נתי גרוברג (46) מכפר בן־נון, מנחה סדנאות, מאמן אישי ועסקי ומרצה להעצמה אישית, הגיע לתחום עיסוקו דווקא אחרי שני אירועים טרגיים שסיכוייו להינצל ולהשתקם מהם נראו פחות מקלושים.
את המהלומה הראשונה הוא ספג לפני 17 שנים, כשבמהלך רכיבה על הווספה שלו נפגע קשות בתאונת דרכים. "במהלך החייאה שעברתי, בגלל פגיעה פנימית מערכות הגוף החלו לקרוס, והרופאים נאלצו לבצע ניתוח חירום בחדר המיון. בבית החולים תקף אותי חיידק טורף עמיד לאנטיביוטיקה, שהוביל לסדרה ארוכה של ניתוחים שבהם ניסו כל הזמן לנקות את האזור הנגוע ולחסל את החיידק, וכל ניתוח הביא איתו בשורות רעות של קיצור הרגל, פגיעה בכבד ובלב, ופגיעה בעצב ברגל שמאל".
לאחר שנתיים וחצי של ניתוחים ושיקומים חוזרים הוא שוחרר כנכה 100% לחיים חדשים ומאתגרים. "הייתי צריך ללמוד מחדש איך להתמודד עם פעולות פשוטות בהתנהלות יומיומית", אומר גרוברג, הנשוי ליפית ואב לשלושה, "כמו להרים את הילד שנופל ובוכה ופעילויות בסיסיות כמו לשבת, לקום, להתקלח, להתנייד עם כיסא גלגלים וקביים, למצוא עבודה חדשה שתתאים למגבלות החדשות שלי, לחיות עם כאבים יומיומיים ועוד".
במהלך אחד מאשפוזי השיקום שלו בבית לוינשטיין פגש גרוברג נציג של עמותת "אתגרים", המציעה פעילויות מיוחדות לנכים. "הוא ציין חוגי סקי, שיט, טיולים, טיפוס ואופניים. אני זוכר שהרמתי גבה וחשבתי 'אופניים? הלו, כולם כאן קטועים או משותקים, מה קורה לך?' הוא הסביר שמדובר באופני יד, אופניים שהפידול בהם נעשה בידיים והם בעלי שלושה גלגלים לייצוב. וזהו. נדלקתי על הרעיון. החלטתי שאני צריך לנסות, רכבתי והתחלתי לחלום לרכוב במרתון ניו־יורק. כהכנה השתתפתי בתחרות באירופה, שם הגעתי למקום שישי וקיבלתי זימון לנבחרת הפראלימפית למשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008".
ההכנות לאולימפיאדה היו מפרכות. "מדובר בשעות על גבי שעות של אימונים", הוא נזכר. "כבשתי את המקום הראשון בארץ והתאמנתי עם רוכבים רגילים ומהירים. הייתי בהיי, הרגשתי שאני על גג העולם, הייתי במקום ממש טוב, והתחושה הייתה שהצלחתי להתגבר על כל הקושי והמגבלות הפיזיות".
ואז, ערב לפני התחרות, באימון האחרון על המסלול האולימפי בבייג'ינג, בשבריר שנייה, חלומו התנפץ. "כל אותם רסיסים שאספתי אחד־אחד במאמץ רב במשך שנים התפזרו שוב לכל הכיוונים, כשניידת משטרה סינית חצתה את המסלול, שהיה סגור לצורך האימונים, בזמן שאני שועט במהירות. לא היה לי סיכוי לברוח, וכך התנגשתי בניידת והתעוררתי רק למחרת בבית החולים".
הפעם אחז בו הייאוש. "אחרי התאונה השנייה לא חלמתי שאחזור לרכוב, איבדתי את האמון בעצמי ובסביבה. איבדתי את התקווה. איבדתי את הטעם להתמודד עם החיים. שוב ציפה לי תהליך שיקום ארוך ומתיש, ולי כבר לא היה הכוח להתמודד".
אז איך בכל זאת אספת את עצמך?
"עם המון תמיכה מהמשפחה ומהסביבה הקרובה. ככה, לאט־לאט, שוב התחלתי לרכוב. בשביל לנשום, לא בשביל להתחרות. עברתי שיקום נוסף ולפני שש שנים, לאחר שסיימתי לרכוב את הטור דה ישראל, כשנשארו רק שנתיים לאולימפיאדה בלונדון ומעט מאוד סיכויים ואחרי הרבה מאוד אימונים, השגתי את הכרטיס לאולימפיאדת לונדון 2012. ללונדון הגעתי במטרה לסגור מעגל ולתת את כל מה שאני יכול, וכך היה: סיימתי במקום ה־7 ולאחר מכן פרשתי מהנבחרת וחיפשתי אתגר חדש, משהו שיאתגר גם את הכוח המנטלי שלי ולא רק את הכוח הפיזי".
