הידיעה עברה כמו אש בשדה קוצים בין הפורומים השונים של מטפסי ההרים בארץ ובעולם, ופורסמה גם בעיתונים המקומיים בנפאל: נדב בן יהודה בן ה־28 הוא הישראלי הראשון להגיע לפסגת האנאפורנה 1, הפסגה שהטיפוס עליה נחשב למסוכן בעולם. נדב שהה על ההר 70 יום, בטיפוס והמתנה לחלון הזדמנויות צר בו ניתן להגיע לפסגה בגובה 8,091 מטר, ואז, ב־1 במאי הוא עשה זאת וכבש את הפסגה.
יומיים בלבד לאחר מכן, אנחנו יושבים בפיצרייה בקטמנדו. לא לשווא בחרנו בפיצרייה. נדב גבוה ורזה מאוד, אחרי שהשיל לא פחות מ־17 קילו ממשקל גופו על האנאפורנה. אנחנו אמנם נפגשים עכשיו לציון ההישג של נדב, אבל שמו נקשר בנפאל מאז אוקטובר 2014, אז אירע אסון האנאפורנה שבו גבתה סופת שלגים את חייהם של 43 מטיילים, ורבים אחרים סבלו מכוויות קור קשות. בין ההרוגים היו גם ארבעה ישראלים: תמר אריאל, אגם לוריא, נדב שהם ומיכל צ'רקסקי. נדב, המחלץ הישראלי היחיד המיומן לחלץ בתנאים אלפיניים מורכבים, נרתם מיד למסע החילוץ המסובך. גם אחרי האסון הוא לא נח. כשבוע בלבד לאחר אירוע הסופה הקטלנית, נדב היה לכח הישראלי הראשון להגיע ולחלץ את הפצועים וההרוגים מאוטובוס שנפל מעבר למצוק, שבו נהרגו הישראליות שירה דבוש ועומר שמש, וארבעה נוספים נפצעו קשה.
"הבאתי איתי עכשיו שני דגלים לפסגת האנאפורנה", מספר נדב. "דגל ישראל, ודגל עליו כתבתי את שמות כל הישראלים שנספו באסונות בשנים האחרונות בנפאל, שבמקרים רבים אני הייתי מעורב בחיפושים אחריהם. הפסגה היא המקום הבודד ביותר בעולם, אבל לשבריר שנייה הרגשתי שאני לא לבד שם". בן יהודה הכיר אישית חלק מהפצועים שחזרו לישראל. הוא השתמש בניסיונו האישי בשיקום, בעיקר מכוויות קור, נושא שכמעט אינו מוכר אצלנו, כדי לסייע בהמשך הטיפולים בארץ והמליץ על תוכנית שיקום מיוחדת בתא לחץ.
"חיים רבים כל כך נגבו, פצועים רבים כל כך זקוקים לשיקום", כתב אז ביומנו, אחרי ניסיונות החילוץ. "בהסתכלות לאחור על רצף האירועים, אני נפעם מעצמת מפגן הכוח הישראלי בניהול המשברים הללו, על אדמה שנמצאת מעל העננים במדינה זרה ומרוחקת. אני בוכה וכואב את צער משפחות ההרוגים".
בן יהודה, סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, נשוי ושקט, הוא ההפך הגמור מדימוי המטפס הקשוח. אבל מתחת לתדמית השקטה מסתתר אחד ממטפסי ההרים המקצועיים ביותר היום בישראל. בגילו הצעיר הוא ראש הקהילה האלפינית בישראל כחלק ממועדון המטפסים הישראלי, נציג ממשלת נפאל לענייני תיירות וחירום בישראל. הוא מטפס כבר למעלה מ־13 שנים, ומהבודדים בישראל שמטפס לגבהים של 8,000 מטר ויותר, ומחלץ מקצועי שאינו נרתע מלטוס למקומות המסוכנים ביותר כדי להציל חיים. גם לאחר רעידות האדמה ההרסניות והמשבר ההומניטרי בנפאל, נדב לקח חלק מרכזי באיתור אזרחי ישראל הנעדרים, ביניהם גם משימת האיתור וחילוץ גופתו של אור אסרף, הצעיר הישראלי שלחם ב"צוק איתן" ונספה על הרי ההימלאיה ברעידת האדמה.
