מהריאליטי למציאות

קודם כל נסו לזהות את גיבורי הכתבה!

אריק אלפר, זוכה "הישרדות איי הפנינה" (העונה השנייה), 2009.

• אז: גר בתל־אביב והיה רופא מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים דנה. לקח הפסקה מההתמחות לכבוד הצילומים: "דקה אחרי שחזרתי מהאי התייצבתי שם בחזרה".

• היום: ד"ר אריק אלפר (41), רווק וחי בניו־יורק. הוא רופא חוקר באוניברסיטת ייל ומומחה למחלות בדרכי העיכול ובכבד בילדים. הרצה על עבודתו בפני צוותי בתי החולים בישראל במהלך שבוע חופשת מולדת שבילה כאן לאחרונה.

• הדרך: "הגעתי ל'הישרדות' כי אהבתי את הסדרה כקונספט בעונות האמריקאיות. נרשמתי והתקבלתי למרות שלא באמת ציפיתי שזה יקרה. בטלוויזיה לא רואים את ההישרדות האמיתית ואת חיי היומיום באי. חווינו דברים כמו נזקי סופה בלילות, חיפוש אחר קרשים יבשים כדי שיהיה במה להדליק אש בלילה. כלומר, 'הישרדות' זה לא רק הדחות, אסטרטגיות ובריתות. רגע הזכייה היה ללא ספק מקסים. כל הקלישאות נכונות לגבי המעמד הזה - בוכים ורועדים ומתרגשים וזה משמעותי, אבל מה שמעניין זה שככל שעוברות השנים, האי ומה שקרה בו מתחדדים אצלי יותר, ואת רגע הזכייה אני זוכר פחות ופחות, והוא הופך לפחות חשוב מבחינתי. הייתי מאוד מאושר לקבל את הפרס. כל החסכונות של כל החיים שלי לא הגיעו לקצה של זה".

• בהמשך: "ההפקה הייתה נהדרת וליוותה אותי בהמשך, כי בסופו של דבר אני לא איש תקשורת. עשיתי דברים ברדיו ובטלוויזיה: הייתה לי התוכנית 'ד"ר אריק' בערוץ הבריאות, הגשתי פינת בריאות בתוכנית בוקר ותוכנית ברדיו תל־אביב. ללא ספק התקופה זכורה לטוב. זו הייתה תחנת ביניים מרגשת, מהפנטת ומאוד משמעותית בחיים שלי".

• מסקנות: "למדתי המון על עצמי ואני שמח שעשיתי את זה, לא רק בגלל הזכייה. אני לא בעניינים במה שקורה בתוכניות הללו בארץ מאז 2012, השנה שבה נסעתי. אני יודע שיש קהל שאוהב את זה ויש שלא, והכל לגיטימי. אני כן צורך ריאליטי בחו"ל, גם אחר 'הישרדות' האמריקאית אני עוקב באופן הדוק. יש ריאליטי טוב ואם אני מוצא אותו אני צורך אותו".

• אז: מנהלת משמרת במסעדה, גרושה ואם לבת.

• היום: בת 37, נשואה בשנית ואם לילד נוסף (בן שנתיים). עוסקת באימון תזונתי עם התמחות בסוכר וכולסטרול גבוה, בייעוץ קולינרי למוסדות, מסעדות ובתי קפה, יוצרת מנות ומרכיבה תפריטים. מגישה את התוכנית "טעמים ירוקים" בערוץ הראשון, שבה היא מציגה טרנדים תזונתיים חדשים ומראיינת ידוענים בנושאי אוכל. "זה הרבה פאן וזה משהו שלי, זו אני וזו חוויה מדהימה. מבחינתי זוהי הגשמת כל החלומות".

• הדרך: "הגעתי לתוכנית בלי ציפיות מיוחדות. צפיתי בטלוויזיה וראיתי שורה רצה שאומרת שבקרוב תהיה תוכנית בישול ומי שמבשל טוב, שיציג את מועמדותו. אמרתי לעצמי, 'אני מקבלת מספיק מחמאות בבית, אנסה לראות מה קורה בחוץ'. מילאתי טופס וחזרו אליי לעוד ועוד אודישנים, כשאני לא משתפת אף אחד בתהליך. רק אחרי שני שלבים סיפרתי".

אינה קרבצקי | צילום: אביגיל עוזי

• בהמשך: "הפרס היה מטבח ביתי. לא קיבלתי אותו עד היום, כי לא היה לי בית שבו ארצה לעשות מטבח. עבר התוקף והחמצתי את ההזדמנות. ללא ספק הזכייה ב'מאסטר שף' עזרה לי למקד את עצמי ולחדד לי את העיסוק שמתאים לי. היא נתנה לי את הביטחון שאני טובה בזה וגיליתי שזה בסדר לאהוב את התחום ויש לי אישור. עם הזמן, עוד יותר דייקתי את עצמי והבנתי שמה שקשור בתזונה נכונה ואורח חיים בריא הכי טוב לי. למדתי אימון תזונה ובזה בעיקר אני עוסקת היום ונהנית מכל רגע. זה עובר מפה לאוזן וזה נהדר לי.

