ביום הולדתו ה־18, שנחגג בשבוע שעבר, ישב לאון בור בגינה של בית הוריו, ליטף את הזיפים שעל לחייו, אכל מג'דרה וסיפר שסוף־סוף הוא מאושר, אבל גם קצת לחוץ. בעצם, קצת הרבה. שלושה דברים מכבידים על כתפיו: בחינות הבגרות שבפתח ("טוב, בזה אני לא שונה משמיניסטים אחרים", התנחם), הקרנת הבכורה של "מציאות פנטסטית", הסרט שבו הוא מככב ("לא אכפת לי שכל העולם יראה אותי מתחפש, אבל אין לי כוח לחפירות", נימק) והניתוח להסרת השדיים שיעבור בעוד חודשיים.
איזה שדיים? אתה שטוח כמו קרש.
"תודה. אי־אפשר לראות את השדיים בגלל שאני לובש שתי גוזיות וחולצה מאוד גדולה. לפעמים אני גם לובש מחוך שבו קשה לי לנשום. אני כבר מת להיות אחרי".
לצידו יושבים הוריו, מרב (47, מורה למתמטיקה) ושי (49, מהנדס תעשייה וניהול), שהכירו בצבא, התחתנו, איחדו כוחות לעסק משותף, השמת עובדים בהיי־טק, והגשימו את החלום הישראלי־בורגני של בית קטן בערבה. במקרה שלהם, בצור־יגאל. שלושה ילדים הביאו לעולם: ענבל (20), נועם (בן 15) וביניהם שירי – שהפכה ללאון.
"שירי הייתה ילדה רגילה", מספרת האם. "היא אהבה לשחק בבובות וללבוש שמלות".
"נו, באמת", לאון מגחך. "את לא זוכרת שהייתי מפוצץ ילדים במכות? כל הבנים עלו עליי והרביצו לי בגלל שהייתי יותר גבוה מהם".
ההורים מצליבים מבט. לא, הם לא זוכרים את שירי כילדה עם אגרסיות.
"תמיד הייתי מחוץ למעגל", לאון מתעקש. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בן בתוך גוף של בת. הבנות כעסו עליי בגלל שלא הבנתי מה הן עושות, כל היום יושבות ומדברות על אהבה ועל מפורסמים. איכס. ביסודי הייתה לי רק חברה אחת שאיתה יכולתי לדבר על מדע ועל החיים. ועד כיתה ד' היה לי חבר שגר לידנו. כשהמשפחה שלו עזבה, נשארתי בלי חברים".
על השולחן מונח אלבום בת־המצווה של שירי, ילדה נאה בעלת שיער שטני ארוך. "לכבוד הבת־מצווה לבשתי שמלה שחורה, חברה של אמא מרחה עליי איפור מוגזם, נראיתי כמו קרוקודיל והלכנו למסעדה. לא הרגשתי כמו נסיכה, לא התחברתי לאירוע ולמעמד, בשבילי זה היה סתם. עוד ארוחה. אחר כך כבר התחלתי להתלבש כמו בן, קיצרתי את השיער, דיברתי בלשון זכר וביקשתי מאחותי שתדבר אליי בלשון זכר, מפני שזה מרגיש לי יותר נעים. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אה, ידעתי. ניחשתי'. אמא התרגזה".
"זה לא שהתרגזתי, פשוט לא הבנתי", אמו מוחה. "לא מדובר במהפך שמתחולל בן לילה, אלא בתהליך הדרגתי, ולא תמיד הייתי מספיק ערנית כדי לעקוב אחרי כל פרט. ראיתי ששירי מזניחה את עצמה. גם אני אישה שפחות שמה דגש על הופעה חיצונית, אבל לא רציתי ששירי תסתיר את היופי שלה. חשבתי שעובר עליה משהו, שהיא מבולבלת, שאולי מופעל עליה איזשהו לחץ חברתי. עבר זמן עד ששירי אמרה לי שהיא בן ושהיא רוצה להפוך לבן".
ואיך הגבת?
"אני אמא ללא גבולות. 'אם זה מה שאת רוצה – בבקשה'. לא הרגשתי שלקחו ממני משהו. זה הילד שלי ואני אוהבת אותו ולא משנה לי אם הוא בת או בן".