הוא מצא את מבוקשו במקום שנראה בלתי־אפשרי לחלוטין. "נרשמתי בליווי ובתמיכה של חברי היקר איציק צדיק לתחרות איש הברזל בקופנהגן שבדנמרק, שם הייתי הנכה היחיד בין 3,200 משתתפים במסלול המלא, ובמשך 13.5 השעות של התחרות לא הפסקתי להתרגש. האדרנלין זרם בגוף, הגשם והקור לא הפריעו לי, התחושות היו מטורפות, צעקות של הקהל שמעודד מסביב. השיא היה הרגע המאושר שבו שמעתי את הכרוז מכריז 'נתי גרוברג מישראל – אתה איש ברזל!' והאסימון נפל. עשיתי את זה".
מה למדת?
"כמו שאני רואה את זה, למדתי שבדרך יש אנשים שלא מקבלים את מה שאני עושה, וזה בסדר גמור מבחינתי, ויש כאלו שדווקא מתוך אהבה ודאגה עוצרים אותי. לדוגמה, לפני תחרות איש הברזל דווקא אחד החברים הטובים ביותר שלי שאל אם אולי כדאי שאפסיק, כי זה לא בריא לי ואני יכול להיפגע. הסברתי לו שלא מתאים לי אמירות 'מורידות' וביקשתי לא לדבר על הנושא כל עוד הוא מרגיש כך. למדתי לרתום שותפים מעצימים לדרך, כאלה שיתמכו ויידעו לקבל גם ממני. את התמיכה הגדולה ביותר, ללא כל צל של ספק, קיבלתי ואני עדיין מקבל מאשתי, יפית. הכתף, החיבוק, המילים והדחיפה נתנו את הכוח והרצון להמשיך גם ברגעים הקשים, והיו לא מעט כאלו".
מהו הכוח המניע שלך?
"בראש ובראשונה, הרצון לחיות חיים מספקים ומאושרים, לא לתת לנכות ולמגבלות לנצח אותי. היה גם את הרצון להוכיח לעצמי ובדרך גם לאחרים שאפשר, אפילו כשקשה, להשאיר מורשת לילדיי ולכל מי שמכיר אותי. שנכון, יש מוגבלות, אבל את המגבלה אני אקבע לעצמי. החלטתי להיות הגיבור של הסיפור שלי, וזה גם המסר שאני מעביר לכל מי שרוצה לשמוע. תחושת הניצחון גם היא לאו דווקא קשורה להישג תחרותי כזה או אחר, אלא לדרך. כשנרשמתי לתחרות איש הברזל לא ידעתי כלל לשחות ולא הכרתי את כיסא הריצה ואת הקשיים לתפעל אותו. הקשיים שהיו בתחילת הדרך בבריכה ועם הכיסא כמעט גרמו לי לפרוש מייאוש, מאכזבה ומהרגשת חוסר יכולת, אבל התעקשתי, וכשהצלחתי באימונים הייתה הרגשת ניצחון עילאית. אז נכון שסיום התחרות היה שיא מטורף, אבל הניצחונות הקטנים שבדרך הם החשובים בעיניי, השאר זה בונוס".
ועכשיו הוא מעביר את כל התורה הזו הלאה. "אני מרגיש שמחה וסיפוק בעיקר בהרצאות שלי או בחדר האימון, שם ממש אפשר לראות את האסימונים נופלים ומופיעה הבנה כמה אפשר לשנות ולעשות, כדי לצאת ממשברים או לחוות חיים מאושרים יותר. אני מרגיש שזכיתי. לא כולם מגיעים להבנה מהו הייעוד שלהם בחיים, ואני מאושר לדעת שהייעוד שלי הוא להעביר מסר למי שרק רוצה לשמוע, שנכון שהחיים לא תמיד קלים, אבל חשוב וצריך לדעת מתי לעצור ולנשום, ואיך להתגבר על מכשולים ולצאת ממשברים. ההישג שלי לא קשור לפעילות הספורטיבית, אלא דווקא ליכולת שפיתחתי עם השנים לקבל את המשברים ואפילו לצמוח מהם. למדתי שיעורים לחיים גרמו לי להבין שהאתגרים, המשברים, המחסומים והמהמורות שבדרך הם אלו שעושים את החיים מעניינים יותר".
