ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "לא היה לי מה להפסיד, אז הלכתי על זה". דותן פוקס | צילום: אביהו שפירא
    זמנים בריאים • 12.05.2016
    יד ראשונה מרופא
    עד לפני כמה שנים נאלצו הרופאים לבצע ניתוחים לאיחוי גידים בכף היד בהרדמה מלאה – או לסיים אותם תוך 10 דקות • דותן פוקס התנתח בהרדמה מקומית ללא הגבלת זמן, ונתן לרופא פידבק "בשידור חי" אם הניתוח מצליח | אריאלה איילון
    אריאלה איילון

    במהלך ניתוח לאיחוי גיד קרוע בכף ידו חש דותן פוקס שהוא נמצא באתר הסרטה של סרט מדע בדיוני. "אני שוכב על מיטת הניתוחים, מקבל הרדמה מקומית והניתוח מוסתר ממני באמצעות פרגוד כך שהמנתחים מצד אחד, ואני, שלא רואה כלום ממה שהם עושים - בצד השני. פתאום הרופא אומר לי: 'דותן, תכופף עכשיו את האצבע'. כופפתי. 'ועכשיו תנסה לקפל אותה, תזיז אותה, תניע אותה לצדדים, למעלה ולמטה'. אחרי שביצעתי את ההוראות נפתח הפרגוד המסתיר, הרופא מראה לי את כף היד המנותחת ושוב מבקש ממני להניע את האצבע. וואלה, אמרתי לעצמי, היא אכן זזה. הניתוח הצליח".

     

    כך מתאר פוקס (46), נשוי ואב לארבע בנות, שמתגורר עם משפחתו בקיבוץ מעוז־חיים, את שיטת הניתוח שרווחת בישראל בשנתיים האחרונות. ההליך מאפשר את שיתוף הפעולה של המנותח בזמן אמת, דבר שמשדרג את תוצאות הניתוח.

     

    "על המקום, מיידית, במהלך הניתוח עצמו, אני מקבל מהחולה פידבק אם התפירה שביצעתי רופפת מדי, מהו טווח התנועה שהצליח הניתוח לשמר וכו', כך שמכל היבט שהוא מדובר במקסום מרבי של תוצאת הניתוח", מסביר ד"ר גיא רובין, מומחה בכירורגיה אורתופדית וכירורגיה של היד במרכז הרפואי העמק, ומי שניתח את פוקס עם מנהל יחידת כף היד, ד"ר מיכה רינות, ועם ד"ר אלחנדרו וולובסקי וד"ר חגי אורבך.

     

    לניתוח הגיע פוקס עקב תאונת עבודה שעבר. "אני מנהל אחזקה במפעל 'עוף טוב'. באוגוסט האחרון, אחרי שהתקינו אצלנו ארונות מטבח חדשים מנירוסטה, באתי לנקות אותם. הגימור של הנירוסטה היה רשלני, וכתוצאה מכך כששיפשפתי את החלק העליון של אחד הארונות - נחתך לי האגודל בחלק העליון שלו".

     

    "האגודל התאבן"

     

    פוקס, שמספר כי אינו ממהר להיבהל, חבש את האצבע הפגועה והמשיך בעבודתו. "האצבע תיפקדה בערך יממה, ורק ערב אחר כך התחיל פתאום כאב. בהדרגה שמתי לב שהאצבעות נפתחות באופן לא רצוני. האגודל שנפגע כאילו התאבן ולא כל כך יכולתי להרגיש אותו. אבל בשלב הזה, למרות כל הסימנים המדאיגים, עוד לא קלטתי את חומרת הפגיעה. רק למחרת התחלתי כבר לדאוג וניגשתי לרופא", הוא מתאר.

     

    הוא נשלח למיון בבית חולים העמק, שם אובחן הקרע בגיד האגודל וניתנה המלצה להתאשפז לצורך ביצוע ניתוח איחוי. "כבר למחרת נותחתי, ואחר כך השתחררתי מבית החולים עם סד מקבע למשך שלושה שבועות", הוא מספר.

     

    אבל רק אחרי שהסד הוסר אובחן שהאצבע איבדה מטווח התנועה שלה. הבעיה העיקרית: היא בקושי הצליחה להתכופף, ונשארה ישרה למרות מאמציו לכופפה. "בשלב הזה הציעו לי ניתוח נוסף, שיאפשר לכופף את האצבע. זאת אומרת שזאת הייתה הציפייה, אבל הרופא היה הגון וכבר באותה שיחה אמר שישתדל - אבל הוא לא מבטיח לי הצלחה מוחלטת. במילא לא היה לי מה להפסיד, אז הלכתי על זה", הוא מתאר.