"אני יודעת שתמיד מצפים שמי שזוכה בכזו תוכנית יפתח מסעדה. לא שזה לא עבר לי בראש, זה תמיד עובר - אגב, גם לפני התוכנית - פשוט רציתי עוד ילד ולא הסכמתי לשלם את המחיר. זה מאוד תובעני. אני יודעת איזו התחייבות זו, וזה שאני מבשלת טוב ומבינה אוכל לא אומר שאני יכולה להתחייב לניהול מסעדה. זה לא לשים את השם שלך וללכת, זה להיות שם כל הזמן, וכשאני רואה מסעדנים טובים שנותנים את החיים, אני יודעת שאני ממש לא שם".

• מסקנות: "אני שמחה על עצם החוויה. הייתי עושה את זה עוד פעם. נהניתי בטירוף. אני לא מתחברת לכל ריאליטי. אם יש תוכן, ערך, או משהו יוצא מזה, אז כן, כמו ב'מאסטר שף' או 'משחקי השף', שיש בהם רק טוב. אין שם צהוב, אין רוע. זה מוציא את הטוב ואת הרגש מהאנשים".

• אז: רווקה בת 22 מאשקלון, מוכרת בחנות בגדים.

• היום: נשואה ואם לשלוש בנות, גרה עדיין באשקלון. היא ובעלה אלי בניסטי הם בעלי החנות "בוטיקידס" בקניון אשדוד לבגדי ילדים ממותגים. בנוסף היא מעצבת בגדי ילדים תחת המותג "אדלה" ומשווקת אותם לחנויות בכל הארץ.

• הדרך: "בזמנו בכלל לא הייתי אחת שרואה טלוויזיה ומבינה מה הולך שם. יום אחד, כשירדתי לקניון עם חברות, ניגשו אליי אנשים ואמרו שאני נראית להם מעניינת ויש תוכנית חדשה בערוץ 2 שהזוכה בה יקבל מיליון שקל. עניתי בקלילות, 'יאללה, תרשמו אותי'. חשבתי שאין מה להפסיד, סיכוי אחד ל־16 לזכות במיליון זה לא רע. אבל לא באמת רציתי להיות שם. הברזתי מהאודישנים, איחרתי כרונית ויום אחד אמרו לי שהם מאוד רציניים לגביי והם רוצים אותי, אז שפשוט אקח אותם ברצינות. התוכנית התקדמה ובמהלכה הכניסו לבית גם את אבא שלי, יוסי. לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם זה, אבל אחר כך זה היה מצוין, גם כי זה היה הדבר הכי טוב בתוכנית וגם בגלל שלא הייתי שורדת שם שלושה חודשים וחצי בלעדיו. בסופו של דבר הוא זכה במקום השני".

• בהמשך: "שבועיים אחרי התוכנית הכרתי את בעלי, שזה בכלל נהדר, והוא לא ראה את התוכניות עד היום, לא הכיר אותי בכלל. בזמנו זה היה מטורף. אנשים חיכו לי מתחת לבית, לא יכולתי להסתובב ברחוב. היום כולם מזהים, אבל ברוך השם, ירד הטירוף של אז".

• מסקנות: "בוודאי שהייתי חוזרת על זה, זה עשה לי הרבה, אבל להגיד שהייתי נותנת לבת שלי ללכת לדבר כזה? זה כבר מרחיק לכת. לא הייתי רוצה לראות אותה על המרקע בוכה וסובלת. תוכניות ריאליטי זה נחמד, זה יכול לקדם וגם יכול להרוס. צריך אופי שמתאים ומי שאוהב ומתחבר, למה לא? זה יכול לעזור בהרבה דברים. לי זה עזר. זה שינה לי את החיים".

ויקטוריה קצמן, זוכת העונה הראשונה של "הדוגמניות", 2005. 

• אז: בת 18, לפני צבא.

• היום: בת 29, רווקה מתל־אביב. חתומה בסוכנות יולי ומדגמנת לפעמים, אבל בעיקר עוסקת כאשת נדל"ן בשיווק פרויקט גינדי תל־אביב. עוסקת בשיתופי פעולה עם מותג הספורט נייקי ומשתתפת בקורס מדריכי יוגה: "אני משלבת משהו רוחני ורגוע בלחץ של חיי היומיום".

• הדרך: "גרתי אז בנהריה, ומהסוכנות שלי הציעו לי להשתתף בתוכנית. לא בקלות הלכתי על זה. בזמנו לא ידעו מה זה תוכניות ריאליטי ואפשר לומר שממש נסחפתי לתוך הסיפור, כי למעשה זה פחות אני להיות בתוכנית כזו והייתי לטעמי ילדה טובה וצעירה מכדי להיות שם. במבט לאחור, זו לא הייתה תקופה קלה. לא הייתי בנויה לזה".

