספיקה כדי להשלים פחמימות, וצריך להמשיך לשתות עוד נוזלים שמכילים פחמימות".

יום התחרות

שבת בבוקר, קניון וולמר בעיירת החוף פורט־אליזבט, שבדרום־מזרח דרום־אפריקה, בקצה היבשת. רזניקוב, חיים ואני משוטטים בין החנויות כדי להרגיע את העצבים המרוטים של הספורטאית לפני התחרות. "רגע, אני חייבת להיכנס", היא מכריזה ורצה בצעדי איילה לסניף המקומי של טויס אר אס. היא אוספת לחיקה כמה בובות, צעצועים ושלל הפתעות לילדים.

לדרום־אפריקה הגיעו חיים ורזניקוב שבוע לפני התחרות כדי להסתגל למזג האוויר ולתנאים. התחרות נחשבת לקשה, שכן למרות שהמקום שטוח יחסית, הטמפרטורות עלולות לטפס ומזג האוויר יכול להיות אכזרי במיוחד.

כדי להגיע לשם צריך לטוס תשע שעות ליוהנסבורג ועוד שעה וחצי בטיסה פנימית. העיר עצמה נחשבת לאחת היפות ביבשת. מי האוקיינוס סוערים והגלים גבוהים ונחשבים גן עדן לגולשים, אבל קצת פחות לשחיינים. התחרות נערכה ביום ראשון, וביום שבת החליטה להקת דולפינים לחצות בשחייה את המסלול שבו יעברו המתחרים. לא נדיר למצוא במים כריש או שניים, ומי שמרחיק כמה קילומטרים לתוך האוקיינוס עשוי לראות גם לווייתנים.

ביום התחרות, בשעה ארבע בבוקר, העיר השעון המעורר את חיים ורזניקוב. בשעה 6:30 בבוקר זינקו לים ראשוני המתחרים, הגברים המקצוענים, וחמש דקות אחריהם הנשים המקצועניות. ב־6:45 החלו לזנק כל השאר, ורזניקוב נכנסה למי האוקיינוס במבט נחוש. היא חלפה בריצה על פני הגלים הראשונים, הרכיבה את המשקפת וקפצה למים. בתוך שעה ועשר דקות יצאה מהם ורצה מיד לשטח ההחלפה.

היא בילתה שם שלוש דקות, החליפה לבגדי רכיבה ויצאה משטח ההחלפה בדרכה לרכיבת אופניים של 180 ק"מ. כבר באמצע הרכיבה החלו הטמפרטורות לטפס והגיעו ל־32 מעלות, עם יותר מ־70 אחוזי לחות. בתום חמש שעות ו־22 דקות סיימה רזניקוב את הרכיבה והחליפה לבגדי ריצה. אתלטים רבים לא עמדו בחום והאטו משמעותית את הקצב, אבל היא לא נתנה לחום לעצור אותה. "באילת בקיץ יותר חם", התבדחה אחרי התחרות.

את ריצת המרתון סיימה בזמן של שלוש שעות ו־31 דקות ועצרה את השעון על עשר שעות ו־12 דקות. עוד לפני שעצרה ללגום מים או לנשום, שאלה: "באיזה מקום אני?" "אני עדיין לא יודע", ענה לה חיים. אחרי דקות ספורות התברר שרזניקוב עשתה את הבלתי ייאמן והגיעה למקום הראשון בקבוצת הגיל שלה (34־30) ולמקום ה־13 הכללי מתוך הנשים. במילים אחרות, היא עקפה את מרבית האתלטיות המקצועניות והצליחה להתברג בלב דבוקת המקצועניות, אף שהיא עצמה מוגדרת "חובבנית".

הזינוק למים היה קשה עבורה. "הגלים היו גבוהים ולא ראיתי את המצופים. זה ההבדל הגדול בין האוקיינוס לאילת. באילת זה כמו בריכה, רואים מרחוק לאן שוחים", התנשפה. כשיצאה מהמים הרגישה חזקה מאוד. "הסיבוב הראשון של האופניים (90 ק"מ) היה מאוד קל וכיף. הרגשתי מאוד חזקה. בסיבוב השני התחיל להיות קשה, כי נהיה חם והיו רוחות".

אבל זה לא מנע ממנה לבצע את תחרות חייה. "כשיצאתי לריצה", היא נזכרת. "היו לי רגעים מאוד־מאוד קשים. היה חם ולח וסבלתי מהרגע הראשון. אבל בשלב מסוים בחרתי לעצמי קצב שאני יכולה להחזיק בו עד הסוף. את הקילומטרים הראשונים רצתי מאוד מהר והבנתי שכדי לסיים אני צריכה להאט".

מה עובר בראש במשך עשר שעות? הכל, לדבריה. "אני חושבת על הכל", היא צוחקת. "רוב הפעמים אני בכלל לא זוכרת על מה חשבתי אחרי התחרות. האמת שהפעם נזכרתי שחשבתי לעצמי שאני עכשיו סובלת פה וקשה, אבל איזה כיף לסבול דווקא פה בתחרות הזו בדרום־אפריקה. איזה כיף שיש לי אפשרות לסבול היום".

שעה אחרי הסיום התברר שאכן רזניקוב בדרך לאליפות העולם. כשהגיעה לאסוף את שקית המשתתף שלה, המתין לה מישהו שביקש ממנה להתלוות אליו לבדיקת סמים. מתברר שכל מי שמגיע למקום הראשון בקטגוריה מתבקש לבצע בדיקה – כנראה לקח מענף האופניים שבשנים האחרונות ספג מכה אחר מכה. למרות הבדיקה, רזניקוב המאושרת לא מצליחה למחוק את החיוך. "עשיתי את זה, אה?" אמרה באקסטזה. "מקום ראשון!"

להניף ידיים

כששבה למלון הדבר הראשון שעשתה היה כמובן להתקשר הביתה. "ליזה ומקסים התחילו לשאול בעוד כמה ימים אני חוזרת ומה קניתי להם. סיפרתי להם שאמא אלופה ושאני אביא להם גביע", מספרת רזניקוב. "הם אמרו, 'אה, יש'. אבל זה פחות מעניין אותם. אחר כך בבית הספר הם מספרים שאמא שלהם אלופה".

"המפגש עם הילדים היה מאוד מרגש", מספרת רזניקוב. "ליזה חיבקה אותי ובמשך עשר דקות רק אמרה: 'אימוש, אימוש'. גם מקסים התלהב נורא. אחר כך שאלו: 'אמא, מה קנית לנו?'"

בשנים האחרונות חיה רזניקוב לבדה והיא לא רואה את עצמה נכנסת למערכת יחסים. "בהתחלה חשבתי שאני צריכה לשים את האגו בצד ולבנות משפחה בשביל הילדים", היא אומרת. "היו לי כמה הזדמנויות, אבל לא הרגשתי שזה נכון. הילדים שלי לא יהיו שמחים אם אני לא אהיה מאושרת, וקודם כל אני צריכה להיות שמחה".

ומה בקשר לחתונה נוספת? זו כנראה לא באופק. "אני לא רואה את עצמי מתחתנת שוב. התרגלתי וטוב לי ככה. הספורט יותר חשוב לי".

בעוד כמה חודשים תצא רזניקוב להוואי, לאחת התחרויות החשובות בחייה. "אני מאוד רוצה להיות אלופת העולם", היא אומרת. "קודם כל בשביל הילדים שלי ואחר כך בשביל המדינה. אני חולמת לראות את עצמי, אנטונינה רזניקוב מאילת, ישראל, במקום הראשון. למה? כי אני אוהבת את המדינה הזו". •