"לי זה היה יותר קשה", מעיד האב. "במשך כמה חודשים השליתי את עצמי שאולי זה דבר חולף, שאולי זה ישתנה. עבר זמן עד שהבנתי שככה הוא, ומאותו רגע הזהות המינית הפכה לנון־אישו. אילו שירי הייתה אומרת, 'אני לסבית', היה לי הרבה יותר קל, מפני שבימינו כבר לא עושים עניין מלסביות והומואים. החברה כבר מקבלת אותם. כששירי אמרה שהיא טרנסג'נדר זה נשמע לי מפחיד. שמעתי על ילדים ששינו את זהותם המינית, ובעקבות כך הוריהם זרקו אותם מהבית ובגיל צעיר הם הידרדרו לזנות. אמרתי למרב שאצלנו זה לא יקרה, שהדבר הכי חשוב הוא לתת לילד תמיכה ומעטפת של משפחה. מה רוצים הורים כשהם מביאים ילד לעולם?"
מה?
"שהוא יהיה מאושר".
וזה הכל?
"לא, יש הורים שמביאים ילד כדי שיגשים את חלומותיהם ויממש את מה שהם חשבו שהוא יהיה. יכול להיות שגם אנחנו היינו הורים כאלה – לפני הרבה שנים, בראשית דרכנו כהורים. כל הפרופורציות שלנו השתנו כשנועם, הילד השלישי שלנו, אובחן כאוטיסט".
"אין ספק ששירי הייתה ילדה מקופחת", מודה מרב. "התרכזנו בטיפול בנועם, וכששירי עמדה וצרחה, 'לא טוב לי!' חשבתי שהיא בסך הכל רוצה קצת תשומת לב".
לאון: "אל תתחילי עם רגשות אשמה".
"אבל יש לי!" טוענת אמו ומוסיפה ששלחה את שירי לפסיכולוגית.
"פסיכולוגית", לאון פורץ בצחוק מתגלגל. "הייתי ילדה לא שמחה, רציתי לדבר עם הפסיכולוגית על החיים, והיא אמרה לי, 'שבי, בואי נשחק במשחקי קופסה'. בזבוז זמן וכסף. כמה שילמתם לה?"
"את רואה?" אמו מתמוגגת. "לאון הוא לא הילד שחלמנו שיהיה, הוא הרבה מעל ומעבר. מגיל צעיר הוא עובד בשביל התחפושות שהוא רוצה לקנות, והוא מתבאס מזה שהוצאנו עליו כל כך הרבה כסף. האופי, האישיות והשכל של שירי לא השתנו כשהיא הפכה לבן. האיכויות שאני מוצאת בלאון הרבה יותר חשובות מהממוצע שלו בתעודה. לא, זו לא דוגמה טובה. הוא חביב המורים ותלמיד מעולה".
"תמיד הרגשתי יותר בוגר מבני גילי", לאון מספר. "כל מה שעניין אותם לא דיבר אליי בכלל. התעניינתי באנימה ובמנגה, סרטים של אנימציה יפנית שהוקרנו בערוץ הילדים. בגיל 11 התחלתי לנסוע לבד מצור־יגאל לדיזנגוף סנטר בתל־אביב. יש שם חנות קומיקס, 'קומיקאזה', ובימי חמישי מתאספים לידה כל מיני גיקים".
רק גיקים?
"כן, כי הם אלה שרואים את עצמם מעל הממוצע. חנון הוא מי שקורא הרבה ולומד הרבה, ואילו גיק הוא כינוי למי שמתעניין ב'מלחמת הכוכבים' והארי פוטר וכל מה שקשור לפנטזיה ומדע בדיוני. חנון יגיד, 'אני אוהב או לא אוהב את הזמרת הזאת'. גיק יגיד, 'הזמרת הזאת טובה והזמרת הזאת רעה'. העולם הזה משך אותי מאוד, אבל בחטיבת הביניים הייתי דחוי ובודד. לא בת ועדיין לא בן. הרגשתי שהאנשים סביבי – בלי לפגוע באף אחד – פשוט לא מסוגלים להבין על מה אני מדבר, ולכן לא יכולתי להיפתח אליהם".
לאיזה מין נמשכת יותר?