רק לפני ארבע שנים מצא עצמו בן יהודה בסכנת מוות מוחשית בעת שטיפס על הר האוורסט. נדב התאמן במטרה להיות המטפס הישראלי הצעיר ביותר שיגיע לפסגת האוורסט, אולם כ־250 מטר בלבד לפני שכבש את הפסגה נתקל במטפס טורקי מחוסר הכרה. הוא חילץ את המטפס במהלך למעלה מ־30 שעות, ללא מסיכת חמצן, בקור נוראי של כ־60 מעלות מתחת לאפס, עד שהצליח להגיע למיקום בו ניתן היה להנחית מסוק חילוץ. בעקבות החילוץ נאלץ נדב לעבור שיקום קשה וממושך, לאחר שסירב לאפשר לרופאים לקטוע ארבע אצבעות מידו הימנית. בעונת הטיפוס ההיא של אביב 2012, נהרגו עשרה מטפסים על האוורסט. על פעולת חילוץ זו, נדב זכה באות מופת בטקס "אות הנשיא למתנדב" מידי הנשיא התשיעי, מר שמעון פרס. אבל הלילה הנורא ההוא והפגיעות הגופניות הקשות לא עצרו בעדו מלחזור ולטפס וגם לכבוש את האנאפורנה.
לפצח את החידה
מבין 14 הפסגות הגבוהות בעולם, המתנשאות לגובה של מעל 8,000 מטר, ומושכות אליהן מטפסים מקצועיים, האנאפורנה אינו הגבוה ביותר, אבל הוא נחשב להר המסוכן ביותר. פסגת אנאפורנה 1 נכבשה לראשונה ב־3 ביוני 1950 על ידי צוות צרפתי. נכון ל־2012, כ־32 אחוז מהמטפסים נספו בניסיונות הטיפוס. 191 איש הצליחו להגיע לפסגה ולחזור בשלום אך 61 איש נספו בדרך. זהו אחוז הנספים הגבוה ביותר בכל פסגות 8,000 המטרים. נדב מספר שאחוז הנספים בהר כיום עומד על כ־40 אחוז.
אז למה לטפס, ועוד ארבע שנים בלבד אחרי שכמעט נהרגת על האוורסט?
נדב מרצין: "אני נהרגתי על האוורסט. נפרדתי כבר מהמשפחה. מאותו לילה אני חוגג שני ימי הולדת, אחד מהם ביום החילוץ שלי, 19 במאי. השיקום אחרי הטיפוס ההוא היה ארוך וכואב. הרופאים יעדו לי קטיעה של ארבע אצבעות מידי הימנית, אך אני סירבתי. עברתי שיקום במחלקת תא הלחץ של ביה"ח אסף הרופא, ובמחלקת הכירורגיה של ביה"ח הדסה עין כרם. אחרי שלושה חודשים חזרתי לטפס, בגיאורגיה, בכאבי תופת, ורק שנה וחצי אחרי חזרתי לטפס לגבהים של מעל 8,000 מטר".
אז למה לחזור לזה?
"אני מטפס כבר מגיל 16, ולאנאפורנה בחרתי להגיע כדי לפצח את החידה של ההר: איך זה שמטפסים כל כך חזקים ומקצועיים איבדו דווקא שם את חייהם? למדתי את ההר הזה במשך שנים רבות. אני מכיר את כל השמות של המטפסים שנספו עליו, ואת נסיבות המוות המדויקות. במשך שנים ההר הזה היה מבחינתי 'לא' יותר מ'כן'. החלטתי לפני הטיפוס שאני מחזיר את כולם, את כל הצוות שלי, חזרה בשלום, גם במחיר של לא להגיע לפסגה. התכנון לטיפוס היה מאוד קפדני, ובמהלכו הייתי מודע לכל צעד וצעד".
במהלך הטיפוס, מספר נדב, היו רבים שפרשו. "זה מאוד מפתה לפרוש", הוא מסביר. "השהייה על ההר קשה מאוד, אנחנו מחכים לרגע שבו אפשר יהיה להגיע לפסגה, היה כבר רגע שבו חשבנו שזה אפשרי ולא הצלחנו, נאלצנו לחזור למחנה הבסיס לאחר עלייה אל גובה של מעל 6,500 מטר, בהם החלק המורכב ביותר של ציר הטיפוס, הכולל מעבר של יותר מ־1,000 מטרים של קרח אנכי ומסובך. היינו גם צריכים לקנות ציוד חדש שהגיע אלינו במסוק בעלות עצומה. האוכל הולך ומצטמצם, והירידה במשקל משפיעה גם על היכולות הפיזיות. בכלל, בהר הזה אין יכולת להתאקלמות נכונה. אנחנו נוחתים עליו במחנה בגובה של 4,300 מטר, ומשם מתחילים לטפס".