     

    באותו מעמד חשף בפניו ד"ר רובין את הגישה הניתוחית שבמהלכה נדרש שיתוף פעולה מצידו, ופוקס כמובן נעתר. "מדובר בגישה ניתוחית הרווחת בשנתיים האחרונות בכל המרכזים הרפואיים שבהם יש יחידות ייעודיות לכירורגיה של כף היד", מסביר ד"ר רובין. ניתוח כזה, לדבריו, משדרג את תוצאותיו לאלפי מנותחים בשנה, שעקב טראומה נגרם להם חתך של גיד. זה יכול לקרות מסכין במהלך פתיחת אבטיח, פגיעה ממסור, מכוס זכוכית שמתנפצת ביד, משבר של צלחת במהלך שטיפתה. כל מגע לא מוצלח עם חפץ חד עלול לקרוע גיד בכף היד.

     

    "עד שהתקבעה הגישה החדשה נהוג היה להשתמש בחוסם עורקים שאותו ניפחנו, ושנועד למנוע מהדם להגיע לאיבר המנותח", הוא מסביר. מהלך זה נובע מהצורך של המנתחים לעבוד בסביבה ללא דם, שזרימתו נחסמת זמנית באמצעות אותו חוסם עורקים. "וכך, כשהחולה תחת הרדמה מקומית, נאלצנו לציית למחוגי השעון ולא לעבור את טווח 10 הדקות כי אז היה נגרם כאב גדול למנותח. מהסיבה הזו, כשעלתה הסבירות שהניתוח עלול להימשך מעבר ל־10 דקות, העדפנו לבצע את הניתוח בהרדמה כללית", מספר המנתח.

     

    "עבדנו על עיוור"

     

    החיסרון, לדבריו, מלבד הסיכון הפוטנציאלי שבהרדמה עצמה, הוא היעדר בקרה על פעולת הרופא. "בניתוחים שנועדו לשפר תפקוד שנפגע, כשהחולה רדום ואינו מגיב אני לא יכול לדעת אם הצלחתי לשחרר את ההידבקות, אם האצבע באמת זזה, ואם כן, עד לאיזה טווח תנועה. למעשה, עבדנו על עיוור וסמכנו על הניסיון שצברנו, אבל לא פעם אחרי התפירה, נוצר סיבוך קלאסי - הידבקות. בתהליך הריפוי מצטלק הגיד שאוחה, ולא פעם, מצטלקת גם הסביבה הקרובה לו, דבר שיוצר הידבקויות המונעות תנועה חופשית מהאצבע. זה מה שקרה לדותן אחרי הניתוח הראשון שעבר", הוא מתאר.

     

    המהפכה הניתוחית החלה לפני כעשור, כשרופא קנדי, ד"ר דונלד ללונדה, פירסם מאמר על הגישה החדשה שהמציא. "עד אז החזקנו בסברה שלכף יד אסור בתכלית האיסור להזריק אדרנלין מחשש לחסימת כלי דם, שיוצרת סיכון להיווצרות נמק באצבעות. והנה, הוא חושף את המצאתו, שאותה יישם על עשרות רבות של מנותחים, שמאפשרת להזריק לחומר ההרדמה, הלידוקאין, גם אדרנלין, שיוצר הפסקה זמנית של זרימת הדם - וזאת ללא כל חשש. ההישג המהפכני שלו הוא שאין יותר תלות בחוסם העורקים, דבר שמאפשר ביצוע ניתוחים ארוכים כשהחולה תחת הרדמה מקומית בלבד", מתאר ד"ר רובין.

     

    במהלך השנים למדה הרפואה לנצל את יתרונות הניתוח למקומות נוספים מעבר להארכתו; שיתוף החולה, למשל. "על פי יכולת התנועה שמדגים המנותח בזמן אמת אני רואה אם הניתוח הצליח. ואם לא, אני יכול להמשיך אותו", מספר ד"ר רובין, "יש לזה גם ערך פסיכולוגי לחולה. הוא רואה שהאצבע זזה וזה מעודד אותו שכל תהליך ההחלמה יהיה מהיר בהרבה". •

     

     

    Ariela-a@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 12.05.16 , 20:53