"לבנות. ביסודי התחברתי לילדה שהייתה שמנה. כולם צחקו עליה בגלל שהיא שמנה וצחקו עליי כי הסתובבתי איתה. האמת? לא חסרו סיבות לרדת עליי. השיער שלי נראה כמו ליפה על הראש, וזרקו עליי אבנים".
אבנים?
"פעם אחת? יותר. זרקו. לא יודע למה. לא באתי להם טוב בעין. כשהייתי בן 11 והסתובבתי בדיזנגוף סנטר היה לי קטע עם בחורה בת 17. היא לא עלתה על הגיל האמיתי שלי בגלל שכבר הגעתי לגובה הנוכחי שלי, מטר שמונים. בחטיבת הביניים סבלתי נורא. החבר היחיד שלי היה האייפון. בהפסקות התכתבתי עם כל העולם".
"אני בטוחה שגם בעיר יש ילדים שמוגדרים לא מקובלים", מעירה אמו, "אבל ביישוב קהילתי כמו שלנו מצבם הרבה יותר קשה. לילדים הפופולריים, יישוב קהילתי הוא גן עדן. לילדים הלא מקובלים זה...".
שינוי בעדשה
חתול שחור חוצה את הדשא בהליכה מטורזנת. נועם, אחיו הצעיר של לאון, אוטיסט ברמת תקשורת גבוהה, מתפרץ הביתה ומבשר להוריו שהביא חפצים שהשכנים השליכו לזבל. לאון מחייך ואומר: "זה לא שלא ניסיתי להשתלב בקהילה. הלכתי לחוגים ולצופים, הייתי במועצת התלמידים, עשיתי הכל, אבל בשום מקום לא היה לי טוב. כיום אני יודע שחלק משמעותי מהסבל שלי נבע מהעובדה שלא הייתי מי שאני. הייתי בת ורציתי להיות בן".
בעקבות סרטי האנימציה שבהם צפה עם אחותו הגדולה הוא נכנס לפורומים שדנו בהם, והלך איתה לכנסים בבנייני האומה בירושלים וברחבת הסינמטק בתל־אביב. "זו הייתה המסגרת החברתית האלטרנטיבית שלי", הוא מסביר. "בהתחלה רדפתי אחריה ונדחפתי לחבורה שלה. ענבל לא אהבה את זה, אז עם הזמן מצאתי חבורה שלא הייתה קשורה אליה והתחלתי להסתובב איתה. ככה הכרתי את קהילת הקוספליי (costume-play), של אנשים שמתחפשים על פי דמויות מהסדרה 'הטלייה' שרצה ביוטיוב, כל פרק חמש דקות. מה שהכי הלהיב אותי בדמויות האנימה היפניות זה שאין בהן דגש על זהות מינית. כולם התחפשו על פי דמויות מהסדרה, וזה תפס אותי חזק".
למה?
"כשהתחפשתי לדמות גברית, אף אחד לא שאל אותי אם אני בת או בן. קיבלו אותי בתור דמות מהסדרה, שסוקרת את מלחמת העולם הראשונה והשנייה. כל דמות מייצגת מדינה, והדמויות יושבות בוועידה עולמית ומבטאות את השיח הבינלאומי הפוליטי והתרבותי שהתנהל באותה התקופה. בחרתי לי את הדמות של צרפת וחבר שלי התחפש לאנגליה. פתחתי בלוג עם הדמות הזאת, התיישבתי מול המסך עם פאה בלונדינית וטונות של שנינות וביטחון עצמי שאין לי מושג מאיפה גירדתי, ובתוך כמה שבועות הפכתי לבלוגר פופולרי. היו לי 27 אלף עוקבים מכל העולם, בעיקר מארצות־הברית, היו לי 100 אלף כניסות וזה הפך לפול טיים ג'וב. מעריצים מיוון שלחו לי ממתקים, קיבלתי המון גלויות והתיבה שלי התמלאה בשאלות".
כמו?