• בהמשך: "יצאתי מזה בשלום, גם כי זכיתי וגם בגלל שהצלחתי לעבוד בתחום במשך שנים ארוכות ולא נעלמתי אחרי חודשיים. הזכייה זכורה כרגע מרגש ומשמח. כל אדם שני אומר לי, 'את מוכרת מאיפשהו', הרבה יודעים להגיד מאיפה ולפעמים אני מוכרת להם רק בתת־מודע. אסור לשכוח שזה היה לפני 11 שנה, אז אני לא מצפה ולרוב מעדיפה שיזהו אותי מדברים שעשיתי אחר כך ולא ממה שהיה ספציפית בתוכנית. את הפרס, טיסה לניו־יורק, המרתי בטיסה להוואי".

• מסקנות: "אין ספק שזו הייתה פלטפורמת פרסום, אבל השאלה היא אם באמת חיפשתי את זה. אז כחוויה זו לא הייתה החוויה הכי נעימה, אבל התוצאות כן דיברו בעד עצמן ולכן לא אוכל לירוק לבאר ששתיתי ממנה.

"מאז לא צפיתי באף תוכנית ריאליטי, למרות שאני יודעת שיש תוכניות טובות כמו 'הישרדות'. אבל אין לי זמן לראות סוג כזה של תוכניות ואם אני כבר מפנה זמן לצפייה, אז שיהיה משהו יותר יעיל או סרט. באופן אישי, אני לא אוהבת את ההתעסקות ברכילות של תוכניות ריאליטי, זו תרבות ירודה בעיניי, חשיבה חלולה אפילו. זה דור שגדל לתוך ריקנות שקשה לי איתה והעניין הוא שזה יצא מפרופורציות. ילדים והורים מדברים על כוכבים שצמחו מאפס, אבל הם לא מושא לחיקוי ובטח שלא האנשים שהדור הצעיר במדינה שלנו צריך לקחת מהם דוגמה".

סמדי בומבה (וקנין), מקום שלישי בעונה הראשונה של "מאסטר שף", 2010. 

• אז: אם בית בדיור מוגן בבאר־שבע, מקום מגוריה, נשואה לניסים, איש אחזקה במרכז הטכנולוגי באופקים, אמא לשלושה.

• היום: בת 53, הבעלים של "מסעדת שושנה - המטבח של סמדי בומבה", הנמצאת בשער 90 של אוניברסיטת בן־גוריון. היא ושלושת ילדיה מתכננים לפתוח מסעדה נוספת בקונספט דומה. חולמת להעלות מופע סטנד־אפ.

• הדרך: "כשאני מתעוררת בבוקר, אסור לדבר איתי שעה, כי מתנפח לי הווריד המרוקאי ואני צריכה רגיעה. בוקר אחד, בדיוק בשעה הזו, ראיתי בתוכנית טלוויזיה שמחפשים אנשים שיודעים לבשל. הרגשתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. שלחתי מייל ואחרי חמש דקות קיבלתי טלפון מההפקה להגיע לאודישן. השם 'סמדי בומבה' נשאר מהתקופה שבה הייתי מורה לדרמה וליצנית. עברתי את האודישן אצל חיים כהן והשאר היסטוריה".

• בהמשך: "'מאסטר שף' הייתה מבחינתי חוויה בלתי רגילה, צמחתי משם ויש לי רק זיכרונות טובים. גם אם היו חילוקי דעות עם שף זה או אחר, חינכתי את המדינה לאוכל ביתי. הפרסום עשה לי הרבה, בקושי הצלחתי ללכת ברחוב, אבל בוודאי שלא הייתי הטיפוס שמסתובב בהשקות ומתערבב. האהבה הענקית של האנשים הייתה הדבר הכי מופלא בעיניי. התחלתי לעשות סדנאות בישול והרגשתי שכל עוד אני בתפקיד בדיור המוגן אני לא יכולה למנף את עצמי ולהיות עצמאית. כשבעלי סיפר לי בהלם שסוגרים את המרכז באופקים, שבו עבד 20 שנה, אמרתי לו, 'בוא נתאפס, תחליף אותי בתפקיד ואני אפרח'. המנהלים הסכימו והוא הפך להיות אב הבית שהדיירים משתגעים עליו.

"רציתי לעשות משהו מיוחד. זה התחיל במסעדה בבית הלקוח על טהרת מרוקו, כשהכל מוגש בטאג'ינים, ובמקביל גם פתחתי דוכן, 'מרוקו בלחם ביתי' בדיזנגוף, והרגשתי חנוקה בלחץ של לפני השבת. אחרי שבעה חודשים סגרתי אותו. הבת שלי נוי (27), סטודנטית, אמרה לי שאני חייבת מסעדה של אוכל ביתי, שתהיה לסטודנטים מאוניברסיטת בן־גוריון, וכך הפכתי להיות האמא של כל הסטודנטים בבאר־שבע. המסעדה נקראת על שם אמי שתחיה. אחרי הכל, היא שלימדה אותי הכל".

• מסקנות: "הריאליטי יכול או להרים או להפיל. עבורי זה היה ללא ספק קרש קפיצה אדיר, אבל הבנתי שהפרנסה תבוא ממני ולא מהתוכנית ואני זו שצריכה לעשות את 1

הצעדים הנועזים".

mirilivi@gmail.com