"עד שההר ישמע"
את המכתב הבא, מלא דאגה וחוסר ודאות, שלח נדב לארץ ב־1 באפריל, חודש ימים לפני שהצליח להעפיל לפסגה: "שלום חברים, מה שלומכם? חלף לו כבר כמעט חודש ימים מאז עזבתי לנפאל. דברים רבים קורים לאורך הזמן כאן באנאפורנה, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות – אך כרגע כולנו מצויים כאן תחת עומס ומתח רב.
"כפי שכבר עודכנתם על ידי צוות הפרויקט, לאחר מאבקים גדולים בכמות המשקעים הרבה וסכנת המפולות המתגברת – הצלחנו להקים את המחנה הראשון והמחנה השני בציר הטיפוס, תוך הפקדת ציוד רב לקראת הקמת המחנות העליונים. מאז חזרתנו למחנה הבסיס, מזג האויר החמיר מאוד — הרוחות החזקות מחד, מלוות שלג רב מאידך — הובילו להרס חלקים נרחבים של הציר שבנינו, תוך מניעת יכולת תנועתנו לבנייה מחודשת והתקדמות מעלה.
"מדובר באתגר אנושי אדיר, ואני מלא כוחות וציפייה לקראת פיצוח החידה הזו הנקראת אנאפורנה 1. כפי שכתבתי, כולנו מצויים כאן תחת עומס ומתח רב. אנו מאזינים לכוחות הטבע ולנפש האדם – ונשאר כאן ככל שנדרש, אף עד שההר ישמע קריאתנו. אנחנו מוכנים. אני שולח לכולכם את געגועיי מארץ רחוקה, שלכם, נדב".
אחרי הניסיון הראשון, שלא צלח, להגיע לפסגה, ירד נדב חזרה למחנה הבסיס, והתקשר בטלפון הלווייני לאשתו, לנה. "היא זו שאמרה לי לא לוותר, לא לעזוב, וחיזקה אותי ברגעים הקשים". לנה, מספר נדב, תומכת בו בכל הרגעים הקשים, למרות הסכנות הרבות, וגם חולקת איתו את התחביב המסוכן: את הצעת הנישואים ללנה הציג נדב בסיום טיפוס משותף של השניים אל פסגת ההר הגבוה ביותר ביבשת אפריקה: הקילמנג'רו. גם אחרי שכבש את פסגת אנאפורנה 1, אחד הדברים הראשונים שעשה נדב היה להתקשר בטלפון הלווייני ללנה כדי לספר לה על ההישג: "רעדתי, בקושי הצלחתי לדבר".
בישראל אין הרי שלג וקרח, אז איך אתה מתאמן?
"אני מטפס קרח שמגיע מהמדבר", הוא מחייך, "אז אני מתאמן בעיקר בחו"ל. אין ספק שיותר קל למטפסים מאירופה להתאמן, הם יכולים פשוט בסופי שבוע לצאת להתאמן בקרח ובשלג, אני צריך לטוס במיוחד בשביל זה".
איך התחושה על הפסגה?
"הפסגה היא מדף אנכי של קרח, בטמפרטורה של מינוס 50 מעלות, עם רוחות של כ־60 קילומטר לשעה, אנחנו מגיעים אליה ל־30 שניות, מתעדים אותה ויורדים מיד. במקביל, ובאופן מיידי, עלינו לחשוב על הירידה מטה, שהרי היא מסוכנת ביותר".
מה אתה מתכנן לעשות בארץ?
"קודם כל לעבוד בדיקות רפואיות מקיפות, להשלים חוסרים לגוף, לתת לו להתאושש כמה חודשים. אני חוזר עכשיו לסיים את התארים שלי במרכז הבינתחומי, ושב לפעילות במלוא המרץ במסגרות הקהילה האלפינית הישראלית ושגרירות נפאל בישראל".
למרות ההישג אתה לא נראה באופוריה.
"אולי כי הפסגה לא עושה את ההבדל. פרויקט מוצלח בהרים אינו נמדד בהגעה לפסגה. פרויקט מוצלח באמת נמדד אך ורק בחזרה הביתה, של כל חברי הצוות, אל נקודת הסיום האמיתית. בהר המסוכן ביותר בעולם, החיים הם הניצחון".•