"השאלות הנפוצות התייחסו לדמות מהסדרה: מה הצבע האהוב עליך? מה המאכל האהוב עליך? מתי אתה מתבייש? אבל מישהי כתבה לי שהיא סובלת מחוסר ביטחון עצמי ושאלה אותי מה לעשות. כתבתי לה שהיא חייבת להיות מעורבת בפעילות חברתית ואפילו להתנדב באיזושהי מסגרת, רק כדי לקבל את התחושה שהיא מסוגלת להיות חלק ממשהו. וכשעניתי לה דיברתי, בעצם, אל עצמי – הנער המנותק, שרק ברשת החברתית הוא כוכב. השיא היה כשטסתי עם אבא ללוס־אנג'לס והלכתי לכנס אנימציה. כולם היו בני 20 פלוס ואני רק בן 15, אבל הם זיהו אותי וביקשו ממני חתימה. היו רגעים שבהם התבלבלתי לגמרי וכבר לא ידעתי מי אני: שירי הבת שכלואה בגוף של בן, או פראנס, שם הדמות מהסדרה?"
חברה של אחותו, שלמדה במגמת קולנוע, סיפרה למורה שלה על התופעה – השלוחה הישראלית של קהילת הקוספליי העולמית שאליה נוהרים צעירים שמרגישים שלא סופרים אותם ולא רואים אותם, ורק בכנסים של הקהילה, המתקיימים שבע פעמים בשנה, הם זוכים לקבל את תשומת הלב שאליה הם משתוקקים. המורה, אביטל קולט־באנקוט, הגיעה לבית משפחת בור עם מצלמה ועקבה אחרי הנער, שעדיין היה נערה, במשך ארבע שנים.
"ראיתי בעדשה את השינוי ההדרגתי שהוא עבר", מספרת קולט־באנקוט, שיצרה את הסרט "מציאות פנטסטית", שיוקרן ב־19 במאי במסגרת פסטיבל דוקאביב 2016 בסינמטק תל־אביב. "בצילומים הראשונים, שנערכו בסוף חטיבת הביניים, הוא היה מנותק מכולם, בלי חברים. אבל כשהוא התחיל להתכונן לכנס שנערך בפורים הוא פרח. הוא עיצב תלבושות ותפר והתאפר והמחיז והתרגש נורא לקראת הרגע שבו יעלה לבמה. ברור שהוא נהנה ממחיאות הכפיים שקיבל על כישרון העיצוב שהפגין, אבל הסיפוק שלו היה בעובדה שראו אותו ושהקול שלו סוף־סוף נשמע. ליאון חיפש הכרה ומצא אותה בתחפושות שאיתן נכנס לעולם חלופי".
ואז הגיע שלב היציאה מהארון. "זה לא היה אירוע חד־פעמי", לאון מדגיש. "בגיל 12 ומשהו דיברתי עם ההורים. בסוף החטיבה הגיעו לצור־יגאל נציגים מכל מיני תיכונים, מפני שאצלנו אין תיכון, והתרשמתי מהמנהלת של אורט שפירא בכפר־סבא, שסיפרה על מגמת העיצוב המקצועית. נרשמתי לשם בתור שירי, אבל בחופש הגדול שלחתי מייל למנהלת, כתבתי לה שאני טרנסג'נדר וביקשתי להתחיל את התיכון, שהוא דף חדש בחיים שלי, בתור בן. שאלתי אם זה אפשרי. המנהלת ענתה שמבחינתה אין בעיה, אבל שעליי לשנות את השם שלי במשרד הפנים".
למה בחרת בשם לאון?
"כתבתי על הדף המון שמות והתחלתי לסנן. לסבא שלי קוראים אריה, אריה זה אומץ, והפכתי את אריה ללאון כי העדפתי שם בינלאומי".
מול הכיתה
עם שמו החדש הוא הודיע למנהלת על החלטתו לצאת מהארון בפני הכיתה.
"הרגשתי שאני חייב לעשות את זה כדי שלא אהפוך שוב לרכילות עסיסית. הרי ברגע שמניחים את האמת על השולחן, היא כבר לא בגדר רכילות וגם לא כל כך עסיסית", הוא מסביר. "הוריי לקחו אותי לפגישה עם נורה גרינברג, שנולדה כגבר והפכה לפעילה בולטת בקהילת הטרנסג'נדרים. היא המליצה לי לא לעשות את זה מיד בתחילת שנת הלימודים, אלא לחכות שבועיים־שלושה, עד שחבריי לכיתה יכירו אותי כבן אדם. המנהלת נכנסה לכיתה שלי בשיעור חינוך שבו המורה נתנה לי את זכות הדיבור. עמדתי לפני כולם ואמרתי את זה".