לעולם לא תחזרי לרקוד
מיכל נתן (52) ממושב שדה־יצחק היא רקדנית והמנהלת האמנותית של להקת הפלמנקו הישראלית "קומפאס", כוריאוגרפית ומורה לפלמנקו. גם היא נאלצה להתגבר על מכשולים בלתי־אפשריים כדי להגיע למקום המקצועי והאישי שבו היא נמצאת היום.
"כילדה הייתה לי בעיה של רגלי איקס וכפות רגליים מופנות פנימה", מספרת נתן. "האורתופד הציע להוריי לשלוח אותי ללמוד בלט כדי ליישר את הרגליים, במקום לשים עליהן סדים. לי כילדה בת 5 לא התחבר העניין של ללמוד בלט ולא הייתי ממש ממושמעת. המורה אמרה להוריי שרקדנית לא תצא ממני. אבל כשהייתי בת 7 נסעתי עם הוריי לשליחות בדרום־אפריקה ושם המשכתי ללמוד בלט ב'רויאל סקול אוף בלט', שבו קרה לי שינוי גדול בגישה והפכתי מאוד רצינית. בסוף השהות שלנו שם המורה ממש התחננה להוריי שימשיכו את לימודיי, כי יש לי עתיד גדול. בארץ, ברחובות עיר הולדתי, כבר לא הייתה קבוצה לרמתי, אז למדתי בלט בשיעורים פרטיים. לימים עשיתי הסבה לפלמנקו. הוריי כמובן תמכו בי, אבל הם הרי שלחו אותי לרקוד מטעמים בריאותיים. עיקר הדרייב שלי לרקוד ולהתמקצע נבע לגמרי מתוכי. כך גם כשהתחלתי לרקוד פלמנקו היה לי ברור שאסע לספרד כדי להתמקצע שם".
בעלה, יאיר שיינפלד (52), העוסק בהדרכת מכירות, ליווה אותה בדרכה החדשה ממש מההתחלה. "לשמחתי הוא מאוד תמך, ואכן שבוע לאחר שנישאנו כבר נסענו יחד למדריד, שם חיינו כשנתיים. גם בהמשך, כשנולדו שלושת ילדינו, המשכנו לנסוע לתקופות קצרות יותר לספרד בליווי הילדים. כשהתחלתי להופיע בעולם ונאלצתי להיעדר לתקופות ארוכות, הייתה תמיכה מלאה מהבית".
אבל ההתמודדות הקשה והאמיתית של נתן החלה לפני עשר שנים, כשנפלה מסולם ונפצעה קשה בכתפה. "הייתה לי מתיחה חזקה של רצועות וסחוסים. כל הרופאים אמרו שאי־אפשר לתקן את זה ושהדרך היחידה היא לקבל את העובדה שהיד לעולם לא תחזור להיות כשהייתה. כמובן לא נכנעתי ולא הסכמתי לקבל את העובדה הזו, לא הייתה לי שום כוונה ותוכנית להפסיק לרקוד. אז בכוחות עצמי התחלתי לחזק את השרירים שמסביב, ואמנם לקח כמעט שנה, אבל היד חזרה לעצמה כמעט ב־100%. זכור לי מקרה שבו בחזרה עם הלהקה עבדתי על קטע מסוים והיייתי מתוסכלת מאוד, כי הידיים לא היו שוות בתנועה שלהן, זה היה עדיין במהלך השנה הזו. אחת הרקדניות אמרה לי 'מיכל, זה לא כל כך נורא. אז מה, אז הן לא שוות', ואני ממש התרסקתי. זו לא הייתה אופציה מבחינתי. כרקדנית, אני ידועה בעבודת הידיים שלי והגוף העליון. זה לא משהו שאני יכולה לוותר עליו".
נתן חזרה לעצמה, וכעת היא ולהקתה מעלים מופע חדש, "קימיקה", עם הרקדן אדריאן סנטנה. הבכורה תתקיים ביום שלישי, 24.5, במרכז סוזן דלל בתל־אביב.
"בכל אתגר אפשר לעמוד, והמסקנה שלי היא לא לקבל את דברי הרופאים כאורים ותומים", היא מסכמת. "לגוף יש אינטליגנציה משל עצמו, ויש לנו יכולת ריפוי עצמית. מה שכן צריך זה המון נחישות והתמדה. גם אם זה לספוג ולסבול כאב פיזי. צריך להקשיב לגוף. עד היום, כשאני מסבירה איך נרפאה הכתף, אומרים לי שזה לא הגיוני מאחר שאלה רקמות שברגע שהן נפגעות הן לא חוזרות לעצמן, זה לא כמו שריר או עצם. אבל העובדה מדברת בעד עצמה".
