אישה אחת, נקרא לה אליה אבל היא יכולה להיות כל אישה, אוהבת גבר, נקרא לו עידו. האהבה שלה לובשת ופושטת צורות לאורך כל חייה, ממש מהיותה ילדה קטנה ואחר כך נערה, וגם הגבר לובש ופושט צורות, מתרחק ומתקרב, נוגע ולא נוגע, מושא תשוקה נצחי. ב"ימי ראשית", ספרה החדש, אילנה ברנשטיין מותחת את כישרונה הפואטי והאמנותי עד הסוף, בשפה מהפכנית, אוונגרדית ופורצת דרך - שפה שכמו הומצאה כדי לתאר אהבה, אולי כי השפה הקיימת פשוט לא מספיקה. יש בה חושניות אדירה, כי דווקא מתוך הריחוף השירי שלה מחלחלים תענוגות הבשר, הכמיהה, ההתמכרות למגע, ההשתוקקות, הערגה.

אהבתם הבוגרת של אליה ועידו היא אהבת סופרים, אהבה של מילים, של חליפת מכתבים, של טקסטים שמלטפים לא פחות מהמגע והמבט, של משחקי מילים אובססיביים - משיכה ומשיחה, לבכות ולכבות. אהבת סופרים היא עסק מסובך, כי לא תמיד אפשר לומר הכל, אבל הם חייבים, אצלם הדברים צריכים להיאמר או להיכתב, ואז יש את מה שהיא כתבה ואת מה שהוא כתב, את איך שהיא כתבה אותו ואיך שהוא כתב אותה, וזה תמיד שונה מאיך שהם רואים את עצמם ואיך שהם באמת. אצל סופרים, הפער בין המציאות לבין העיבוד שלה זועק יותר, ובאהבה הפער הזה קריטי, הרה גורל, הרה אסון.

"ימי בראשית" דורש ריכוז מקסימלי, כשהדמות המספרת מעופפת בין מה שכאן ועכשיו למה שהיה ומה שיהיה ומה שיכול היה להיות ומה שלא יקרה לעולם. הפואטי, המיתולוגי והדמיוני משתלבים בקונקרטי, ביומיומי ובמציאותי. עוד לא נגמר סיפור הטרדה מינית, ספק אונס, מהילדות, וכבר צץ סיפור של דייט מוזר, ספק הצעה מגונה, מהבגרות.

ברנשטיין מכריחה אותנו לאמץ את שרירי הקריאה שלנו, לפתל את הקשב הספרותי שלנו ולשחרר את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על אמנות הסיפור. תשכחו מאחידות המקום, הזמן, הדמויות והעלילה, ותפתחו את הראש, תתרכזו ונסו להבין. תפתחו את הידיים, הטו את הראש לאחור ופשוט תיפלו אל תוך כל היופי הזה - ואז אולי תהיו באמת חופשיים.

• ימי ראשית / אילנה ברנשטיין. הוצאת בבל, 153 עמ'