מה אמרת?
"חיפשתי את הדרך הכי מופשטת. אמרתי, 'דנה אינטרנשיונל, נכון? אז אני כמוה, אבל להפך'. היו כאלה שקלטו מיד והסתכלו עליי בהלם, היו כמה ששאלו שאלות, ובסוף השיעור מחאו לי כפיים".
"אני הייתי בבית", אמו מגחכת, "והסלולרי שלי לא הפסיק לרטוט. המנהלת והמורה סימסו לי: 'חבל שאת לא שומעת את הבן שלך, הוא מרצה ושתינו בוכות'. כמה שהתגאיתי בו וכמה ששמחתי בשבילו. אבל אז לאון הטיל עליי עוד משימות. הראשונה – לספר לנועם, אחיו האוטיסט, שהוא כבר לא שירי, אלא לאון. עשיתי את זה במהלך נסיעה. הסברתי לנועם שמעכשיו האחות שלו היא אח. נועם התרגז והתחיל להרביץ לי. הוא צעק, 'לא נכון!'"
"לא נכון!" מצהיר נועם ומצטרף לשולחן. "לאון אמר לי שאם אני אקרא לו שירי הוא לא יענה לי, וזה מה שהרגיז אותי. אמרתי לו שאני יכול להתבלבל, אז הוא אמר, 'בסדר, רק לך אני מרשה להתבלבל'. הוא הבטיח שגם אם אקרא לו שירי הוא יענה לי, עד שאתרגל".
"היינו בטוחים שיעבור הרבה זמן עד שנועם יתרגל", מגלה האם, "אבל למחרת, כשחזרתי הביתה, שאלתי את נועם מי בבית והוא ענה, 'אני ולאון'. ככה. בטבעיות. המשימה השנייה שלאון הטיל עליי הייתה לספר לסבתא וסבא שלו שגרים כאן, בצור־יגאל, וזה כבר היה הרבה יותר מסובך. נלחצתי נורא. ברגע שהתחלתי לדבר על המצב של שירי, סבתא הינהנה. היא אמרה, 'תמיד ידעתי שיש איתה משהו, חשבתי שהיא לסבית'. סבא לקח את זה יותר קשה. עד היום הוא מתבלבל וקורא ללאון שירי ומתקן".
לפני שנה וחצי התחיל לאון לקבל הורמונים במרפאה האנדוקרינולוגית באיכילוב. "זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע", מציינת אמו. "כששואלים אותי אם זה קשה לגדל ילד טרנסג'נדר אני אומרת: כן, יש המון ביורוקרטיה".
"עשו לי אינסוף בדיקות, עברתי אבחון פסיכיאטרי, עשו לי אולטרה־סאונד כדי לוודא שאני לא בהיריון", הוא מעווה את פניו. "שאלתי למה האולטרה־סאונד הכרחי, והסבירו לי שההורמונים עלולים להרוג את העובר. שאלו אותי אם אני רוצה להקפיא ביציות וסירבתי. לא ראיתי סיבה".
את הזריקות הראשונות, אחת לשבועיים, הוא קיבל מאמו, "וכיוון שאני מזריקה על הפנים, לאון למד להזריק לעצמו. לא בישבן, בירך". חודשיים לאחר מכן פסק המחזור החודשי. "כששירי הייתה בת 11 היא יצאה מהשירותים שבקומה העליונה, עם נייר טואלט ביד, וצעקה, 'אמא, זה מחזור או שזה סתם דם?' אתה זוכר?" היא שואלת את בנה.
"לא התרגשתי כשקיבלתי מחזור, שירי לא הרגישה שזה יום גדול שמסמל את הפיכתה לאישה", הוא מספר, "ומצד שני לא פחדתי מפניו כמו ממפלצת שפעם בחודש מאיימת לטרוף אותי. היה דם ומבחינתי זה היה מיותר. שמחתי שזה נגמר. צילמתי את עצמי בערב שלפני הזריקה הראשונה כדי שאוכל לראות את השינויים. בסרט הקול שלי עדיין גבוה, קול של בת, ועוד לא היה לי שיער על הפנים. אמרו לי שהשומן יעבור למקומות אחרים והוא באמת עבר לרגליים. הפכתי לשרירי".