לעולם לא תהיי אמא
זהבה פרא (55) מכרמיאל, מנחה בשיטת ההרזיה "חלי ממן" ויועצת יופי, היא גרושה, אם לארבעה וסבתא לשתיים. עבורה ההורות הייתה לא פחות מאשר נס משמיים. "בגיל 21, ואני רווקה עם חבר, גילו לי ציסטה גדולה שישבה לי על החצוצרה ונאלצתי לעבור ניתוח כריתת חצוצרה", היא מספרת. "כשחזרתי לבדיקה לאחר חודש התגלתה גם בחצוצרה השנייה ציסטה גדולה. הוחלט לטפל בה עם כדורים עד היעלמותה, וכך היה. נאמר לי שיש לי 50% סיכוי להרות, כי אני בעלת חצוצרה אחת, וכיוון שהייתה בעיה בחצוצרה השנייה נאמר לי בשקט, וגם ראיתי בעיני הרופאים את הדאגה, שיש סיכויים קטנים מאוד שאוכל להרות. זה ציער אותי מאוד, כי אהבתי ילדים וכאבתי נורא על כך שלא אוכל לחוות את חוויית האמהות".
איש לא הצליח לנחם אותה לאחר שנחתה עליה בשורת האיוב. "אמא שלי ניסתה להרגיע אותי, וגם החבר שלי, שלימים הפך להיות בעלי, אמר לי 'אני לא רוצה ילדים, בואי נתחתן'. אני ממש זוכרת את עצמי שואלת את עצמי איך זה יכול להיות שאלוהים חנן אותי בכל כך הרבה דברים טובים, נתן לי אהבה גדולה לילדים, ולי לא יהיו ילדים משלי. במהותי אני אוהבת את החיים והמשכתי לחיות בהנאה, אם כי זה ישב לי בלב והתעורר בכל פעם. בראש ובהיגיון לא נתתי לעצבות לנהל אותי, שמחת ליבי הייתה גדולה וחזקה יותר. סירבתי להתחתן, כי הבנתי שלא אוכל ללדת, ולא התעסקתי בזה. הרפיתי. עולמי תמיד סבב סביב ילדים ותמיד נהניתי מילדים של אחרים".
בני הזוג עברו לגור בחו"ל, ויום אחד פרא הרגישה דחף בלתי־מוסבר לאכול פיסטוקים וארטישוקים. "מיד הסביבה הבינה שאני בהיריון, אני האחרונה שידעה", היא נזכרת. "כנגד כל הסיכויים ילדתי בארבע שנים וחצי ארבעה ילדים".
איך את מסבירה את זה?
"אני תמיד אומרת שאת הילדים שלי נתן לי אלוהים. באמת כל אחד מהם יחיד ומיוחד עם נשמה ענקית, והם כתר על ראשי. אני מאושרת שהיו בי האמונה, הכוח, הסבלנות והיכולת להמתין לזמן הנכון. היום אני מתבוננת ביצירות הבריאה וזה העונג שלי. אני מכירה תודה על הטוב ואסירת תודה גם על הדברים הקשים בחיים, כי משם גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי ומשם רק צמחתי. המוטו של אמונה משולבת בהתמדה לאורך זמן עם מטרה ברורה הוא הכוח שלי. בעיניי, כל אחד יכול להזמין ולזמן לעצמו את מה שהוא בחיים. אני ראיתי את עצמי עם ילדים. אני ראיתי אותי מנחה בקבוצות לאורח חיים בריא. ברגע שרואים את התמונה המנצחת, בכל יום צועדים צעד אחד לקראת המטרה. לא מעניין אותי כמה זמן זה ייקח. כל ההפרעות והנפילות בדרך לא מסיטות אותי ממטרתי. אני פשוט קמה, מתנערת וממשיכה הלאה, והמטרה מול עיניי וברורה ואין לה עוררין. הכוח והביטחון שנותנת לי האמונה שאני יכולה ליצור את המציאות של עצמי, והכרת תודה מלווים אותי, ובכלל, למשפטים 'אני לא יכולה' או 'קשה לי' אין מקום בחיי". •
במחקר שפורסם לאחרונה נמצא כי תזונה עתירת ויטמין D במהלך ההיריון עשויה להוריד את הסיכון להתפתחות אלרגיות בקרב ילדים. לצורך המחקר נסקרו יותר מ־1,200 אמהות וילדיהן