עם זאת, לאון לא שוקל לעבור ניתוח להשתלת פין. "בשביל מה זה טוב?" הוא תוהה. "זה נשמע לי מיותר. חבר שלי המליץ לי על מתקן סיליקון שמצמידים למטה כדי שבת תוכל להשתין בעמידה. אמרתי לו, 'יופי, זה לא מעניין אותי' וסגרתי עניין".
אתה לא חולם להשתין בעמידה?
"נראה לך שזה משנה לי מאיפה השתן שלי יוצא? העיקר זה להתרוקן".
"מה עם להשתין על מדורה?" מקניט אותו אביו.
"עכשיו אתה קולט למה לא הסכמתי שתשתתף בסרט?" לאון מתריס מולו בגאווה. "אתה והיציאות שלך! אם זה היה נפלט לך בסרט, אני לא יודע מה הייתי עושה לך".
"ברור שאני לא דוחפת אותו להשתלת פין", צוחקת אמו. "מספיק לי ששני גברים מלכלכים את הרצפה".
לא מאוהב
הצבא, מספר בן ה־18, הפתיע אותו לטובה. "כולם הזהירו אותי שהצבא ינסה לוותר עליי, אבל הודיעו לי שישמחו מאוד לגייס אותי, בתנאי שאצא לטירונות של בנות. אסור לי לישון במחנה של הבנים מפני שזה לא 'שילוב ראוי'. כך פסק הצבא ומבחינתי זה סבבה. אני מתעניין בעיצוב, בלוגיסטיקה, ביחסי אנוש. אשמח להשתבץ בתפקיד שבו אוכל לתרום".
"הוא קיבל זימון לטיס", לוחש אביו באוזני. "ברור שהוא לא הלך, אבל בשום שלב לא התרשמתי שהצבא מפלה אותו לרעה. גם אני הופתעתי לגלות שכיום כבר יש בצבא קצינים טרנסג'נדרים".
כיום אתה נמשך לנשים או לגברים?
"היו לי גם בן זוג וגם בת זוג, ושניהם היו יותר מדי אמוציונליים בשבילי. כרגע אני לבד, לא מאוהב ולא מחפש אהבה. הניתוח מלחיץ אותי ואני מעדיף לעבור אותו כחוויה אישית בלי להכניס עוד בן אדם לתמונה. חוץ מההורים שלי, כמובן. הם מעורבים בכל בגלל שאין להם ברירה".
אבל בטווח הרחוק יותר הוא מדמיין את עצמו כבעל משפחה. "לא ערירי. תמיד חלמתי לאמץ ילד אסיאתי".
"ואני תמיד חלמתי על נכדים מלוכסנים!" מריע אביו.
"אני אהיה אבא פצצתי", הוא מבטיח. "אני אלמד את הילד שלי לשחק מבוכים ודרקונים ואני אהיה החבר הכי טוב שלו".
בשלב הזה לאון עולה לחדרו כדי להכין את התחפושת שילבש במסיבת יום ההולדת שלו. אני שואלת את מרב, אמו, אם היא שאלה את עצמה למה זה קרה דווקא לה.
"חס וחלילה!" היא מתרגזת. "לא קרה לי שום אסון. יש לי ילד מדהים שנולד בגוף של בת והוא הפך לבן. זה סוף העולם?"
"יש אנשים ששומעים שהבן שלי טרנסג'נדר ואומרים לי 'כל הכבוד'. מה כל הכבוד? אני עשיתי משהו כדי שזה יקרה? אני מקבל אותו כמו שהוא, במלוא האהבה", מוסיף אביו, "אבל לפעמים עצוב לי. אני חושש שאנשים לא יקבלו אותו. החיים שלו עלולים להיות קשים".
בדרך לדלת מרב מספרת לי שהשאלה "למה זה קרה דווקא לי?" הידהדה במוחה רק במקרה אחד. כשבנה הצעיר אובחן כאוטיסט. "חשבתי על זה המון", היא לוחשת, "והתשובה היחידה שעברה לי בראש היא שנועם האוטיסט בחר בי להיות אמא שלו. אני לא רוצה להישמע שחצנית, אבל אילו הייתי אוטיסטית אני בטוחה שהייתי רוצה אמא כמוני – ללא גבולות". •
